מריטת העצבים ההולכת ומתארכת מול איראן קיבלה אתמול תפנית דרמטית. לכמה שעות היה נדמה שהשיחות בין ארה"ב לאיראן נקלעו למבוי סתום, ולמעשה בוטלו לחלוטין – מה שיוביל בהכרח לעימות צבאי, שעלול לנחות גם על ראשנו בדמות מטח טילים בליסטיים.

אבל מהר מאוד התברר שזה בסך הכול עוד סיבוב כיפופי ידיים והפגנת קשיחות במו"מ. השיחות שהיו אמורות להתקיים באיסטנבול והוסטו למוסקט, בירת עומאן, בכל זאת יתחילו מחר – אלא אם כן נתבשר על עוד תפנית בלתי צפויה בעלילת חיינו, כשנדמה שאין דבר בלתי צפוי שלא צפוי שיתרחש מתישהו.

גבר שורף תמונה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ במהלך הפגנה למען איראן מול הקונסוליה האיראנית באיסטנבול, 18 בינואר 2026 (צילום: AP Photo/Emrah Gurel)

"כל מה שהמשטר האיראני רוצה עכשיו הוא לא להפסיד", כותב הבוקר אמיר בר-שלום, הפרשן הצבאי של זמן ישראל, שמכנה את מה שהתרחש אתמול "רכבת הרים מדינית" ומסביר שמבחינת טהרן "המשמעות של לא להפסיד היא לשרוד את התקופה המורכבת הזו מול המכבש האמריקאי, ולספר אחר כך לעולם שאיראן עמדה מול המעצמה החזקה בעולם. העיקרון הזה הוא שמוביל את האיראנים למשא ומתן שסיכויי ההצלחה שלו נראים קלושים".

כל זה היה יכול להיות בסיס לדיונים אינטלקטואליים מרתקים בימי עיון של מומחים ליחסים בינלאומיים, אלמלא המתינו לנו בקצה טילים בליסטיים שמכוונים ישר לראשנו.

למה איראן מתעקשת כל כך שהשיחות בינה לבין ארה"ב לא יתקיימו בטורקיה אלא דווקא בעומאן? אולי כי איראן מעוניינת להציג את השיחות הללו לא כמו"מ חדש עם סדר יום רחב (הכולל גם פיקוח על ייצור הטילים הבליסטיים שהוזכרו קודם, תמיכה בארגוני הפרוקסי השונים ועוד) אלא כסבב נוסף, שהוא בסך הכול המשך לחמשת הסבבים הקודמים שלה עם ארה"ב שנערכו בעומאן בשנה שעברה.

"שני עניינים מרכזיים צפויים להיות במרכז המפגש", כותב הבוקר צבי בראל ב"הארץ", "האחד – הורדת רף האיום הצבאי של ארצות הברית, והשני – הסכמה על מיקוד השיחות בסוגיית הגרעין ולא בשום סוגיה אחרת. שני העניינים האלה הפכו לתנאי יסוד איראניים הצהרתיים להסכמתה לנהל מגעים".

מהם הקווים האדומים האמריקאיים? על פי ההכרזות מוושינגטון: פירוק תוכנית הגרעין, הפסקת פרויקט הטילים, ריסון מוחלט של תוכנית הטרור האזורית וגם שחרור המפגינים העצורים ושינוי פנימי עמוק באיראן.

הסיכוי שאיראן תסכים לכל התנאים האלה משול לזה שחמאס יודה שישראל ניצחה ניצחון מוחלט, ימסור מרצונו את כל כלי הנשק ברצועה לידיהם של מרדכי דוד ורועי סטאר ויכריז על כך שכל הפלסטינים ברצועת עזה מפסיקים לעשן.

זירת רצח משולש בכפר סוועאד בגליל. 5 בפברואר 2026 (צילום: מגן דוד אדום)

מסכת הרציחות הנוראית ברחובות הערים הערביות בישראל נמשכת גם הבוקר. שלושה גברים נורו למוות בכפר סוועאד חמירה, ליד שפרעם. בכך עולה מספר הנרצחים בחברה הערבית מתחילת 2026 ל-35. בתקופה המקבילה אשתקד, שגם היא הייתה מזעזעת ובלתי נתפסת, נרצחו 29 ערבים בפרק הזמן הזה.

"רק במדינה הזאת השר הממונה נשאר בתפקיד, ואין אף אחד שנותן את הדין", כתב הבוקר ח"כ איימן עודה, "כי זו ממשלת מוות, דמים והפקרה, וזה כל מה שיש להם להציע".

שר המורשת עמיחי אליהו לא חושב שמסכת הרציחות הזאת נמצאת באחריות הממשלה בה הוא חבר. בריאיון הבוקר ל-103FM הסביר השר כי העלייה באלימות בחברה הערבית נובעת מהתרבות במגזר.

"בחברה שמעודדת אלימות ומדברת נגד שלטון החוק יש עלייה במקרי הרצח. האחריות היא על המערכת החינוכית שלהם", אמר השר. וכשנשאל איך הוא מסביר את העובדה שבתקופת הממשלה הקודמת הייתה ירידה דרמטית במספר מעשי הרצח הוא אמר:

ועל כך נותר רק לתהות בעצב, האם אלוהים מסוגל לברוא אחריות שהממשלה הנוכחית לא תצליח לברוח ממנה?

גדי איזנקוט בריאיון לרוני קובן בתוכנית "פגישה אישית", פברואר 2026 (צילום: צילום מסך, "כאן 11")

גדי איזנקוט, יו"ר מפלגת "ישר" מגלה בריאיון לרוני קובן בתוכנית "פגישה", שתשודר במוצאי שבת ב"כאן 11", כי המידע שנחשף בהדלפה לעיתון הגרמני "בילד" סיכנה מקור עזתי חשוב שהיה בעל משמעות עצומה למידע הנוגע לגורל החטופים הישראלים ברצועת עזה.

