הספדה של עופרי ביבס לוי – אחותו של ירדן ודודתם של אריאל וכפיר:

את המילים האלו אני כותבת בראש כבר מעל שנה. אי הוודאות, החרדה והדאגה אליכם לא נתנו מנוחה למחשבות, אבל בכל פעם שהראש התחיל לנסח גירשתי את המילים בכוח.

בכוח האהבה אליכם ולירדן, בכוח התקווה שתשובו.

ועכשיו אני עומדת פה מולכם. לא כך קיוויתי לפגוש אתכם שוב. איך מתחילים להיפרד?

כבר 16 חודשים שאני מדברת ומספרת עליכם בכל מקום. זה תמיד כאב והגביר את הגעגוע, אבל לספר עליכם גם השאיר אתכם נוכחים, חיים. איך יכול להיות שאתם כבר לא?

שירי, איך יכול להיות שלא נקבע שוב לפיקניק בשבת? שלא נתמוגג שוב לראות את אריאל רץ לתואם לחבק ולנשק? שלא נצחק על ירדן ונדאג לו ביחד? שלא תעבירי לי עצות ובגדים מכפיר שגדל לאפיק שלא זכיתם להכיר?
איך לקחו מאיתנו שנה שלמה של חוויות וזיכרונות יחד? איך אפשר לדמיין עתיד בלעדיכם?

איך לקחו לנו אתכם?

16 חודשים מאז אותה שבת נוראית ושום דבר עדיין לא נתפס, כלום לא אמיתי והכול עדיין חסר היגיון.

שירי, היית בת הזוג המושלמת לירדן. לא יכולתי לבקש טובה יותר עבורו. אוהבת, רגישה, דואגת, מפנקת, מרגיעה.
את הכוחות שאת הטענת בו כל השנים, אנחנו עכשיו שואבים דרכו. אל תדאגי לו.

הוא חזק ומדהים ועדיין מצחיק. ואנחנו נשמור עליו. מבטיחה.

לולי, כמה אני מתגעגעת. לביישנות, לשובבות, למתיקות, לחיוך. לראות אותך עם תותו שלך. כמה אתה חסר לה. כמה דמיינו אתכם גדלים יחד, רחוק עד לטיול אחרי צבא בדרום אמריקה.

כפיר, לעולם לא תהיה נחמה על שלא היה לי יותר זמן איתך. לא הספקנו כלום. אפילו מתנה לגיל שנה לא זכיתי לקנות לך.

אני אזכור אתכם תמיד, לא תשכחו לעולם. אתם אצלי בראש ובלב ובכל פעם שאני מביטה בתואם, נגב ואפיק. בכל פעם שאראה תחפושת באטמן או אשמע צחוק של תינוק.

וככה אני רוצה לזכור את שלושתכם – מאושרים, צוחקים, משפחה.

אנשים רבים מבקשים מכם סליחה, מירדן, מאיתנו. אך האשמה לא עליהם. האסון הזה לא היה צריך לקרות. לא הייתם צריכים להילקח והייתם צריכים לחזור בחיים.

סליחה משמעותה קבלת אחריות ומחויבות לנהוג אחרת, ללמוד מטעויות.

אין משמעות לסליחה לפני שהמחדלים ייחקרו, וכל בעלי התפקידים יישאו באחריות. האסון שלנו כעם ושלנו כמשפחה לא היה צריך לקרות, ואסור, אסור שיקרה שוב.

יכלו להציל אתכם והעדיפו נקמה. אנחנו הפסדנו. תמונת הניצחון שלנו כבר לא תקרה. המאבק שלנו מול האויבים יהיה לנצח אבל אנחנו חייבים תמיד לקדש חיים, אהבת אדם, כבוד המת, ולא להשאיר אף אחד מאחור. אחרת הפסדנו את מי שאנחנו.

לולי ופירפיר, העולם הכיר אתכם באופן הטרגי ביותר, אבל אני מבטיחה שנעשה הכול כדי שהזיכרון שלכם וממכם יהיה כזה של תמימות, אהבה וטוב. בדיוק כמו שאימא שירי ואבא ירדן גידלו אתכם.

מבטיחה לעשות טוב בשמכם.

אוהבת ומתגעגעת לעד.