שורד השבי אלי שרעבי התראיין לתוכנית "עובדה" – הראשון שמתראיין מבין השבים בעסקה הנוכחית.

"אסור להשאיר אף אחד מאחור. אני זוכר כל דקה במנהרה שאנחנו אומרים אולי היום, אולי היום. נשאר שם ילד שפגשתי אחרי 50 יום בעזה, אלון אהל, נכנס לי ללב אימצתי אותו מהרגע הראשון, 24/7 ביחד יודע הכל עליו ועל המשפחה שלו, איך אפשר להשאיר אותו מאחור? הוא אחרון במנהרה הזו".

"ביום שעזבתי המחבלים קורעים אותי ממנו, הוא תפס אותי, רגע מאוד קשה. הבטחתי לו שאני אלחם עליו, שזה עניין של ימים, בשבילו אני פה, בשבילו ובשביל חטופים אחרים".

"לפני השחרור העבירו אותנו למנהרה ירודה ברמתה, שלושה-ארבעה ימים צילמו איתנו סרטוני תעמולה. מבחינתם זה אולפני הרצליה. רק כשראיתי את אוהד בן עמי הבנתי שגם אני כנראה במצב כזה.

"אוהד כנראה ידע שאחי יוסי נהרג, אבל הוא לא אמר לי כלום. כשהמחבל הראה לי תמונה שלו ואמר לי שהוא נהרג מהפצצת חיל האוויר, חשבתי שהוא סתם משחק לי בראש, ואז אוהד לקח אותי הצידה ואמר לי שזה נכון. כמו פטיש חמש קילו על הראש. בדיעבד אולי אוהד, שכן היה חשוף לתקשורת, אולי ידע שגם ליאן, נויה ויהל לא בחיים".

"עד הרגע האחרון כל האפשרויות רצות לך, האם הבחירה שעשינו – להיכנע ולא להילחם – הייתה נכונה והן בסדר. שנה ורבע ככה".

"ב-52 יום הראשונים הייתי עם איזה תאילנדי בבית למעלה, הפצצות חיל האוויר מפחידות בטירוף מסביב, אני כפות בחבלים שקורעים לי את הבשר, ידיים מאחורה, הכל כואב, לא הצלחתי להירדם מהכאבים, שום תנוחה לא מספיק טובה, ואז יש רגעים שאתה פשוט מתעלף, מאבד את ההכרה שעתיים שלוש ומתעורר. אחרי שלושה ימים הורידו לנו את זה.

"שלשלאות על הרגליים לא עוזבות אותי מהיום הראשון בעזה ועד היום האחרון, אזוק ברגליים, עם מנעולים כבדים שקורעים את הבשר, הצעדים מוגבלים וההליכה איטית. הכאבים והצלקות כבר עוזבים אותך באיזשהו שלב ואתה מתמקד בדברים היותר רציניים, כמו אוכל. ולא אכפת לך המכות שאתה חוטף, רק הרעב. באיזשהו שלב אתה לא מאמין שזה מה שקורה לגוף שלך.

"חצי שנה אכלנו רק קערת פסטה ליום, 250-300 קלוריות, ולפעמים זורקים לך איזה תמר יבש. וצריך להחליט, מה לבקש, מתי, איך, מקלחת, שירותים, רבע פיתה? ואין אגו. אנחנו מושפלים כל הזמן. מוכים מדי פעם, שברו לי צלעות. וכשכן מקבלים משהו, זה ניצחון ענק, ואתה אוכל פירור פירור, וזה לילה טוב, קיבלת רבע פיתה ללילה הזה. כשקיבלנו פסטה לא היינו יכולים לשמור אותה, וכשאתה מסיים את החתיכה האחרונה אתה מבין שתצטרך לחכות 24 שעות לארוחה הבאה. הרעב לוקח הכל".

