שורד השבי מתן צנגאוקר התראיין בחדשות 12 וסיפר את מה שעבר עליו בשבי חמאס. בין היתר, אמר כי "אמא שלי הצילה אותי, בזכותה אני כאן". הוא סיפר כי הייתה תקופה שבה הועבר ממקום למקום כשהוא מחופש לעזתי. 

"הם התייחסו אליי בתור חייל", הוא מספר. "למרות שחטפו אותי מניר עוז, ולמרות שהייתי אזרחי, הם הגדירו אותי בתור חייל. זאת נקודת המבט שלהם. כל מי שנמצא מגיל מסוים עד גיל מסוים, הוא חייל מבחינתם".

"זה התבטא בחקירות, זה התבטא במשחקים באוכל, משחקים מנטליים. זה הגיע לאלימות, זה הגיע למצב שקושרים לי את הידיים מאחורי גב. היו ימים שהם אמרו לנו שאין הרבה אוכל, היו מביאים לנו חצי פיתה לכל אחד, ואחרי חצי שעה הם היו מכינים לעצמם אוכל.

"ריחות של חציל, של עגבנייה, הם היו ממש מפנקים את עצמם. הם היו מכינים לעצמם אורז, היה להם בשר בהתחלה. לא היינו מקבלים שום דבר מזה. היינו בכלוב קטן, שני מזרונים. שמיכה אחת קטנה, פיצית. הרטיבות, ריחות ממש מגעילים. אסור לקום. אם אתה קם אתה מקבל צעקות וזה יכול גם להגיע לידיים".

"הראש לא בדיוק תפקד באותם ימים. תמיד חשבתי על המשפחה, על אילנה, לא חשבתי על עצמי, על הסיטואציה שאני נמצא בה. אני חשבתי על מה קורה בחוץ. זה מה שיותר עניין אותי והעסיק אותי באותם ימים. הפחד הוא מאוד גדול.

"אתה לא יודע מה יעשו לך, אם יוצאו אותך להורג או אם ישאירו אותך במצב הזה. היה אחד ספציפי שהיה מגיע כל ערב, הוא היה אומר לנו: 'הורדנו לכם היום 20 טנקים, והרגנו חיילים'. הייתי אומר לו 'זה לא יכול להיות, אין לכם את הכלים, אין לכם את האמצעים'".

"הוא עם נשק, סיטואציה מפחידה, אבל הרגשתי שאני חייב לעמוד על שלי. אני הרגשתי שאני צריך 'להגן על הבית'. זאת אומרת, בסופו של דבר אני הייתי בצבא, אני מאוד אוהב את המדינה שלי, ואני הרגשתי כאב שהוא דיבר ככה על החיילים, ש'הרגנו ורצחנו ופוצצנו וחטפנו'. זה מאוד כאב לי, אני הרגשתי שאני חייב להחזיר לו, אני חייב לענות לו".

החיבוק הראשון של שורד השבי מתן צנגאוקר ואימו עינב לאחר ששוחרר מהשבי, 13 באוקטובר 2025

"צילמו אותי עשרות פעמים, עשרות פעמים. לפעמים גם ימים שלמים. עשרות טייקים, תעשה ככה ותשב ככה ותגיד את זה, וזה נכון וזה לא נכון. אנחנו רוצים שתדבר על זה, רוצים שתדבר על זה, חשוב לנו שתיגע בזה".

"אחרי הפיצוץ של העסקה, אומרים לנו שצה"ל מתחיל להיכנס לח'אן יונס, זה המקום שהייתי מוחזק בו, ואומרים לנו להיות מוכנים. הם מאוד שמו דגש ש'או שאתם יוצאים מפה בעסקה, או שאתם לא יוצאים בכלל'. הם אמרו לנו שאם צה"ל ינסה לחלץ אותנו, הם פשוט ירו בנו ונמות כולנו ביחד".

