שורדת השבי שרון אלוני קוניו, שבעלה דוד עדיין בשבי בעזה, התראיינה בגל"צ וסיפרה על החשש מהחזרה ללחימה בעזה: "מדברים על פגיעה בחטופים בכזו קלות, כאילו לא כל חטוף הוא עולם ומלואו.

"יצאו למבצע קרקעי תוך סיכון החיים שלהם – ושקט, דממה. גיליתי על הכניסה הקרקעית עם כל עם ישראל, לא הודיעו לנו, 59 המשפחות שיקיריהן עדיין בעזה לפני. לא שמענו שיקולים ענייניים ממי שמקבל את ההחלטות האלו.

"אני לא יכולה לדעת אם השיקולים ענייניים או לא, אם אף אחד לא בא ומדבר איתנו ומסביר מה עומד מאחורי זה. הייתי בעזה ובית לידינו התפוצץ. איך אני יכולה לישון בשקט כשחוויתי את זה על בשרי כשאני יודעת שזה מה שעובר על דוד? איך אפשר בכלל להמשיך ככה?.

"המצב שלי בכנות על הפנים. אני צריכה לגרד את עצמי בוקר בוקר מהמיטה אחרי לילות רוויים סיוטים, כמי שהייתה שם 'רק' 52 ימים, לא יודעת מאיפה אלו שחזרו עכשיו מוצאים את הכוחות להילחם. וקשה לי יותר מהרגיל, אבל אני חייבת לעשות משהו, אין לי ברירה. אני מסתגרת, קשה לי מהציבור ומהפומביות, אבל הבנתי שביום הזה אין לי ברירה, כדי להשמיע את הקול של מי שלא יכולים להשמיע אותו. אם אנחנו לא נעשה את זה אז מי יעשה את זה?".

"אני חייבת שמישהו יתעורר, שיבין שיש שם חטופים חיים על זמן שאול, שיבינו שיש פה מדינה שלמה שצריכה שיחזרו כדי להתרפא, אנחנו בטראומה שנמשכת כבר שנה וחצי ולא תיגמר עד שכולם יחזרו"

"כשהפרידו בינינו המילים האחרונות שלו היו 'אני מת מפחד', ואני הבטחתי לו 'לא נפסיק להילחם עליך'. אין יום שאני לא עושה משהו בשבילו. אנחנו משפחה מפורקת, אני מטפלת בילדות בלעדיך, נלחמת על השפיות שלהן ושלי, ומשמיעה את הקול שלו, כי אף אחד אחר לא יעשה את זה. ולמקבלי ההחלטות זה פחות נוגע בלב, אז המהלך האחרון שלנו הוא לפנות לטראמפ. עובדתית העניינים התחילו להשתנות כשטראמפ נכנס לתמונה.

"אני רוצה להזכיר למקבלי ההחלטות שחתמתם על הסכם, והייתם אמורים לדבר על שלב ב', ואני חשבתי שאנחנו כבר בתוך זה, והלב שלי התרסק כשזה לא קרה. אני לא יכולה יותר, לא יכולה שיבואו לדפוק לי בדלת. אני חייבת שמישהו יתעורר, שיבין שיש שם חטופים חיים על זמן שאול, שיבינו שיש פה מדינה שלמה שצריכה שיחזרו כדי להתרפא, אנחנו בטראומה שנמשכת כבר שנה וחצי ולא תיגמר עד שכולם יחזרו".