בחדשות דיווחו שגוייסו 3 יחידות מילואים למבצע, בנוסף על 3000 שוטרים ועוד כמה אלפים שיתפזרו בעיר לקראת יום ראשון הקרוב. ריח מלחמה באוויר, אבל אפשר לצאת מהמקלטים, לא פרצה מלחמה, זה רק סינדרום ירושלים.

בחדשות דווח שגוייסו 3 יחידות מילואים, בנוסף על 3000 שוטרים ועוד כמה אלפים שיתפזרו בעיר לקראת יום ראשון הקרוב. ריח מלחמה באוויר, אבל אפשר לצאת מהמקלטים, לא פרצה מלחמה, זה רק סינדרום ירושלים

כלומר יום ירושלים, העיר שתמיד אפשר לסמוך עליה שתכניס את כל מי שרוצה בה לצרות. מאז ולתמיד, כמו שאומרים. בואו נאמר שיש יותר אנשים שקבורים תחתיה מאשר כאלה שניסו לחיות מעליה. ככה יצא. דם ואש ותמרות עשן-תמיד. ירושלים של זהב זה שקר גס. אולי עמוד האש.

הייתי בכיתה ז' כשירושלים המזרחית נכבשה במלחמת ששת הימים. עלינו מהמקלט וישבנו במרפסת עם אמא, והקשבנו לרדיו שהעביר בשידור חי את כיבוש הכותל. וכשהרב גורן תקע בשופר חשבתי שהמשיח הגיע.

בית חילוני אבל ציוני, אבא שלי לחם בתש"ח, הוא היה דומע ב"הן אפשר" וחשב שאפשר, אבל טעה. עובדה, היום רוקדים עם דגלים זקופי מוט כדי להראות מי שולט וצריך המון שוטרים וחיילים לכל זקיפות הקומה הזאת.

אחרי מלחמת ששת הימים טיילנו בעיר העתיקה בירושלים, בחברון ובשכם וראיתי ערבים אמתיים, לא אלה השעירים וחורשי הרע אך פחדנים מספרי "חסמבה", "דנידין" ו"עוז יעוז" שעצבו תודעת דור שלם.

לא ידעתי שמלחמת ששת הימים עטורת אלבומי הניצחון והגנרלים שנהיו סלבס בן לילה, חפרה קבר למדינה הצעירה שלא הבינה את זה. כמו פרופ' ישעיהו ליבוביץ' שניבא רעות וצדק, ואף טבע את הכינוי הקולע ביותר לכותל המערבי: דיסכוטל, שילוב של הקיר הקדוש ודיסקוטק לקיר, שהפך לקיר המוות שמפזזים לפניו עם דגלים.

בית חילוני אבל ציוני, אבא שלי לחם בתש"ח, הוא היה דומע ב"הן אפשר" וחשב שאפשר, אבל טעה. עובדה, היום רוקדים עם דגלים זקופי מוט כדי להראות מי שולט וצריך המון שוטרים וחיילים לכל זקיפות הקומה הזאת

יותר משני עשורים אחר כך ואני כבר אם לשלושה, נסעתי לירושלים עם כיתה ז' אחרת, הכיתה של הבן שלי, שציינה ברמצווה בכותל לזכרים של השכבה. אלה שיהיו לימים חיילים, שייצאו לכמה מלחמות מיותרות על אדמה שבולעת אל קרבה הכל, יהודים וערבים. היא לא בררנית, אדמתנו. רק האבנים מחזיקות בה מעמד כי מהי מורשת-עם ראויה לשמה בלי אבנים מקודשות בעופרת ודם להילחם עליהן עד חורמה?

בטיול ברמצווה ההוא הסתכלתי החוצה בדרך העולה לירושלים וחשבתי על אנגליה. סתם, על ירושלים, אזוב ועצבת, עופרת ודם. אחת האימהות באוטובוס אמרה ברטט: "תפתחו חלונות ותריחו את האוויר של ירושלים, לירושלים יש ריח מיוחד". אז פתחתי חלון. ומאז, דוקטור, אני לא זוכרת כלום.