"ההישרדות בנויה מצעדים קטנים, מניצחונות קטנים. אין דרך אחרת. יום יום, שעה שעה. כשאתה שורד – ניצחת. תחשבו על צום יום כיפור, 24 שעות אחרי ארוחה מפסקת, ואנחנו חווים את זה יום אחרי יום עם עשירית ארוחה".

"השובים היו מחוברים לתקשורת הישראלית, זה השפיע על ההתנהגות שלהם, יכולת לדעת מה קורה לפי ההתנהגות שלהם. לכן יש כל כך הרבה אחריות להנהגה, ההתבטאויות שלהם בתקשורת, כל אמירה חסרת אחריות הראשונים שחוטפים זה אנחנו. הם באים אלינו ואומרים – לא נותנים לאסירים שלנו אוכל? גם אתם לא תאכלו. מכים אותם? גם אתם תוכו. לא נותנים להם להתקלח? לא ניתן לכם גם".

"אחד המחבלים שכינינו 'הפח' קיבל יום אחד טלפון שהורידו את הבית של המשפחה שלו. הוא זורק את הטלפון, רץ באמוק למרחב שלנו, תופס אותי כי הייתי הכי קרוב לפתח ומתחיל עם בעיטות, אגרופים, בצלעות, אני רק מנסה להגן על עצמי, מנסה להגן על הראש, אלון איכשהו מחבק אותי ומנסה להגן עליי, אלי-ה ואור בצד, אור חוטף עוד שתי בעיטות לפני שהוא עוזב את המתחם שלנו ופה זה מסתיים, אני אחרי חודש לא יכולתי לנשום בכלל.

"הם הביאו לי אקמול שאוכל לעבור את הלילה, וכשאני מבקש עוד אחד יום למחרת כי אני עדיין עם כאבי תופת הם לא מסכימים ושואלים מה יש לך, מה כואב לך. ואז אלון מוציא איזה כדור שהוא החביא שבזכותו אני עובר את הלילה.

"הקשר עם אלון עמוק מאוד. הוא מגיע ילד מבוהל שעבר אירוע טראומטי מטורף, והוא בא ממשפחה מגוננת שמגדלת אותו בחממה, והוא מדבר על זה, ואני אומר זו משימת חיי, כי אני בן 53 והוא בן 24 ואני כנראה אצא לפניו וחייבים להיות לו כלים להתמודד לבד, וזה מה שאני עושה מאותו רגע והלאה, נותן לו את היכולת שתהיה לו המסוגלות לשרוד".

"הוא כל הזמן מזיז את האצבעות על הגוף שלו, כאילו הוא מנגן. זה עוזר לו להתמודד עם המון המון דברים. הוא לא רואה בעין ימין מהיום שהוא נחטף, נכנס לו רסיס,  וכשאנחנו יושבים פה ומדברים אלון נמצא 50 מטר מתחת לאדמה מפוחד ולא בטוח שיחזירו אותו, איך הוא יכול לשרוד את היום, איזה תחושות, שהחברים שלו יצאו והוא נשאר שם".

"הנחת הבסיס הייתה שיש להם אינטרס לשמור אותנו עם דופק, שאנחנו נכס. רק כשיצאתי הבנתי שזו הייתה הנחה מוטעית, שהם רוצחים חטופים".

"החטופים זה לא ימין או שמאל. זה ישר. אין לזה קשר לפוליטיקה. כשרצחו את אשתי והבנות שאלו אותן על הדעה הפוליטית שלהן? כשחטפו את הירש שאלו במה הוא מאמין? אני לא מבין את זה בכלל".

"אני מקווה שהן במקום טוב ומאושרות. אני מקווה שזה היה מהיר ולא כאב להן.

"אני לא כועס. אני בר מזל שהיה לי את ליאן 30 שנה, שהיו לי את הבנות המדהימות שלי, אני בר מזל שלא הרגו אותי, שאחרי 16 חודשים הצלחתי לחזור למשפחה שלי, אני בר מזל".