גלית דן, שאיבדה את בתה, נויה דן ואמה, כרמלה דן, שנרצחו בניר עוז, נאמה בטקס הזיכרון ל-7 באוקטובר ואמרה כי "אנחנו לא רוצים נקמה. אנחנו רוצים תיקון".

"שוב אוקטובר! וזה היום השבע מאות שלושים ואחד לאסוננו. לאסון וחורבן הבית שלי, וניר עוז. שנתיים שאתן לא כאן, שנתיים מהיום הארור שקיבוץ ניר עוז הפך לשדה קטל, והעוטף – לשדה קרב. שנתיים מהיום שהפכתי לאימא שכולה ובֿת יתומה. ועדיין אני לא מבינה מה קרה שם בכלל, במקום הכי בטוח… בממ"ד…

"נויה שלי, השארת לי הודעה ואמרת : אימא, היה בום גדול…אימא'לה… ולי לא היו מילים אז, וגם עכשיו אין לי מילים לענות לך. תידרש עוד הרבה עבודה קשה כדי להחזיר את האמון שיש מי ששומר, שיש על מי לסמוך, שאפשר לחוש ביטחון.

"את יודעת, בשלוש עשרה השנים שחיית, לגדל אותך הצריך מאמץ מחשבתי תמידי. אולי בגלל זה יצאת כל כך מתומצתת ואיכותית. זוכרת שהיה לך מה להגיד על האוטיזם שלך, ורצית שהעולם ישמע. שומעת ילדה? עכשיו הם קצת יותר מקשיבים.

"שנתיים שבכֿל יום אני מתגעגעת לצחוק, לחיבוקים ולאתגרים שהיו איתך. כבר שנתיים נרדמת עם ג'ף הג'ירף וכיבשי ושועלי, שומרת עליהם בשבילך…

"והנה שוב אוקטובר! עוד רגע שוב, יום הולדת שמונים ושתיים 82 לאימא, סבתא כרמלה היפה והנדיבה שלי. מזל גדול שהספקתי לתת לך מלא חיבוקים. החזרת לי באהבה והערכה, ועזרת בלי חשבון. תודה ששמרת על נויה שלי ממש עד הסוף.

"ומפני ששוב אוקטובר ואף על פי שאני לא יודעת מה קרה שם בממ"ד ברגעים האחרונים… אני רוצה לדמיין אתכן תומכות זו בזו, לוחשות זו לזו שאתן אוהבות, ויודעות שאני אוהבת אתכן. ורק האהבה תנצח את הכאב הזה.

"כי שוב אוקטובר ואני מתפללת: לא עוד אימהות שכולות. לא עוד מתים.. אני כאן לבקש בשמכן, בשם אלה שאיבדו הכול, בשם אלה שעדיין אפשר להציל: אנחנו לא רוצים נקמה. אנחנו רוצים תיקון.

"אנחנו רוצים לנצח את הפחד ולמצוא תקווה. לנצח את השנאה ולהתחבר לאנושיות מחדש. לנצח את הזעם ולהתחבר לחמלה, להעיר מחדש את הערכים למענם סבא וסבתא שלי באו לכאן. הגיע הזמן להחזיר את כולם הביתה. הגיע הזמן שהיום ההוא יסתיים, הגיע הזמן שנחזור לחיות".