כשהסתיים הטקס בכותל עיניי חזו לראשונה בהליכה לאחור. לא מעט מבאי הקיר עזבוהו בתום התפילה כשהם צועדים לאחור. טרם הומצא אז המנגנון שיש למשאיות שמצפצף ברוורס ועל כן נאלצו לפסוע לאחור בזהירות, מה שהזכיר לי מערבונים בהם הגיבור נאלץ ללכת לאחור בזהירות שמא יופתע.

כך גיליתי לראשונה שאין מפנים את הגב לכותל, הוא קצת רגישי, כותי. האמת, גם אני הייתי נזהרת שם אחרי כל כך הרבה שנים של סכסוכי דמים ומלחמות שבטים. לך תדע מאיפה יחטוף הפעם.

כמה שנים אחר כך התגייסו הבנים שלי לשירות ביחידות קרביות והייתה, בין שאר הזוועות, השבעה בכותל לטירונים, ובני הצעיר היה אחד המ"כים. ושוב מצאתי את עצמי בכותל שלא זיהה אותי, עד כדי כך הייתי חמוצה. אדון המלחמות, מיצינו, שחרר!

נסעתי לירושלים עם כיתה ז' אחרת, הכיתה של הבן שלי, שציינה ברמצווה בכותל לזכרים של השכבה. אלה שיהיו לימים חיילים, שייצאו לכמה מלחמות מיותרות על אדמה שבולעת אל קרבה הכל, יהודים וערבים

ככל שאני מתבגרת אני הולכת ומתרחקת מיהדותי. הדת שנולדתי אליה הפכה בידי סוחרים ציניים למפלצת כעורה וגזענית שאין לי חפץ בה. חגיכם ומועדיכם שנאתי. כל שאהבתי פעם מעיק עלי עכשיו.

אני נשארת פה כי כאן ביתי, גם בית רקוב הוא בית, אבל מייחלת בכל לבי ליום בו בני אדם יהיו חסרי דת, סתם אנשים שרוצים להעביר את ימיהם בלי לעבוד אלוהים כלשהו. אני יודעת שהיום הזה רחוק ואולי לא יבוא, בכל זאת יצר לב האדם וכוחן להשחית של כל הדתות.

מלחמת ששת הימים הייתה אסוננו ואנחנו מקבלים על זה תזכורת מתמדת. ואם ננסה לשכוח, יזכירו לנו איך הגענו עד הלום בלי שלום, אבל עם הרבה התנחלויות שקברו אותנו תחתן והפכו את צה"ל לצבא פרטי, שאמנותו שמירה על מאחזים לא חוקיים על אדמת זרים.

ביום העצמאות האחרון היה מטס מעל חברון, שסימן מי שולט ולמי יש F16 יותר גדול. חגיגות עצמאות נראות עם השנים כמו חתונה של אוליגרך, טקסים וקלישאות, תמרונים וחיילים בצורה של מנורה, אם זיכרוני אינו בוגד בי.

חגיגות יום העצמאות 2021 בגן סאקר בירושלים, על רקע מטס יום העצמאות (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

בשנה שעברה זה היה מזרק ציוני ענק שנראה כמו אל תשאלו מה. תועפות של כסף ציבורי נשפך על במות בידור מזייפות שמחה אחרי יום אבל עד דלא ידע, בין משואה ומנגל, פרגיות ועשן.

ביום העצמאות האחרון היה מטס מעל חברון, שסימן מי שולט ולמי יש F16 יותר גדול. חגיגות עצמאות נראות עם השנים כמו חתונה של אוליגרך, טקסים וקלישאות, תמרונים וחיילים בצורה של מנורה, אם זיכרוני אינו בוגד בי

וזה עוד היום הכי שמח בשנה, אם לא סופרים את יום ירושלים שלנו ולצרינו, ויום ראשון הקרוב הוא היום בו הלאומנות יוצאת מדעתה בריקוד דגלים בשער שכם. מאוד שמח שם בחג, שברבות השנים נראה יותר כמו שמחה לאיד עם שומר חומות: בנים לחוד, ריבות לחוד, ופוליטיקאים שמתחרים ביניהם מי יותר אוהב את ירושלים העיר שחוברה לה בלי טיפת חן.