"הלכנו לרפיח את כל הדרך ברגל, מלווה עם אלפי אנשים שהולכים ביחד איתי, מחופש לעזתי, עם התושבים שלהם. הולך איתם ממש במרחק של כמה סנטימטרים אחד מהשני. ישנו במסגד פחות או יותר שבוע. הסדר יום היה: קמים בבוקר, הם מתפללים את התפילה שלהם. שומר אחד הולך, מחפש מקום לינה אחר, ואני הייתי נשאר עם השומר השני, והיינו מסתובבים. היינו הולכים לשוק, היינו הולכים לבניינים, משוטטים. הייתי חי ממש כמוהם".

"הגיע אחד מהמפקדים שלהם, הוא לקח אותי והכניס אותי למנהרה ברפיח. שם פגשתי עוד שני חטופים. מאוד-מאוד צפוף, מאוד חנוק, מנהרה מאוד-מאוד עמוקה. אין אוכל. בהתחלה היה קצת מים, אבל לאט-לאט נגמר"

"הגיע אחד מהמפקדים שלהם, הוא לקח אותי והכניס אותי למנהרה ברפיח. שם פגשתי עוד שני חטופים. מאוד-מאוד צפוף, מאוד חנוק, מנהרה מאוד-מאוד עמוקה. אין אוכל. בהתחלה היה קצת מים, אבל לאט-לאט גם זה נגמר, והתחלנו לשתות מים מלוכלכים ומזוהמים.

"הם היו יותר אלימים, יותר השפילו אותנו, בגלל שהם הרגישו את הלחץ הצבאי שמתקרב. ואחרי ארבעה חודשים העלו אותנו למעלה לאוהל, ושם היה רדיו מסביב. היינו שומעים מהאוהל הזה, מרדיו שפותחים פה, מרדיו שפותחים שם. זאת הפעם הראשונה שנחשפתי לתקשורת, למה קורה".

"אחרי שבוע הם הורידו אותנו למנהרה. שם הם סיפרו לנו שהמנהרה שהיינו בה ברפיח הושמדה, הפציצו אותה, והחטוף שהיה איתנו מת במנהרה הזאת, ויחד אתו עוד שישה חטופים".

"היה שומר אחד ספציפי, שהיה נהנה מהתקיפות, היה נהנה להרביץ לנו. באחת הפעמים הוא הרביץ לחטוף שהיה איתי, החטוף הזה לא יכול היה להגן על עצמו. זה הגיע למצב שהחמאסניק עם שוט שהוא קלע מכמה כבלי חשמל והוא מצליף באותו חטוף, ואני הייתי חייב להתערב. אם לא הייתי מתערב זה היה מגיע לדם ואולי אפילו למוות. אני התערבתי, נכנסתי בינו לבינו, ממש הפרדתי. השומר התעצבן על זה שאני בכלל מתערב בסיטואציה, ואני קיבלתי את המכות במקום החטוף השני".

עינב צנגאוקר ב"כיכר החטופים". 18 באוקטובר 2025 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

"באותה מנהרה מגיע השייח' של המנהרה, שזה המפקד שלהם. הוא אומר לי: 'אתה צנגאוקר נכון?'. אני אמר לו: 'כן, למה?'. הוא אמר לי 'אימא שלך עושה הפגנות, היא הפכה את כל המדינה'. זה מאוד שימח אותי, זה מאוד חיזק אותי בפן האישי. אמרתי 'אימא שלי בסדר, אם היא יוצאת מהבית ואם היא הולכת ועושה דברים זה יותר טוב מלשבת בבית ולהיות בדיכאון'. אז אני שמחתי מאוד לשמוע את זה, זה מאוד עזר לי".

"אמא שלי תמיד הייתה לביאה, מאז ומתמיד. היא תמיד טרפה את העולם והצליחה. היא השיגה כל דבר שהיינו צריכים, כל דבר שהיינו רוצים. תמיד הייתה עצמאית, תמיד הייתה דואגת לנו, באמת לביאה אמיתית". 

