באיגרת שפרסם ברשת X, נשיא איראן מסעוד פזשכיאן פנה ישירות לעם האמריקאי והצהיר כי ארצו אינה נוטרת טינה לאזרחים אמריקאים מן השורה.

לדבריו, הצגתה של איראן כאיום "אינה עולה בקנה אחד עם המציאות ההיסטורית, ואף לא עם העובדות הנראות לעין כיום".

להלן התרגום המלא של מכתבו:

בשם האל, הרחמן והרחום

לעם בארצות הברית של אמריקה, ולכל אלה אשר, בתוך שיטפון של סילופים ונרטיבים מומצאים, ממשיכים לחפש את האמת ולשאוף לחיים טובים יותר:

איראן – בעצם שמה, אופייה וזהותה – היא אחת התרבויות הרציפות העתיקות ביותר בהיסטוריה האנושית. למרות יתרונותיה ההיסטוריים והגיאוגרפיים בתקופות שונות, איראן מעולם לא בחרה בהיסטוריה המודרנית שלה בדרך של תוקפנות, התרחבות, קולוניאליזם או שליטה. גם לאחר שספגה כיבוש, פלישה ולחץ מתמשך מצד מעצמות עולמיות – ולמרות שהיא בעלת עליונות צבאית על פני רבים משכניה – איראן מעולם לא יזמה מלחמה. עם זאת, היא הדפה בנחישות ובאומץ את אלה שתקפו אותה.

העם האיראני אינו נוטר טינה לעמים אחרים, לרבות לעם באמריקה, באירופה או במדינות השכנות. אפילו לנוכח התערבויות זרות חוזרות ונשנות ולחצים לאורך ההיסטוריה הגאה שלהם, האיראנים תמיד עשו הבחנה ברורה בין ממשלות לבין העמים שעליהם הן שולטות. זהו עיקרון המושרש עמוק בתרבות האיראנית ובתודעה הקולקטיבית – ולא עמדה פוליטית זמנית.

מסיבה זו, הצגת איראן כאיום אינה עולה בקנה אחד עם המציאות ההיסטורית ולא עם העובדות שניתן לראות כיום. תפיסה כזו היא תוצר של גחמות פוליטיות וכלכליות של בעלי הכוח – הצורך לייצר אויב כדי להצדיק לחץ, לשמור על דומיננטיות צבאית, לקיים את תעשיית הנשק ולשלוט בשווקים אסטרטגיים. בסביבה כזו, אם לא קיים איום, ממציאים אותו.

באותה מסגרת, ארצות הברית ריכזה את המספר הגדול ביותר של כוחותיה, בסיסיה ויכולותיה הצבאיות סביב איראן – מדינה שמעולם, לפחות מאז הקמתה של ארצות הברית, לא יזמה מלחמה. תוקפנות אמריקאית שבוצעה לאחרונה מאותם בסיסים הוכיחה עד כמה נוכחות צבאית כזו היא אכן מאיימת. מטבע הדברים, שום מדינה המתמודדת עם תנאים כאלה לא תוותר על חיזוק יכולותיה ההגנתיות. מה שאיראן עשתה – וממשיכה לעשות – הוא תגובה שקולה המבוססת על הגנה עצמית לגיטימית, ובשום אופן אינה יוזמה של מלחמה או תוקפנות.

היחסים בין איראן לארצות הברית לא היו עוינים במקורם, והאינטראקציות המוקדמות בין העם האיראני והאמריקאי לא היו נגועות בעוינות או בהפיכה – התערבות אמריקאית בלתי חוקית שנועדה למנוע את הלאמת משאביה של איראן עצמה. אותה הפיכה ב-1953 שיבשה את התהליך הדמוקרטי של איראן, החזירה את הדיקטטורה וזרעה חוסר אמון עמוק בקרב האיראנים כלפי מדיניות ארה"ב. חוסר אמון זה העמיק עוד יותר עם תמיכתה של אמריקה במשטר השאה, גיבויה לסדאם חוסיין במהלך המלחמה שנכפתה בשנות ה-80, הטלת הסנקציות הארוכות והמקיפות ביותר בהיסטוריה המודרנית, ובסופו של דבר, תוקפנות צבאית ללא התגרות – פעמיים, בעיצומו של משא ומתן – נגד איראן.

