אפשר לדבר וחשוב לדבר על הנאום המפעים ויוצא הדופן של יעל אלכסנדר.
הסיבה להתקף הזעם הזה היה אחד הנאומים החשובים, הרהוטים והמנומקים שנשמעו כאן. נאום ששווה לקרוא במלואו, והנה הוא כאן כשירות לציבור. אמרה יעל אלכסנדר:
אתמול עידן שוחרר משבי החמאס לאחר שנחטף והוחזק במנהרות של עזה במשך 584 ימים. כל יום שעבר הוא כמו נצח, כל דקה היא מאבק בין תקווה לייאוש. הרגע שבו חיבקתי לראשונה את עידני שלי אחרי 584 ימים – היה הרגע שבו הזמן עצר. הדופק שלי שב לפעום עם שלו. הנשימה שלי חזרה כשהרגשתי אותו בין זרועותיי. המשפחה שלי חזרה להיות שלמה.
אבל יחד עם האור שבמפגש – בא גם הכאב.
הלב שלנו נקרע כשעידן התחיל לספר על הקושי הבלתי נתפס, על הפחד היומיומי – אם ישרוד את הלילה. על הרעב, המחסור במים, התנאים הסניטריים המזעזעים.
אבל הצליל הנורא מכל שעידן פחד ממנו אלו היו צלילי המלחמה המתנהלת מעל ראשם. פיצוצים מחרישי אוזניים, שריקות של טילים, קולות של קריסה, התמוטטות ואדמה רועדת. כל רגע היה עלול להיות הרגע האחרון. בעוד העולם שומע "הפצצה" – עידן שמע את התקווה מתרחקת.
עידני שלי, גיבור שלי, אתה שרדת את התופת – וחזרת ממנה. אבל מה עם החטופים שעדיין שומעים את אותם צלילים מחרידים? מה עם האימה שהם חיים בה בכל רגע? הגיהינום שעברת – הוא הגיהינום שהם עדיין בתוכו. הלב שלי חזר לפעום – אבל עד שכולם ישובו, הוא לא ימצא מנוחה.
אני רוצה להודות לנשיא דונלד טראמפ, לסטיב ויטקוף, לאדם בוהלר ולכל אנשי הממשל האמריקאי שעשו לילות כימים במאמץ להחזיר את הבן שלי, וממשיכים במאמץ עד שכל 58 החטופים יחזרו הביתה.
אני רוצה להודות מעומק הלב לחיילי צה"ל ולמפקדיהם – על אומץ ומסירות שאין לה גבול. הלב שלי אתכם. אתם הגיבורים השקטים של כולנו.
אני רוצה להודות לשירות הביטחון הכללי, למפקדת השו"נ ולקציני המודיעין, על הליווי, המסירות והתמיכה לאורך כל הדרך.
תודה מעומק הלב לעובדים ולמתנדבים המסורים של מטה החטופים – על לילות ללא שינה, על נחישות שאין לה גבול כולכם חלק מהלב שלנו, מהכוח שלנו.
תודה מעומק הלב לצוות בית החולים איכילוב – לרופאים, לאחיות, ולאנשי הצוות כולם – על הטיפול המסור, על האנושיות, על הליווי הרגיש בכל רגע ורגע. בכם פגשנו מקצועיות מהולה בלב ענק.
אני רוצה להודות לעם הנפלא שלנו בישראל ומחוצה לה – על הלב הפתוח, היד המושטת, ועל התמיכה האינסופית. כולכם הגשמתם את הציווי הגדול מכולם: "ואהבת לרעך כמוך"
בישראל, הלב של העם חזק, חד וברור: רוב עצום של הציבור – מכל קצוות החברה – מאמין שהחזרת החטופים היא חובה עליונה, מוסרית, יהודית ולאומית. זה לא נושא של ימין או שמאל. לא של דת או לאום. זה נושא של לב אנושי.
אני קוראת לממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו – להקשיב לקול הזה. העם מאוחד.
העם מבקש להציב את החזרת החטופים. כולם. מעל הכול.
זה הזמן לבחור באחדות. זה הזמן לבחור במעשים.
זה הזמן לפעול יחד – מתוך אהבת אדם, מתוך אמונה בצדק, ומתוך מחויבות עמוקה לערכים שעליהם גדלנו.
אני אומרת בצורה הברורה ביותר: חזרתו של עידני חייבת להיות רק ההתחלה. כל החטופים חייבים לחזור הביתה בהקדם – החיים לשיקום, והחללים לקבורה ראויה. אין לנו זכות לעצור עד שזה יקרה.
הזמן אוזל. העולם מסתכל. וההיסטוריה תזכור.