"יש לי קשר מאוד קרוב עם אמא שלי ועם האחיות שלי. בגלל שגדלתי בלי דמות אב, אני הייתי הגבר בבית. אני הייתי עוזר בקניות, עוזר בכלכלה. מגיל צעיר אני עובד בעבודת כפיים, כמעט בכל תחום אפשרי. מנסה לעזור כמה שאפשר, וזה גרם לנו להיות מאוחדים, להישאר כגוש אחד".

"העבירו אותנו לעוד מנהרה, במנהרה הזאת הייתה להם טלוויזיה, וזו הפעם הראשונה שראיתי את אמא שלי. היא הייתה מוקפת במצלמות ונואמת, באותו פריים אני ראיתי את חברה שלי אילנה עם הכובע שלי, ישר זיהיתי אותה וזיהיתי את הכובע. אחותי נטלי גם הייתה שם. זאת התמונה הראשונה של המשפחה השלמה. לא רק שאני שומע על אמא, אני ראיתי את כולם בעצם".

"מגיע השייח' של המנהרה, שזה המפקד שלהם. הוא אומר לי: 'אתה צנגאוקר נכון?'. אני אמר לו: 'כן, למה?'. הוא אמר לי 'אימא שלך עושה הפגנות, היא הפכה את כל המדינה'. זה מאוד שימח אותי, זה מאוד חיזק אותי"

"הגבתי בכעס. כי אני פה והן שם. הן נלחמות עליי, הן זועקות. ואף אחד מהמשלה לא עזר, לא תמך בהן. תמיד היה ניסיון של איכשהו לא לקחת עסקה ולא לשחרר אותי, ואני שמעתי את הזעקה של אמא שלי דרך הטלוויזיה. וזה כאב לי, זה צרב לי, אני כעסתי מאוד. אבל כשראיתי אותה, היא לא הייתה לבד. היא עמדה עם כל עם ישראל, האנשים תמיד עטפו אותה. הם ממש התאחדו.

"זה מטורף לראות את הדבר הזה כשהייתי בפנים, שכל העם מאוחד. אני חשבתי שזה יהיה עניין נקודתי, שכל משפחה תדבר בשם עצמה. אבל אני, מבחינתי, איך שראיתי את זה בטלוויזיה אז, באותה תקופה, זה היה מדהים בעיניי. שכל העם מתקבץ, וזה היה הפגנות בסדר גודל של מאות אלפים. זה מטורף". 

"זה נתן לי יותר רצון להיות בסדר ולא להיות בלגניסט שעושה בלאגן ותמיד רב איתם. זה הרגיע אותי. בזכותה היחס אליי גם היה קצת שונה באיזשהו מקום, תמיד הסתכלו עליי בעין אחרת. הרגשתי את זה עם יותר סמול-טוק שהיו עושים איתי, תוספות לאוכל שהיו מציעים לנו. הם היו ממש יותר נחמדים מהרגע שאמא נכנסה לתמונה בעצם, מהרגע שהיו מראים את אמא בטלוויזיה, אז הם התחילו להיות יותר נחמדים". 

מתן צנגאוקר לצד אימו עינב ובת זוגו י אילנה גריצווסקי בכיכר החטופים. 1 בנובמבר 2025 (צילום: אוריאל אבן ספיר)

"אנחנו נותרנו בציפייה לצאת, אני והחטוף השני, בעסקה השנייה. מאוד חיכיתי לזה וציפיתי לזה. היו לי מחשבות קדימה, של איך אני עושה ואיפה אני מתמקם. מה בעצם אני עושה עם החיים החדשים שלי, כי בשבילי זאת לידה מחדש. וכל העניין התפוצץ. אני באופן אישי איבדתי את התקווה. אם היה לי איזה ניצוץ, של אולי אני אצא, אולי אני אשתחרר, זה נאבד לי איפשהו בדרך.

"ותוך כדי באמת היו את הפוליטיקאים שהיו עושים רעש וצלצולים כמו שאומרים. במיוחד השר בן גביר. היו מראים את זה המון ברשתות הערביות, באל-ג'זירה, בסקיי ניוז, הם היו מתעסקים בזה, זאת הייתה ממש כותרת אצלם. קבועה, כל ערב. וכן, זה היה פוגע בנו גם באופן אישי". 

