ראש הממשלה לשעבר וראש האופוזיציה יאיר לפיד אמר בישיבת ציון 75 שנים להקמת הכנסת כי "הכוח לקום מחדש קיים בתוכנו. תמיד היה ותמיד יהיה. ישראל תמיד ידעה להמציא את עצמה מחדש. תמיד ידענו למצוא את הכוח הזה בעצמנו ברגעים הכי קשים. אנחנו נמצא אותו גם הפעם. אנחנו נמצא בתוכנו את הכוח והשכל כדי לבנות פה מדינה טובה יותר, חזקה ומתקדמת ובטוחה יותר.

עוד אמר לפיד: "אנחנו יודעים היום שהעובדה שלא עשינו בזמן את השינוי, הובילה לאסון. האסון הגדול בתולדותינו. אנחנו לא ניתן לאסון הבא לקרות. ישראל תעשה את השינוי שהיא חייבת לעשות. אין אפשרות אחרת".

הנאום המלא:

התכנסנו כאן היום כדי לחגוג את יום הולדתה של הכנסת. אני רוצה לשאול את הכנסת: מה יש לחגוג? את מה אנחנו חוגגים? אתם רואים מישהו אחר חוגג במדינה?

לפני יומיים, ביום שני בצהריים, יחד עם גדי ירקוני, ראש המועצה האיזורית אשכול, נטעתי עץ זית ליד הגדר של קיבוץ כיסופים. רצינו שזה יהיה עץ זית, לזכר חיילי גולני שנהרגו בקרב על כיסופים. כמה שעות אחר כך, 600 מטר מהעץ שנטענו, נהרגו 21 לוחמים במבנה שקרס בתוך עזה. מה יש לנו לחגוג עכשיו.

לפני אחת-עשרה שנה נעמדתי בפעם הראשונה על הפודיום הזה כחבר כנסת. לא יכולתי לנשום מרוב התרגשות. אמא שלי היתה ביציע, הצטערתי שאבא שלי לא היה שם, הוא נפטר חמש שנים קודם. חשבתי שזה הכבוד הגדול בחיי.

אני כבר לא מרגיש ככה, וגם אתם כבר לא מרגישים ככה. המערכת הפוליטית היום היא לא הפתרון, היא הבעיה. הכנסת והממשלה הם לא הפתרון, הם הבעיה.

הגיע הזמן שנשאל את עצמנו איך הגענו למצב שאזרחי ישראל, האנשים הטובים ביותר בעולם, מרגישים שהם איבדו שליטה על חייהם ואף אחד לא מטפל בזה.

ששים שנה אני חי במדינה הזו. היא מעולם לא היתה עצובה יותר. העצב יושב באוויר כמו אבן. אנשים מסתובבים שבורי לב. הלב נשבר כל יום מחדש. נשבר על החטופים, נשבר על הלוחמים שנהרגים, נשבר על המשפחות. אנשים אומרים לעצמם, "איך הגענו לזה?"

איך הגענו למצב שמעצמה מזרח תיכונית עם לוויינים ו-8200 ומטוסי אפ-35 מוכה בידי ארגון טרור שפורץ את הגדרות עם טנדרים, אספסוף שמשתלט על ישובים שלמים במשך שעות ארוכות ורוצח את ילדינו?

איך הגענו למצב שמאות אלפי אזרחים ישראלים מפונים מבתיהם, ולאף אחד אין תשובה לשאלה מתי הם יוכלו לחזור. 136 חטופים יושבים במנהרות החמאס, אף אחד לא יודע מתי ישובו לביתם, למשפחתם. כל יום נהרגים עוד חיילים ועוד חיילים, אף אחד לא יודע מתי זה יגמר, מה התוכנית? לאן זה הולך?

אנחנו צריכים להגיד להם בקול רם וצלול: בשלב ראשון נחזיר את החטופים, כי זו המטרה הדחופה ביותר. בשלב שני החמאס ימוגר. לא רק בגלל העוצמה הצבאית שלנו, אלא גם מפני שהחלטנו והגדרנו מה המנגנון שצריך לבוא במקומו. בגלל שיש לנו לא רק טקטיקה, אלא גם איסטרטגיה.

עזה היא רק חלק מהבעיה. המילואימניקים שיחזרו משם ישאלו אותנו, על איזו מדינה אנחנו נלחמים? מה המהות שלה? מה המטרות שלה? איזו מדינה היא רוצה להיות?

ישראל תנצח במלחמה, אבל הנצחון הוא לא רק בזה שנהרוג את סינוואר. הנצחון הוא בזה שנהיה טובים יותר. טובים יותר אחד לשני, טובים יותר כאומה. למען החיים ולמען אלה שמובלים בשעה זו אל קברם, אנחנו מוכרחים לעשות שינוי.

הכוח לקום מחדש קיים בתוכנו. תמיד היה ותמיד יהיה. ישראל תמיד ידעה להמציא את עצמה מחדש. תמיד ידענו למצוא את הכוח הזה בעצמנו ברגעים הכי קשים. אנחנו נמצא אותו גם הפעם. אנחנו נמצא בתוכנו את הכוח והשכל כדי לבנות פה מדינה טובה יותר, חזקה ומתקדמת ובטוחה יותר.

אנחנו יודעים היום שהעובדה שלא עשינו בזמן את השינוי, הובילה לאסון. האסון הגדול בתולדותינו. אנחנו לא ניתן לאסון הבא לקרות. ישראל תעשה את השינוי שהיא חייבת לעשות. אין אפשרות אחרת.