כשהיא מוקפת בשלוש בנותיה ובכל בני משפחתה המורחבת, עמדה נירה שרעבי בבית העלמין של קיבוץ בארי ונפרדה מבעלה יוסי שרעבי.

דבריה:

כשהגעת מייד ידעתי – זה זה. זה אתה. נועדנו זה לזו.

התוכניות שרקמנו לשנינו לא יקרו. אני הולכת לישון לבד. מתעוררת לבד. מחפשת את כפות הידיים החמות שלך שיעטפו אותי. שיעטפו את כולנו מפני העולם.

היית לנו מגן אנושי. לקחת על עצמך את כל מה שלא יכולתי. והיום אני לוקחת, ואתה חסר לי כל כך.

אני נאחזת בך, כמו תמיד, ויודעת שזה הרגע שצריכה להתחיל לשחרר.

אני שואלת את עצמי –
איך משלימים את החלל הזה?
איך אאסוף את עצמי מחדש?
אני מניחה את המבט שלי על הבנות שלנו, ואני רואה בהן אותך. בכל אחת ואחת אתה נמצא בצורה אחרת, וכולן יחד משלימות אותך – שחסר לי כל כך.

אני יודעת שאם היית פה היית אומר לי שצריך להמשיך קדימה, שחשוב להראות לבנות את הדרך הנכונה ולהיות עבורן תמיד. 
היית מבקש שאתן לעצמי מרחב להתחיל שוב לנשום.

אני גם יודעת שאתה מסתכל עלינו ושומר עלינו מלמעלה.
אשא עיניי אל ההרים – מאין יבוא עזרי?
אני סומכת עליך, שכמו שהיה תמיד, עזרי יבוא ממך.