"זאת הייתה תקופה של דיכאון, של אני לא רוצה לאכול, אני לא יכול לישון בלילה. תקופה כזאת, תקופת שפל. ואז מגיע עוד פיק של שחרור, ואז באמת אני נשאר לבד, לגמרי לבד בשבי, אני וחמישה שומרים. וזה עוד יותר מתחיל לחלחל, זה עוד יותר מתחיל לשקוע, שאני לא אצא מפה. זהו, הסוף שלי זה פה, אני הולך למות פה".

"ואז מגיע עוד פיק של שחרור, ואז באמת אני נשאר לבד, לגמרי לבד בשבי, אני וחמישה שומרים. וזה עוד יותר מתחיל לחלחל, זה עוד יותר מתחיל לשקוע, שאני לא אצא מפה. זהו, הסוף שלי זה פה, אני הולך למות פה"

"הלחץ הצבאי התחיל להתגבר, מתחיל להתקרב לאזור שלנו. יותר פצצות. היו מעבירים אותי בתוך אותה מנהרה, פעם למקום הזה, פעם למקום הזה – כדי להתרחק מהפצצות והטילים. קרה פעמיים שנפל טיל, ממש קרוב אלינו, ושאפנו את הגז. פשוט היינו בניסיון להציל את החיים שלנו. מרדף אחרי החיים". 

"כשהם אמרו לי שיש עסקה והיא חתומה, וזה הולך לקרות ממש עוד כמה ימים, אני אמרתי להם 'אתם שקרנים'. לא האמנתי. ואז הרגשתי סוג של תחושת 'היי', שאני לא יודע אם זה אמיתי או לא אמיתי. אני הייתי בסיטואציה, אני עמדתי, אני דברתי עם אימא שלי, אבל מבחינתי זה הרגיש לא אמיתי. אני הייתי בתוך בועה. לא הבנתי שזה אשכרה קורה, כי גם אמרו לנו ששעתיים משיחת הווידאו אנחנו אמורים להשתחרר, זה היה בלתי נתפס".

"העבירו אותנו לרכבים של הצלב האדום ונכנסנו חזרה לארץ. פעם ראשונה ראינו חיילים, אחרי שנתיים שלא ראינו חיילים. הם נופפו, הם הצדיעו. זה היה מטורף. זה רגע שלא נתפס. זה ממש לא נתפס. ואז מגיע הרגע שאני פוגש את המשפחה. אני פוגש את אמא ראשונה, אקסטזה של החיים. אני בשוק מטורף, היא בשוק מטורף. מתחבקים, מנסים להשלים פערים בכמה שניות הראשונות כמה שאפשר. אני מגלה דברים חדשים על החיים שלי באופן אישי, על החיים שלהם. ראיתי את כיכר החטופים פעם ראשונה בעיניים".

אנשים מתאגדים בכיכר החטופים לפני שחרור 20 החטופים החיים האחרונים מרצועת עזה, 13 באוקטובר 2025 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

 "לצד כל האהבה והתמיכה, שהיא באמת הרבה יותר גדולה מהשנאה, נקרא לזה ככה. כן, אני חווה, אני קורא דברים בפייסבוק, באינסטגרם. כשפגשתי את אמא שלי בפעם הראשונה, אני הייתי עם תיק גב שאותה חיילת שליוותה אותי הביאה לי. אני הייתי גם עם שקית של טישו. הם אומרים שהחמאס נתן לי כסף להעביר לאמא שלי, הם אומרים שבתיק היו לי סנדוויצ'ים שהחמאס ארגן לי. דברים הזויים".