סלע קיומנו הפך לקלישאה ועל כן יש לי רעיון שהעם יאהב, אני מציעה לדקלם ביום ירושלים את "חגיגה בסנוקר". אף אחד לא ירגיש, העם ידקלם כל שורה ונהיה עם אחד למרות שזה לא עם, זו חברה מפורקת לרסיסים.

למשל שר הבריאות ניצן הורוביץ, שלפני פסח רק ביקש להזכיר את הפסיקה בנושא החמץ בבתי חולים והעולם חישב להישבר, הממשלה כמעט נפלה ובנט נאלץ לתרץ למה הוא עסוק בזוטות כמו מדינה.

שנים חגגנו פסח בכבוד הדדי ובלי לענות חילונים, היה סדר. חילוניות נפלו מחלונות נקיים, דתיים מכרו חמץ לערבים וחילונים קנו אותו ביפו ואכלו בבית. היום מחטטים בכיסי חילונים באטרף של מח"ט שומרון במבצע "שפץ קבר".

זוכרים? חיילים קרביים שיפצו את קבר יוסוף, שלא ידע שהוא יוסף אבל זרם.
וכה אמר אז מח"ט שומרון בנאומו לחיילים:

"היום אנו יוצאים למבצע תיקון ההרס של מתחם קברו של יוסף. במקום זה הובטחה הארץ לאברהם אבינו, כנאמר 'לזרעך אתן את הארץ הזו' ואנו פועלים היום, ב'יד רמה' כאבותינו ‏שעל יציאתם ממצרים בפסח אומר הכתוב: 'בוא תראה מה פספסת, בוא תר..'

רגע, זה לא הדף הזה.. אה, הנה:

"'בעצם היום הזה!' לא כגנבים בלילה, אלא כבני מלכים! וכך אנו זוכים להשיב את כבוד הארץ ועם ישראל תחנות לוחמני תחילת תנועה (?) אל העיר שכם".

אם היה מוסיף שהראשון שיחזור עם עצם של יוסף ירקוד רומבה עם אלכס שטילוב, זוכה "רוקדים עם כוכבים", אף אחד לא היה שם לב.
עד כדי כך התקדמנו. הקמנו מדינה ונשארנו בשטעטל.

ולסיום, מילה טובה על ירושלים. כזאת אני, אף כי ליבי ריק מאהבה לעיר שאין בה שלום וכולה ריב ומדון, ובכל זאת יש באמתחתי גם מילה טובה על עיר הדגלים, כי יש למשפחה סניף ירושלמי שערקנו אליו במלחמת המפרץ אחרי שסקאד שלא נבהל מניילונים נפל מספיק קרוב בכדי שנשכח שאנחנו לא מתים על ירושלים.

יום העצמאות הוא היום השמח בשנה, אם לא סופרים את יום ירושלים שלנו ולצרינו, היום בו הלאומנות יוצאת מדעתה בריקוד דגלים בשער שכם. מאוד שמח שם בחג, שמחה שברבות השנים נראית יותר כמו שמחה לאיד

היו אלה ימים יפים למשפחה. לאחותי בית רחב ידיים וכולנו גרנו בו יחד בין ההפצצות על בתינו בגוש-דן. אחרי כל יציאה מהחדר האטום בניילונים, שבגללם סדאם בטח נקרע מצחוק גם בקבר, נאספנו בסלון על הורינו וטפנו שקיוו שסדאם יחזיק מעמד, העיקר שנמשיך להיות יחד. לא היו לנו ימים יפים מאלה בירושלים.

זו הייתה הפינה "מילה טובה וזהו" על ירושלים. שיהיה לכולכם חג ירושלמי שמח ולא להרביץ עם הדגלים, תרקדו בשקט. אין פזמון.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

על אף שהשיטה הנהוגה בישראל היא דמוקרטיה-פרלמנטרית, בדומה למדינות רבות באירופה, הרי שהשיח הפוליטי בישראל מנסה יותר מכל לחקות דווקא את זה האמריקאי.

התופעה הזאת ניכרת יותר מכל דווקא בימין, כאשר הסמל הבולט ביותר לכך הוא רה"מ לשעבר ויו"ר האופוזיציה בהווה, בנימין נתניהו.

