שידורי הטלוויזיה אתמול ליוו את שובן של אמילי דמארי, רומי גונן ודורון שטיינברכר לישראל אחרי 471 ימים בשבי חמאס במתכונת המוכרת משידורי "הגמר הגדול" של תוכניות הריאליטי השונות:
עם הספירה לאחור לקראת הרגע הגדול, עם תיעוד מקרוב של התגובות הרגשיות (הריאקשנז), ועם ה"טסטות" (העדויות, בשפת הריאליטי) על שלוש העולות לגמר, ואז הליווי הצמוד שלהן כל הדרך אל הגביע הקדוש: החיבוק של אימא.
אמילי דמארי ואימה אמנדה, רומי גונן ואימה מירב, דורון שטיינברכר ואימה סימונה אחרי שחרור שלוש החטופות מעזה, 19 בינואר 2025 (צילום: דובר צה"ל, מונטז')
רק שהפעם, להבדיל מכל האירועים הטלוויזיוניים המלאכותיים, המהונדסים והמזויפים, ההתרגשות הייתה אמיתית והורגשה אתמול בכל פינה בארץ. היא לא נופחה על ידי הטלוויזיה אלא שוקפה על ידה (גם אם לאורך היום השיקוף הזה לווה בהזרקת מנות גדושות של סוכר לוורידים. טלוויזיה מסחרית לא יכולה אחרת).
בעידן הנוכחי מרובה המסכים, הערוצים, האפשרויות, הרשתות החברתיות, יש מעט מאוד אירועים שממקדים תשומת לב כה גדולה עד שהם נצרבים בחיי האומה. יממת השחרור אתמול הייתה אירוע נדיר כזה.
אמילי, רומי ודורון – ככה מכנים אותן היום בכל מקום, רוב הזמן בלי שמות המשפחה – נכנסו בשנה האחרונה לחיינו ולליבנו
אמילי, רומי ודורון – ככה מכנים אותן היום בכל מקום, רוב הזמן בלי שמות המשפחה – נכנסו בשנה האחרונה לחיינו ולליבנו. הכרנו את בני משפחותיהן. למדנו על חייהן. שמענו כל פרט על שעות האימה שהן חוו בשבעה באוקטובר. דאגנו להן כמו לבנות משפחה אהובות. אנחנו מרגישים שאנחנו מכירים אותן, ולכן גם מדברים עליהן בשמן הפרטי.
ההתרגשות על חזרתן המריאה לשחקים כשהתברר שהן צועדות על הרגליים. לא פלא שבשידור הטלוויזיה חזרו על פרט המידע הזה שוב ושוב ושוב. חזרו והדגישו "הן צועדות על הרגליים!" – כן, אמילי, דורון ורומי חזרו על הרגליים. זה היה רגע "הפי אנד" נדיר בשנה שהיו בה מעט מאוד רגעים כאלה.
והן אפילו חייכו. ואמילי דמארי גם הניפה את ידה שחסרות בה שתי אצבעות בתנועה שמזכירה את תנועת ה-V המפורסמת של וינסטון צ'רצ'יל, וגם כשהציגה כך את ידה הוסיפה לחייך.
כשהן פגשו את אימותיהן, ההתרגשות הגיעה לשיא. "ידיעות אחרונות" – שמתמחה באיסוף ובהגשת הרגעים האלה – בחר בתמונות החיבוק והכתיר את היום כולו בכותרת הראשית "חיבוק של אמא" (ועל כך אבקש להעיר בשם האבות המחבקים, שמדובר בקיפוח ובהדרה תרבותית שיש למגר מן העולם יחד עם שלטון חמאס).
אמילי דמארי כבר חזרה הבוקר לאינסטגרם (הדור הזה… כל הזמן במסכים) ופרסמה פוסט מרגש לעוקביה:
"אוהבת, אוהבת, אוהבת. מודה ל-ה'. מודה למשפחה, לאוראלי, לחברים הכי טובים שיש לי בעולם הזה. חזרתי לחיים אהובים שלי. הצלחתי לראות רק קמצוץ מהכול וניפצתם לי את הלב מהתרגשות. תודה תודה תודה. הכי שמחה בעולם פשוט להיות".
את הפוסט חתמה באמוג'י שכנראה יהפוך לסימן ההיכר שלה:

סימן שמשמעותו "אני אוהב/ת אותך" בשפת הסימנים.
רומי גונן הקליטה הודעת ווטסאפ בקול עולץ לכל חברותיה וחבריה בכפר ורדים ("שלום, זאת רומי שחזרה מהשבי!") והודתה להם על כל התמיכה. קודם לכן, אמרה לאמנדה, אימה של אמילי דמארי: "את לא מבינה מה הבת שלך הייתה בשבילי כל התקופה הזו". גם על כך עוד נשמע בקרוב.
בימים ובשבועות הקרובים בוודאי נלמד יותר על הסיוט ששלוש הנשים הצעירות הללו עברו. בינתיים עוד אפשר להנות עוד קצת מההתרגשות.
שבועות הקרובים בוודאי נלמד יותר על הסיוט ששלוש הנשים הצעירות הללו עברו. בינתיים עוד אפשר להנות עוד קצת מההתרגשות
איך נעמוד בסבבי התרגשות כאלה מדי שבוע ב-42 הימים הבאים? איך ננהג כשהחוזרים מהשבי יהיו במצב קשה יותר? מה יקרה כשיחזרו מרצועת עזה גופות?
הישארו עימנו, פרסומת אחת ונשוב.