"זה מטומטם לגמרי. לשמוע שהייתי בקטאר, במסיבות ובג'קוזי, מקבל מסאז'ים ושותה דרינקים, בזמן שהייתי בשבי של חמאס וקיבלתי מכות וגידופים, עברתי התעללויות, עברתי משחקים בנפש, עברתי משחקים באוכל. עברתי גיהינום, ממש גיהינום, ואנשים לא רואים את זה ככה. זה עצוב לי. זה מאוד כואב לי לראות שיש אנשים שמפיצים את השקרים, שתומכים בשקרים האלה. זה כואב לי לראות את זה".

"זה מטומטם לגמרי. לשמוע שהייתי בקטאר, במסיבות ובג'קוזי, מקבל מסאז'ים ושותה דרינקים, בזמן שהייתי בשבי של חמאס וקיבלתי מכות וגידופים, עברתי התעללויות, עברתי גיהינום, ואנשים לא רואים את זה ככה"

וגם ראינו לא מעט פרסומים שהיו אנשים כאלה ואחרים, שכדי לקדם אג'נדות פוליטיות, גם יצרו קשר עם קרובי משפחה שלך שאתה לא בהכרח בקשר איתם.
"נכון. אחד מהם הכי בולט זה ירון, שהוא אבא שלי, על הנייר. הוא עשה ריאיון שהוא לא מאמין בדרך של אמא שלי, שהוא חושב שצריך לפעול במאבק שקט, שהוא לא תומך בה. אני הייתי בשבי, אבל יש לי עוד אחות, נטלי, הוא עוד לא ניסה אפילו ליצור איתה קשר. הוא לא ניסה להתעניין, הוא לא ניסה לשאול שאלות.

"אני מבחינתי, אני רואה את זה כרכיבה על הגב שלי. אתה לא רוצה לתמוך? אל תתמוך. אני גם לא ציפיתי שהוא יתמוך בי, אני לא רוצה שהוא יתמוך בי. אבל למה לעשות את ההפך הגמור? למה להזיק?".

עינב צנגאוקר מחייכת בכיכר החטופים. 9 באוקטובר 2025 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

"לכל אלו שמפיצים את הקונספירציות, את השקרים, אני מאחל בשבילם שהם ילכו לישון בלילה אחרי שהם יראו את הכתבה הזאת, ואני מאחל להם שכשהם יקומו בבוקר, הם יהיו עם יותר חמלה. מי שגורם להסתה, מי שמפיץ את השקרים, את הסרטונים, את כל ההאשמות השקריות האלה, אלו יותר בריוני מקלדת. אבל ביום-יום, האהבה שאני חווה, האהבה שאימא שלי חווה, זה לגמרי אהבה. אנשים מחבקים אותי, אנשים אוהבים אותי, ואני אוהב בחזרה".

"לאלו שמפיצים את הקונספירציות והשקרים, אני מאחל בשבילם שהם ילכו לישון בלילה אחרי שהם יראו את הכתבה הזאת, ואולי כשהם יקומו בבוקר, הם יהיו עם יותר חמלה"

"החיים של אילנה ושלי נתקעו אי שם, ב-7 באוקטובר. ועכשיו לאט-לאט אנחנו מנסים להשתקם, מנסים להוציא מזה את המיטב. אנחנו מתכננים חתונה בקרוב, הפעם לא פיקטיבית, חתונה אמיתית. בקרוב בעזרת השם. 

"אלה דברים שייקחו זמן, שנתיים זה המון זמן להיכוות ולקבל צלקות. זה ייקח זמן, אבל בזכות ובעזרת האהבה שאני מקבל ברחוב, התהליך יהיה הרבה יותר מהר והרבה יותר קל. באותה נשימה אני רוצה להגיד תודה רבה לכל מי שעזר ותמך בשנתיים האלה.

"בסופו של דבר אנשים שלא הכירו אותי. לכל הציבור שיצא והפגין, תודה לחיילי צה"ל שנלחמו, אני משתתף בצער המשפחות השכולות שאיבדו את היקרים שלהם, שנפלו בקרב, והשיקום שלי ושלנו בתור עם לא יכול להתחיל בלי שכולנו נמצאים כאן. אני מקווה שכל החללים באמת יחזרו, שנוכל לסיים את זה סופית. עד החטוף האחרון".