ישראל נכנסה לפרק בתולדות האומה שבו נדמה לנו כי אנו חיים משבת לשבת.
עם רכבת הרים רגשית שמלווה כל אירוע שחרור חטופות, כולל מעקב אחריהן לאורך היום כולו, החסרת פעימת לב ברגע שבו רואים אותן לראשונה, דמעות ברגע מסירתן לידי הצלב האדום, עוד דמעות ברגע העברתן לידי צה"ל, בכי מלא ברגע המפגש הראשון עם ההורים ובני המשפחה, התרגשות עם צהלות החברים מסביב לביתן.
ארבע התצפיתניות החטופות מתאחדות עם משפחותיהן בארץ, 25 בינואר 2025 (צילום: דובר צה"ל, מונטז')
וכל זה בשידורים חיים לאורך היום כולו ממספר מוקדי שידור, כשכתבי הטלוויזיה לא מפסיקים להזכיר לנו מה הם ובאמצעותם גם אנחנו אמורים להרגיש – "גאווה", "ניצחון", "גבורה", "סולידריות", וכמובן: הקלישאה החדשה ש"אלה הרגעים שמגדירים אותנו כאומה".
מצד אחד, קשה היה שלא להיסחף אתמול במורד הזרם הגועש של הרגשות. לירי אלבג, קרינה ארייב, דניאלה גלבוע ונעמה לוי, ששוחררו משבי חמאס אחרי 477 ימים, הפכו בתקופה הזו לבנות בית בישראל.
קשה היה שלא להיסחף במורד הזרם הגועש של הרגשות. הנשים ששוחררו אחרי 477 ימים, הפכו בתקופה הזו לבנות בית בישראל
הכרנו את סיפוריהן האישיים, צפינו באימה ברגעי החטיפה שלהן, עקבנו אחרי המאבק של הוריהן וחבריהן, ענדנו סיכה צהובה, קשרנו סרטים צהובים על ידית המכונית, ייחלנו לשובן. איך אפשר שלא להתרגש ולדמוע כשזה סוף-סוף קורה?
אבל בתום רגעי ההתרגשות הבלתי נמנעים, אנחנו גם חייבים להסתכל על המציאות נכוחה, שלא דרך משקפי הקיטש של הערוצים המסחריים.
ארבע החטופות שוחררו אתמול על ידי חמאס שהעמיד מפגן שליטה מאורגן. עמידתן הגאה והזקופה על הבמה בכיכר פלסטין בעזה, כשמתחתיהן השלט "הציונות לא תנצח" ומסביבן מחבלי חמאס חמושים ברובי תבור ישראלים, לא הייתה "תמונת הניצחון האמיתית" של ישראל, אלא תמונת הניצחון שחמאס ייחל לה.
דניאלה גלבוע, נעמה לוי, קרינה ארייב ולירי אלבג על הבמה בכיכר פלסטין. 25 בינואר 2025 (צילום: John Wessels / AFP)
התמונה שבה ארגון הטרור הרצחני מראה לפלסטינים בעזה, לעולם הערבי, לישראלים ולעולם כולו, שהוא מצליח לעמוד על הרגליים גם אחרי 15 חודשי מלחמה מול ישראל החזקה בהרבה, ממשיך לשלוט ברצועה למרות שמטרת המלחמה הראשונה הוגדרה "מיטוט שלטון חמאס", וקובע את גורל החטופים הישראלים, למרות שמטרת המלחמה השנייה הוגדרה "שחרור החטופים".
זו האמת לאמיתה. ישראל חייבת לשחרר את החטופים והיא תיאלץ לשלם על כך מחיר כבד מנשוא. זה היה ברור מהיום הראשון למלחמה לכל מי שלא מתכחש למציאות. אבל אם לא ניגמל מהמחלה הלאומית האוטואימונית, להלעיט את עצמנו בעלילות חסרות כל בסיס – אנחנו מכשירים את הקרקע לאסון הבא.
אם לא ניגמל מהמחלה הלאומית להלעיט את עצמנו בעלילות חסרות כל בסיס – אנחנו מכשירים את הקרקע לאסון הבא
השבעה באוקטובר התרחש כי התמכרנו לאשליה שחמאס מורתע, שממשלת ישראל חזקה מול הטרור ושאין בעיה פלסטינית. מה שראינו אתמול התרחש כי ממשלת ישראל סירבה להציג תוכניות ל"יום שאחרי". וכך צה"ל אמנם כתש את רצועת עזה במלוא עוצמתו והותיר אחריו חורבן בממדים היסטוריים, אבל שלטון חמאס לא התמוטט.
האסון הבא יתרחש אם נמשיך להאמין שמה שראינו אתמול היה "ניצחון מוחלט" של "הרוח הישראלית" ולא כשל רב מערכתי.
מה שראינו אתמול לא היו "הרגעים שמגדירים אותנו כאומה". הרגעים שמגדירים אותנו כאומה הם גם ההתעלמות הבוטה מאזהרות התצפיתניות; הביצים שהושלכו על אלי אלבג והיריקות על בני משפחות החטופים לאורך החודשים האחרונים; הסירוב לדון ב"יום שאחרי" ברצועת עזה, מה שאפשר את הישארות חמאס ככוח השלטוני היחיד בשטח;
ההתעקשות לא להקים ועדת חקירה ממלכתית שתחקור בלי מורא ובלי משוא פנים את האירועים שהובילו לאסון הזה; ובעיקר – היכולת הנדירה לחוות אירוע שבו אנחנו נאלצים בעל כורחנו לעבור השפלה על ידי אויב חלש בהרבה, ובכל זאת חוגגים אותו כ"ניצחון מוחלט".
אם לא נבין לפחות את זה, לא למדנו כלום מהטרגדיה של השבעה באוקטובר.