"ארגון גרילה מנצח אם לא הפסיד, צבא מפסיד אם לא ניצח" – האמירה הזו של הנרי קיסינג'ר, מי שהיה היועץ לביטחון לאומי ואחר כך גם שר החוץ האמריקאי, נכונה היום, באופן מפתיע, גם לאיראן.
מדובר אומנם במדינה גדולה, במעצמה אנרגטית, אך גם במדינה בסכנת התפרקות. כל מה שהמשטר האיראני רוצה עכשיו הוא לא להפסיד. המשמעות של לא להפסיד היא לשרוד את התקופה המורכבת הזו מול המכבש האמריקאי, ולספר אחר כך לעולם שאיראן עמדה ושרדה מול המעצמה החזקה בעולם.
העיקרון הזה הוא שמוביל את האיראנים למשא ומתן שסיכויי ההצלחה שלו נראים קלושים. בכל פעם שאיראן נקלעת למצוקה אסטרטגית היא נוקטת באותו צעד: משיכת זמן בתנאים הנוכחיים, גם אם הם גרועים מאוד, כדי לתכנן את המהלך הבא ולהתיש את הצד השני.
בכל פעם שאיראן נקלעת למצוקה אסטרטגית היא נוקטת באותו צעד: משיכת זמן בתנאים הנוכחיים, גם אם הם גרועים מאוד, כדי לתכנן את המהלך הבא ולהתיש את הצד השני
וזה חלק מההסבר לרכבת ההרים המדינית – כך ניתן לכנות את מה שהיה אמש (רביעי) בין הצדדים. האיראנים ביקשו להעביר את השיחות לעומאן, האמריקאים נענו, אלא שאז התברר שהשיחות תהיינה רק על פרויקט הגרעין – ולכן הן בוטלו.
מי שנלחצו מאוד מהאפשרות שזה יביא לתקיפה אמריקאית כבר בימים הקרובים היו קטאר, טורקיה וערב הסעודית, שהפעילו לחץ אדיר על וושינגטון, שבסופו של דבר הסכימה לחזור לשיחות, ולו רק כדי להבין מה יש לאיראנים להציע. לא בכדי נשיא ארה"ב וגם סגנו חזרו אמש על האיום הצבאי המוכן להפעלה מיידית.
אגב, מבחינת דונלד טראמפ עדיין לא ברור לחלוטין מהם התנאים שהציב לצוות שלו כהישג נדרש לגניזת האופציה הצבאית. השליח סטיב ויטקוף, שהגיע לפגישה קצרה בישראל לפני שהמשיך למפרץ, אמר בסיומה משהו כמו "אנחנו לא פראיירים".
אמש היה שר החוץ האמריקאי מרקו רוביו מעט ברור יותר לגבי הקווים האדומים האמריקאיים: פירוק תוכנית הגרעין, הפסקת פרויקט הטילים, ריסון מוחלט של תוכנית הטרור האזורית, וגם שחרור המפגינים העצורים ושינוי פנימי עמוק באיראן. אלא שכל אחד מהסעיפים הללו הוא מרכיב חיוני במדיניות ההתרעה האיראנית, כך שוויתור עליהם כמוהו בפגיעה בביטחון הלאומי של איראן.
מבחינת ארה"ב נראה שחלון הזמנים לתקיפה הולך ונסגר, בהנחה שהיא לא רוצה לפתוח במלחמה בתוך חודש רמדאן, שמתחיל ב־17 בפברואר, ולגרור את האזור כולו לעימות במהלך החג. לכן נראה שארה"ב תקציב למשא ומתן ימים ספורים בלבד, תוך דרישה לתשובות ברורות.
מבחינת ארה"ב נראה שחלון הזמנים לתקיפה הולך ונסגר, בהנחה שהיא לא רוצה לפתוח במלחמה בתוך חודש רמדאן, שמתחיל ב־17 בפברואר, ולגרור את האזור כולו לעימות במהלך החג
האיראנים מודעים היטב ללוחות הזמנים הצפופים של ארה"ב, ולכן צפויים לנסות למשוך את הזמן כדרכם.
בינתיים, מתחת לרדאר החדשותי, נראה שהאיראנים מותחים את החבל לא רק מול ארה"ב אלא גם מול מדינות ערב המעורבות במגעים. העובדה שטהרן ביקשה להעביר את השיחות לעומאן אינה מקרית. האיראנים מבקשים לבודד את עצמם למינימום לחץ בינלאומי – כלומר, לנהל שיח רק מול האמריקאים.
הכוונה הראשונית לערוך את השיחות באיסטנבול, יחד עם מצרים, ערב הסעודית, איחוד האמירויות, קטאר, פקיסטן וטורקיה, הלחיצה מאוד את טהרן, שהבינה כי זה מתכון למשא ומתן קשוח מדי, אפילו עבורה.
אף שהדרישה האיראנית הזו לא מצאה חן בעיני אף אחת מהמדינות הללו, רק קטאר הגיבה עליה רשמית. בהודעת משרד החוץ הקטארי שלשום בלילה הועבר מדוחה מסר ברור: חייבים להוריד את המתיחות במפרץ הפרסי, צריך לדבר על הכול, ולכן כל מדינות האזור חייבות להשתתף בשיחות.
החשש בקרב מדינות המפרץ הוא אמיתי, במיוחד לנוכח דברים שנשמעים בימים האחרונים בטהרן. המנהיג העליון עלי חמינאי, יחד עם שורת בכירים במשטר, החלו לדבר יותר ויותר במונחים של מלחמה אזורית
בינתיים, לפחות, נראה שהן התפשרו על הדרישה הזו ולא תהיינה נוכחות בשיחות מחר – ולו רק כדי למנוע מה שנראה כתקיפה אמריקאית קרובה.
החשש בקרב מדינות המפרץ הוא אמיתי, במיוחד לנוכח דברים שנשמעים בימים האחרונים בטהרן. המנהיג העליון עלי חמינאי, יחד עם שורת בכירים במשטר, החלו לדבר יותר ויותר במונחים של מלחמה אזורית.
זהו מסר ברור: איראן לא תהסס לגבות מחיר אזורי ולהרחיב את מעגל הלחימה למדינות המפרץ אם תישקף סכנה למשטר. זהו מנוף לחץ משמעותי של טהרן, ולא בכדי, במצב הנוכחי – כשהיא ניצבת עם הגב אל הקיר – היא שולפת אותו.
קטאר, במקרה הזה, היא מטרה שאיראן תקפה כבר בשנה האחרונה – אומנם בהסכמה קטארית־אמריקאית – אך איש אינו יכול להבטיח שבפעם הבאה, כאשר המשטר בטהרן ירגיש שהוא תלוי על בלימה, הוא "יבקש רשות" מדוחה, מריאד או מכל בירה ערבית אחרת באזור.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו