מעיין שרמן, אימו של החייל החטוף רון שרמן שנהרג במנהרת חמאס בעקבות פעולה של צה"ל בעזה, התראיינה בגל"צ וסיפרה על תחקיר המחדל במעבר ארז, המוצב שממנו נחטף רון בבוקר ה-7 באוקטובר.

"בגל הראשון חדרו לבסיס 20 מחבלי נוח'בה. 120 המחבלים שחדרו בגל השני היו בוזזים, הם לא הרגו אף אחד. היו שם 25 חיילים חיים בשלב הזה. החייל האחרון במת"ק עזה נהרג בשמונה בבוקר. אף אחד לא נהרג שם אחרי השעה הזו. 

"בניגוד לשאר הבסיסים והיישובים בעוטף, לא היה מעטים מול רבים אלא הפוך, היה יותר לוחמים ממחבלים, היו 24 לוחמי גולני ועוד לוחמים של המת"ק שהתחבאו בחמ"ל. הבוזזים רוקנו את הבסיס מכל מה שהיה שם, ברמת הנייר טואלט. אבל מבחינת מחבלים היו שם 20, והקרבות נגמרו בבוקר.

"הבן שלי לא היה לוחם, הוא היה מש"ק תיאום וקישור, והוא ישן והוציאו אותו מהמיטה. הוא קיבל דרגת רב"ט שבוע לפני. שאר החיילים איתו היו טוראים. המחדלים בבוקר הזה הם ברמה בלתי נסבלת, והשאלה שאנחנו כל המשפחות שואלות, איפה היו המפקדים?

"כל המפקדים שהיו בבסיס באותו בוקר יצאו בחיים, אף אחד מהם לא חשב להתקשר לילדים שלנו שהיו במיגונית, למרות שהיא צמודה לחמ"ל, מרחק כמה שניות ריצה. אני הייתי עם הבן שלי בטלפון עד הרגע שהוא נחטף, הוא לא ידע מה לעשות, הם פשוט הופקרו שם. למה לא התקשרו אליהם ואמרו להם תבואו לחמ"ל, לפחות תנסו להציל את עצמכם? אני באמת שואלת, מה עשו המפקדים כדי למנוע את החטיפה?

"איפה היו המפקדים? אני הייתי עם הבן שלי בטלפון עד הרגע שהוא נחטף, הוא לא ידע מה לעשות, הם פשוט הופקרו שם. למה לא התקשרו אליהם ואמרו להם תבואו לחמ"ל, לפחות תנסו להציל את עצמכם?"

"מעבר לזה שהיה כוח גולני של 24 לוחמים שבכלל לא היה בשום תיאום עם המפקדים שהיו בחמ"ל, הכוח של גולני פעל בכלל במקום אחר בבסיס, במגורי קצינים, ואף אחד לא חשב להגיד להם לגשת למגורי החיילים. היו שם גם תשע חיילות שהתחבאו במגורים, ובמזל גדול המחבלים נכנסו רק למיגונית הפתוחה ולא למגורים.

"זה מעורר שאלות – למה לא אמרו לנו עד היום את האמת? אני הגעתי לתחקיר ולא חשבתי שאשמע שם משהו חדש. אני שמעתי פרטים שבוע אחרי החטיפה והאמנתי ששמעתי את האמת – אבל כל מה ששמעתי היה חדש. וזה עוד אחרי הסיפור עם המוות של רון והשקרים של צה"ל שחשפתי, שהם מתו בעקבות פעולת צה"ל ולא נרצחו בשבי.

"נכון, היו 120 עזתים שנכנסו לבסיס, אבל הם מה שנקרא 'לא מעורבים', לא היו נוח'בות, לא לוחמים, לא נלחמו עם אף אחד. כשהבן שלי נחטף היו כבר פחות מ-20 מחבלים כי חלקם נהרגו, ואת כל התחמושת שלהם הם בזבזו בפריצה לבסיס, ולכן גם לא נשרף פה שום דבר. כוח של 20 לוחמים שהיה אז – אחרי שנהרגו ארבעה לוחמים – היה יכול למנוע את החטיפה ואת הרג החיילים בתוך המיגונית. זה בלתי נתפס בעיניי ובעיני כל המשפחות.

"אני מוצאת את עצמי כל הזמן חושפת שקרים, טיוחים ברמה מאוד נמוכה, אני לא איזה חוקרת גדולה אבל אחרי כל השקרים, כל הניסיונות להעלים את המידע, למה המפקדים לא באו לתחקיר? היו לנו המון שאלות אליהם. אנחנו מאוד שמחים שהם חיים ושלמים, אבל מה עשיתם בשביל שהילדים שלנו יישארו בחיים, אני רוצה לדעת? למה לא יצרתם איתם קשר? הרי הייתה תקשורת סלולרית.

"המפקדים היו אצלי בבית ומסרו לי מידע שהוא שקרי. אני אירחתי אותם בשמחה אצלי בבית, ועד היום, כשקיבלתי את התחקיר, האמנתי בשמחה לכל מה שהם אמרו לי. אנחנו רוצים לדעת מה עשו המפקדים בזמן שהיו בחמ"ל, מ-6 וחצי בבוקר עד שהילדים שלנו נחטפו ב-7:10, מה הם עשו בזמן הזה?

"היו עשרה אנשים בחמ"ל, כולל שני מפקדים. לא מצליחים להבין איך הם ניסו למנוע את החטיפה של הילדים שלנו ואת המוות שלהם, ולהציל עוד תשע בנות שבנס לא קרה להן כלום. איך הם פעלו כמפקדים? יש להם אחריות, אחריות היא ערך בסיסי בפיקוד, ואלו לא ילדים קטנים, יש שם מפקדים שהם אנשי קבע, זה המקצוע שלהם, והתחושה היא שלא עשו אפילו את המינימום".