ואולם, כל הלחצים הללו כשלו בהחלשת איראן. נהפוך הוא, המדינה התחזקה בתחומים רבים: שיעורי האוריינות שולשו – מכ-30% לפני המהפכה האסלאמית ליותר מ-90% כיום; ההשכלה הגבוהה התרחבה באופן דרמטי; הושגה התקדמות משמעותית בטכנולוגיה מודרנית; שירותי הבריאות השתפרו; והתשתיות התפתחו בקצב ובהיקף שאין להשוותם לעבר. אלו הן מציאויות מדידות וניתנות לצפייה, העומדות בפני עצמן ללא תלות בנרטיבים מפוברקים.

באותו זמן, אין להמעיט בהשפעה ההרסנית והבלתי אנושית של סנקציות, מלחמה ותוקפנות על חייהם של בני העם האיראני החסונים. המשך התוקפנות הצבאית וההפצצות האחרונות משפיעים עמוקות על חיי אנשים, עמדותיהם והשקפותיהם. הדבר משקף אמת אנושית בסיסית: כאשר מלחמה גורמת נזק בלתי הפיך לחיים, לבתים, לערים ולעתיד, אנשים לא יישארו אדישים כלפי האחראים לכך.

זה מעלה שאלה מהותית: אילו בדיוק מהאינטרסים של העם האמריקאי אכן משרתת המלחמה הזו? האם היה איום אובייקטיבי כלשהו מצד איראן שהצדיק התנהגות כזו? האם טבח של ילדים חפים מפשע, הרס של מתקנים תרופתיים לטיפול בסרטן, או התרברבות בהפצצת מדינה "בחזרה לתקופת האבן" משרתים מטרה כלשהי מלבד פגיעה נוספת במעמדה העולמי של ארצות הברית?

איראן ניהלה משא ומתן, הגיעה להסכם ומילאה את כל התחייבויותיה. ההחלטה לפרוש מאותו הסכם, להסלים לקראת עימות ולפתוח בשני מעשי תוקפנות בעיצומו של משא ומתן היו בחירות הרסניות שנעשו על ידי ממשלת ארה"ב – בחירות ששירתו את האשליות של תוקפן זר.

תקיפת התשתיות החיוניות של איראן – כולל מתקני אנרגיה ותעשייה – מכוונת ישירות אל העם האיראני. מעבר לעובדה שפעולות כאלה מהוות פשע מלחמה, הן נושאות השלכות המשתרעות הרחק מעבר לגבולותיה של איראן. הן מייצרות חוסר יציבות, מגדילות את העלויות האנושיות והכלכליות, ומנציחות מעגלי מתיחות, תוך זריעת זרעים של טינה שיימשכו שנים רבות. זו אינה הפגנת כוח; זהו סימן למבוכה אסטרטגית ולחוסר יכולת להשיג פתרון בר-קיימא.

האם אין זה גם המקרה שאמריקה נכנסה לתוקפנות זו כשליחה של ישראל, מושפעת ומתומרנת על ידי משטר זה? האם אין זה נכון שישראל, באמצעות ייצור איום איראני, מבקשת להסיט את תשומת הלב העולמית מפשעיה כלפי הפלסטינים? האם לא ברור שישראל שואפת כעת להילחם באיראן עד החייל האמריקאי האחרון ועד דולר משלם המסים האמריקאי האחרון – ובכך להעביר את נטל אשליותיה אל איראן, אל האזור ואל ארצות הברית עצמה במרדף אחר אינטרסים לא לגיטימיים?

האם "אמריקה תחילה" היא באמת מבין סדרי העדיפויות של ממשלת ארה"ב כיום?

אני מזמין אתכם להסתכל מעבר למכונת הדיסאינפורמציה – חלק בלתי נפרד מתוקפנות זו – ובמקום זאת לדבר עם אלה שביקרו באיראן. התבוננו במהגרים האיראנים המוכשרים הרבים – שהתחנכו באיראן – אשר כיום מלמדים ועורכים מחקרים באוניברסיטאות היוקרתיות בעולם, או תורמים לחברות הטכנולוגיה המתקדמות ביותר במערב. האם מציאויות אלו עולות בקנה אחד עם הסילופים שמספרים לכם על איראן ועמה?

כיום, העולם ניצב בצומת דרכים. המשך הדרך של עימות הוא יקר וחסר תוחלת מאי פעם. הבחירה בין עימות להידברות היא אמיתית ובעלת השלכות; תוצאתה תעצב את העתיד לדורות הבאים. לאורך אלפי שנות ההיסטוריה הגאה שלה, איראן שרדה תוקפנים רבים. כל שנותר מהם הם שמות מוכתמים בהיסטוריה, בעוד איראן ממשיכה להתקיים – חסינה, מלאת כבוד, וגאה.