לטענת איזנקוט – רמטכ"ל לשעבר ומי שהיה בקבינט הבטחוני המצומצם במהלך המלחמה – המקור העזתי הזה, שזהותו הועמדה בסכנה מוחשית בהדלפה השערורייתית, היה מקור מודיעיני כה חשוב, שראש הממשלה בנימין נתניהו היה שותף סוד לזהותו.

לדברי איזנקוט, גם אם נתניהו יטען שהוא לא היה שותף סוד, היה עליו לברר את הדבר לפני שנתן את האישור להדלפה.

"אני יודע איזה תועלת מבצעית המקור הזה הביא כשאני הייתי רמטכ"ל", אמר איזנקוט, "נתניהו אפשר להדליף את זה לערוץ 12 בהתחלה ואחרי זה ל'בילד'. הוא סיכן את המקור המודיעיני".

על הנגד ארי רוזנפלד אמר איזנקוט: "הוא ידע מה המקור, כי הוא היה קצין הביטחון שלו. שמו אותו כדי לשמור על המקור. רק 10-20 אנשים מקבלים את המידע הזה. ואז הוא בגד ונתן את המידע לאזרח אלי פלדשטיין".

בניין הוושינגטון פוסט במרכז העיר וושינגטון (צילום: AP Photo/Pablo Martinez Monsivais)

ה"וושינגטון פוסט", אחד העיתונים החשובים והמוערכים בעולם, הנמצא בשליטתו של הטייקון ג'ף בזוס, פיטר אתמול כשליש מהעובדיו, תוך שהוא משנה מן היסוד את סיקור החדשות בעולם. על פי הודעת החברה, כ-300 מתוך כ-800 העיתונאים בעיתון יפוטרו במהלך.

אחת המפוטרות אתמול היא שליחת העיתון בקייב, המסקרת את המלחמה בין רוסיה ואוקראינה בתנאים בלתי אפשריים תוך סיכון חייה ובאמצע סופת קור קיצונית שתוקפת את המדינה בימים שגם אין בה חשמל מסודר. אתמול היא צייצה: "הרגע פוטרתי על ידי הוושינגטון פוסט, כשאני באמצע אזור מלחמה. אין לי מילים. אני הרוסה".

בצד שרלוונטי לחיינו, כל כתבי החוץ שסיקרו עד כה את הנעשה במזרח התיכון פוטרו, כשההחלטה היא להתמקד מעתה והלאה בסיקור חדשות מקומיות ומה שהוגדר בהודעת החברה "עצות לחיים בריאים".

זה מעניין, כי עד לא מזמן ה"עצה לחיים בריאים" שלמדנו מ"הוושינגטון פוסט" הייתה להחזיק עיתונות חופשית, נשכנית וחוקרת, שתגן על האזרחים מפני בעלי הון דוגמת ג'ף בזוס המתחנפים לנשיאים כוחניים דוגמת דונלד טראמפ.

מנכ"ל "הוושינגטון פוסט" מאט מורי אמר בריאיון ל"וול סטריט ז'ורנל", כי מכאן והלאה העיתון יתמקד ב"לדבר עם סוגים רבים של אנשים ולשקף את המגוון המלא של החיים".

אכן, דמוקרטיות מתות בחשכה.

עטיפת אלבום "להיטי הזהב" של "הפטריקים", שיצא לאור ב-4 בפברואר 2026

אם להידרש למילותיה האלמותיות של השרה מירי רגב – מה שווה ניוזלטר יומי אם אנחנו לא שולטים בו ולא יכולים לקדם בעזרתו אלבום שהוצאנו השבוע?

אני שמח, גאה ואף נרגש להמליץ לקראת סוף השבוע על המיני-אלבום החדש "להיטי הזהב" של "הפטריקים", הלהקה שאני חבר בה, שיצא אתמול ומצטרף לאלבום הבכורה שהוצאנו לפני קצת יותר מחצי שנה, ושגם עליו המלצתי כאן (ואני מקווה שהאזנתם לו ואהבתם אותו).

האלבום הראשון כלל שמונה שירים חדשים ומקוריים. המיני-אלבום החדש כולל ביצועים חדשים ל"להיטי הזהב" (כפי שנרמז בשמו): "תשאירי לי מקום לחבק אותך" של אבטיפוס (עם קליפ), "ציירי לך שפם" של נוער שוליים (שגם מלווה בקליפ), "מלאך" של דודי לוי, והפקה מיוחדת של השיר "רק את קולך אשמע" של אהרן עמרם, מחשובי היוצרים במוזיקה הישראלית, שנפטר במהלך העבודה על האלבום.

אהרן עמרם הוא אביו של לירון עמרם, חבר "הפטריקים", שגם שר את השיר של אביו.

למרות ההתבססות על מירי רגב, בכל זאת קצת לא נעים לי להחמיא לאלבום שאני שותף ליצירתו, ולכן אצטט כמה מהמחמאות שפרסם אתמול מבקר המוזיקה יובל אראל בבלוג המוזיקה שלו.

אראל מגדיר את השירים באלבום "המנונים קנוניים של השפה העברית שחרוטים עמוק בזיכרון הקולקטיבי" ומגיע למסקנה ש"התוצאה היא ממתק מוזיקלי אמיתי שמחזיר את ההמנונים לבמה בלי אבק ובלי יראת כבוד… שירים שעברו את מבחן הזמן, המקבלים טיפול עכשווי מודע ואוהב, כזה שמכבד את המקור אך אינו נשאר כלוא בו".

אני נאלץ להסכים.

בנימין נתניהו, מאי 2008