רחלי רבינוביץ', דודתה של שורדת השבי אגם ברגר, סיפרה ברשת ב': "הן פיזית כאן, אבל הראש שלהן בעזה, הנפש בעזה. ייקח להן המון זמן לעכל ולשקם את מה שהן עברו שם".

"היא חזקה וגיבורה, היא בכלל חושבת שהיא אנונימית, אמרתי לה 'כל העולם מכיר אותך! לאט לאט תביני'. היא מרגישה טוב בחיצוני אבל המסר החשוב שביקשה להעביר: הן פיזית כאן, אבל הראש שלהן בעזה, הנפש בעזה. ייקח להן המון זמן לעכל ולשקם את מה שהן עברו שם.

"אגם הייתה עם לירי כל תקופת השבי, וזה שהן היו יחדיו העלה להן את המורל והתקווה ואמונה. ועל פניו הן נשארו כל כך שפויות בזכות החיבור ביניהן, זה מרגיש יותר מאחות שמאותו הדם. אמרתי לשלומי (אבא של אגם), אל תתפלא אם היא תרצה לגור לידה, כי הן היו כל הזמן הזה ביחד והחיבור הזה מדהים.

"אבל שהעולם לא יטעה, זה ששחררו אותן והן הולכות על הרגליים ונראות טוב – שמעתי שמדברים על הגבות שלהן, שהן מסודרות – זה לא אומר כלום. בפנים הייתה שם אכזריות וטרור פסיכולוגי נוראים. כשפתאום לקחו את לירי והיא נשארה לבד ואז להגיד לה (לאגם) שכל החיילות כבר בבית ואת לא – זה כל כך קשה.

"הן נחשפו שם לתקשורת ולטלוויזיה, והיא סיפרה 'ראינו שיש תוכניות ריאליטי חדשות, ראינו שיש פרסומות לזה', והיא שאלה: 'איך יכול להיות שאנחנו כאן (בשבי) והם ממשיכים את החיים כרגיל? שיש אנשים במרחק שעה מהבית והם במרחק נגיעה?' מצד שני הן גם ראו שנלחמים על כולם וזה נתן להן המון כוח".

"חשוב שהמשפחות של החטופים ידעו שכשהיקירים שלהם שומעים אותם בתקשורת, זה נותן להם תקווה. אגם ראתה בטלוויזיה את הבן הקטן שלי עומד עם התמונה שלה בעצרת והיא אמרה – 'הנה עומר!' וזה נתן לה חוזק שהיא חוזרת הביתה, כי נלחמים עליה, ועכשיו היא אומרת – אסור לעצור עד החטוף האחרון.

"יש לה כעס גדול על מה שקרה בנחל עוז ב-7 באוקטובר, על מה שקרה לחברות שלה שנרצחו, על שירת ים עמר שהיתה איתה בקורס ונרצחה. הן ישבו שעות ליד החברות שלהן שנרצחו, וזו צלקת שנשארה להן"

"בהתחלה היא סירבה לאכול בשר, אבל היא התחילה לאכול באיזשהו שלב כי הבינה שהיא צריכה לשמור על עצמה. היא שמרה שבת מתי שהצליחה, ובסוף עשתה מה שטוב לנפש שלה. באחת מדירות המסתור שהעבירו אותן אליה, המחבלים מצאו סידור שחיילים השאירו והביאו לה אותו. אבל לא הרשו לה לקחת אותו איתה הביתה.

"יש לה כעס גדול על מה שקרה בנחל עוז ב-7 באוקטובר, על מה שקרה לחברות שלה שנרצחו, על שירת ים עמר שהייתה איתה בקורס ונרצחה. הן ישבו שעות ליד החברות שלהן שנרצחו, וזו צלקת שנשארה להן וחשוב לה שהכול ייחקר. אבל עכשיו – הכי חשוב לה שכולם יחזרו.

"המסר הכי חשוב שאגם ביקשה להעביר: לא לעצור עד האחרון, כי אף אחד לא יודע מה זה כל שנייה בשבי. זה שהן פה זה לא אומר שום דבר, הנפש בעזה כי הם ריסקו את הנפש של כולם. זה לא ייאמן שהיא חזרה, ביקשתי ממנה לצבוט אותי, כדי שאדע שזה לא חלום, אז היא נתנה לי בוקס (צוחקת), היא גיבורה ומדהימה!".