חגית חן, אימו של סמ"ר איתי חן, ספדה לו:

איתי שלי, שנתיים וחודש ניסיתי להשאיר אותך חי במחשבות שלי. לא נפרדתי ממך גם כשאמרו לי שלא שרדת את הקרב הנורא. לא נתתי לאף אחד לקרוא לך זיכרונו לברכה ובטח לא לקרוא לך גופה. אתה תמיד היית ותהיה הילד היפה שלי. גם עכשיו.

כל כך היה חשוב לי לראות אותך עוד פעם אחת אחרונה. לחבק אותך. ואתמול יכולתי לעשות את זה סוף סוף.

איתי, סליחה שחיכית כל כך הרבה זמן לחזור הביתה. הגנתי על כבודך כמה שיכולתי. סיפרתי שנתיים וחודש לכולם כמה שאתה בחור נדיר, אמיץ, גיבור, מצחיק, חתיך ומוכשר. כולם כבר חיכו לך. כל כך נורא שזה הסוף. אני מבינה שאצטרך לקבל את זה שאני לא אוכל לחבק אותך יותר.

שאני לא אוכל להכין לך יותר עוגיות שוקולד צ'יפס, אני לא אוכל ללכת איתך יותר לקולנוע בימי חמישי. אני לא אערוך יותר שולחן לחמישה. כבר לא תטוס עם נטע האהובה שלך לטיול של אחרי צבא, כבר לא תנהג במכונית מרוץ, לא תקלע יותר שלשות מדויקות לסל, לא תשחק יותר עם הכלב שלך גוצ'י.

לא נלך יותר לאכול יחד המבורגר עם המון קטשופ. כבר לא אזמין יותר מגש פיצה שלמה רק לך באמצע הלילה. כבר לא נצא לחופשות יחד כמשפחה שלמה. אתה לא תצחיק אותי יותר. כמה שאני מתגעגעת לצחוק שלך.

ואפרופו מצחיק. חולצת המש"צים שחזרת איתה מעזה ממש מצחיקה. כאילו שידעת שאנחנו פוחדים שיהיה קשה לזהות אותך אז נתת לנו קצת עזרה.

חזרת שלם ושלו כמו שגיבור ישראל צריך לחזור מהקרב. עם חולצה שלא משאירה מקום לספק איפה הלב שלך היה כל חייך וסרבל שריון מלא בפודרה של אבק כמו שתמיד אהבת. כמה שרציתי שהסוף יהיה אחר. שטעו. שתחזור בחיים, שנשקם אותך. היו לי חלומות מוחשיים עליך חוזר בחיים.

איתי, אני מקווה שאיפה שאתה נמצא אתה יודע שעשיתי הכול והרבה מעבר כדי שלא תישאר שם בעזה. וגם אם היה לוקח לי עד ה־120 שלי לא הייתי מוותרת עליך לעולם. יש לי הקלה שחזרת כשאני עוד בחיים, ולא נאלצתי להשאיר את צוואת החזרתך הביתה לאחים שלך רועי ואלון.

פחדתי שלא נמצא אותך, שלעולם לא נדע מה קרה לך, שלעולם לא נצליח להחזיר אותך. והכי נורא שאני גם לא יודעת למה בכלל נלקחת ממני.

יותר משנתיים אחרי לא קיבלתי תשובות שמניחות את דעתי, למה קרה ה־7 באוקטובר. אני יודעת, איתי, שתמיד רצית שנהיה גאים בך, אני כל כך גאה להיות אימא שלך ואני נורא מתגעגעת אליך, ואני לא יודעת איך אפשר לחיות עם לב כל כך שבור.

איך מצליחים לנשום. רציתי כל כך שתחזור אבל לא בארון, שתהיה גיבור אבל בלי לשלם בחייך.

איתי, אתה עכשיו מלאך טהור בשמיים, עם סבא גדעון וסבא ג'ק, סבתא מרקה וסבתא רחל, אלוף משנה אסף חממי, סמל תומר לייבוביץ, סרן דניאל פרץ, סרן עומר נאוטרה ועוד גיבורים רבים מדי של האסון.

אני בטוחה שאתה מצחיק אותם שם למעלה כמו שרק אתה יודע להצחיק ולשמור על המורל.

מתן אחיך לטנק חזר הביתה בחיים. אני מקווה שעכשיו, כשכל צוות פרץ חזר הביתה, הוא יוכל להשתקם. נשארו בעזה חמישה חטופים שדחוף להחזיר הביתה, הדר גולדין, מני גודארד, דרור אור, רן גואילי, סותטיסאק רינטלאק.

כשנקום מהשבעה נחזור למאבק ונחזיר גם אותם הביתה, הלוואי שלא נצטרך. חשוב לי להגיד תודה לכל מי שהגיע היום ותודה לכל מי שתמך בנו 760 ימים.

תודה לחיילים הגיבורים של צבא ההגנה לישראל. תודה לממשלת ישראל שלא ויתרה על החזרת איתי.

תודה לגל הירש שהיית עבורי משענת. לעולם לא אשכח כמה היה לך חשוב גם לתמוך אישית באבא שלי גדעון רביב ז"ל,
גיבור ישראל בעצמו שלא שרד לראות את היום שאיתי חזר.

תודה לקצין שלא נושם איתנו כבר שנתיים וחודש – שגיא בשירי, שגם חולק תאריך יום הולדת עם איתי שלנו. תודה לעיריית נתניה בראשות מרים פיירברג־איכר, חברת צים, חברות נוספות רבות, קהילות רבות בארץ ובעולם. תודה לכל אחד ואחת על אנושיות, ערבות הדדית, הכלה וראיית האחר.

תודה רובי, רועי, אלון, אתי, אורלי, ברית, ליאור, דן, גילי, שרון, שני ושי. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיכם בשנתיים וחודש הכי נוראים בחיי.

איתי, תודה על הזכות והכבוד להיות הורים שלך 19 שנים, שמונה חודשים וחמישה ימים. אוהבת אותך עד השמיים וחזרה, תנוח יפה שלי. עוד ניפגש.