כשאני מתפרקת מבכי באמצע טקס יום הזיכרון, או ביום השנה ל-7.10, עולה בי גם תימהון: מאיפה זה בא? זה הרי לא כאב חדש. שום דבר לא קרה עכשיו. מאיפה הוא הגיח? איפה הוא נמצא בימים שאני מתפקדת, ושמחה, ורוקדת?

כי הכאב הזה מאוחסן. בהחלט מאוחסן. יושב שם דרך קבע, מכביד במשקלו, ושולח את שדריו.

עדי פישמן היא אשת חינוך וסופרת, מחברת הספר "כל הדרכים הביתה", (עם עובד), רומן העוסק בילדות בשומרון, בחוויות העקירה מגוש קטיף, ובהתמודדות אישית, זוגית ומשפחתית עם פציעה ופוסט טראומה.

כל אמא היא גיבורה בדרכה.

כשפגשתי את שירה שפירא היא כבר הייתה אמא של גיבור ישראל, ענר שפירא. 

ד"ר רתם סיון הופמן היא רופאה מומחית לרדיולוגיה אבחנתית. מצנתרת מוח ומנהלת מכון הדימות בבית החולים מאיר. אמא ללוחם בחטיבת הקומנדו (במיל.), לצוער בקורס חובלים ולמתבגרת. ממובילות תנועת "אמא ערה" וחברה בחוג להנעה מדינית של מפלגת הדמוקרטים.

החזרה לבתי הספר לאחר 40 ימי מלחמה (וביישובי הצפון – 50) אינה חזרה רגילה. זה הרגיש קצת כמו האחד בספטמבר בהתרגשות לקראת המפגש המחודש עם הילדות והילדים ועם הצוותים, אבל היה שונה בתכלית, וגם לא דמה לחזרה משגרת חגים.

זו הייתה חזרה אל תוך שבר – אישי, קהילתי ולאומי, שטרם התאחה. ודווקא בתוך המציאות הזו, מערכת החינוך נדרשת כמעט מייד להתמודד עם הרצף הכי טעון בלוח השנה הישראלי – יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות.

ורד גורפינקל היא אשת חינוך. גרה ברמת הגולן, מנהלת "בית חינוך מעלות הגולן" ברמות, בוגרת תכנית מנדל ופעילה בתנועת "הרבעון הרביעי". נשואה לעומר, שמשרת במילואים ברצף מאז 7.10, ואמא לארבעה בנים.