על אף שהשיטה הנהוגה בישראל היא דמוקרטיה-פרלמנטרית, בדומה למדינות רבות באירופה, השיח הפוליטי בישראל מנסה לחקות את האמריקאי. התופעה הזאת ניכרת במיוחד בימין, וסמלה הבולט הוא נתניהו

מעבר לעובדה שנתניהו בילה חלק ניכר מחייו בארה"ב, קשה להתעלם מקווי הדמיון בין ההתפתחות הפוליטית שלו לבין טרנדים בימין האמריקאי:

נתניהו של שנות התשעים התבלט בתור שמרן-ליברלי, רייגניסט, שרפורמות שוק חופשי הן נר לרגליו.

בסוף שנות האלפיים, לעומת זאת, ראינו ממנו הרבה יותר רטוריקה ניאו-קונסרבטיבית הדומה לזו של ג'ורג' בוש הבן. זה שראה באסלאמיזם הפונדמנטליסטי את האיום העיקרי על העולם המערבי, ודגל בהתערבות אמריקאית מוגברת במזרח התיכון ובאזורי סכסוך אחרים (עוד על ההבדלים האידיאולוגיים המהותיים בין הנאו-שמרנות לבין השמרנות-הליברלית ניתן לקרוא במאמרו של אסף מלאך ב"השילוח").

הופעתו המפורסמת באו"ם, כאשר התריע מפני האיום האיראני, לוותה בשרטוט של קו אדום על גבי ציור של פצצה. למביני עניין זה הזכיר במידה רבה את סגנונו המיוחד של גלן בק, המגיש הפופולרי בפוקס-ניוז באותו זמן, שמאוד אהב ללוות את טיעוניו בשרטוטים על לוח.

בימי הנשיאות של דונלד טראמפ, חלה התפתחות נוספת בסגנונו של נתניהו.

ניצחונו של טראמפ לווה בעליית קרנם של שני טרנדים בימין האמריקאי והעולמי: ימין פופוליסטי, וימין אלטרנטיבי (אלט-רייט).

הופעתו המפורסמת באו"ם, כשהתריע מהאיום האיראני, לוותה בשרטוט קו אדום על ציור פצצה. למביני עניין זה הזכיר את סגנונו של גלן בק, המגיש הפופולרי אז בפוקס-ניוז, שאהב ללוות את טיעוניו בשרטוטים על לוח

בעוד שלפני כן, כמו מנהיגים רפובליקאים רבים בארה"ב, נתניהו נהג בממלכתיות ובאיפוק ביחס לביקורת כלפיו, הרי שבתקופתו של טראמפ ראינו נתניהו אחר לגמרי: פוליטיקאי שאינו חושש להתנגח חזיתית בתקשורת ובמבקריו, ואף להתבטא כנגד מוסדות החוק במדינה – הפרקליטות והמשטרה. למען הסר ספק: איני רואה פגם בביקורת כלפי המשטרה, אך כאשר זה נעשה על ידי רה"מ בזמן חקירה ואישומים נגדו, יש בכך בעיה.

גם צורת ההתבטאות שלו כבר לא הייתה ממלכתית כמו פעם. לראשונה זכינו לשמוע ממנו התבטאויות כגון "פקה פקה, שאשא שאשא" (רשת ב'), ו"נה נה נה" בתגובה ליונית לוי (חדשות 12). בדומה לבנו הבכור של טראמפ, גם הבן הבכור של נתניהו החל להתבטא בענייני פוליטיקה, כאשר הוא מתבטא לעתים קרובות בקריצה לכאורה לאלט-רייט.

אך אין מדובר רק בחיקוי עצל: נתניהו תמיד התאים את הטרנדים האמריקאיים לקהל המקומי. כך הפכה רטוריקת הדיפ סטייט של תומכי טראמפ ל"ישראל הראשונה" מצד תומכי נתניהו, אך אתייחס לכך בהמשך.

מאבק על "חופש הביטוי"

אחד הביטויים הסמליים ביותר להתכתבות הסגנונית בין הימין הישראלי החדש לבין הימין האמריקאי, הייתה כאשר יאיר נתניהו שיתף תמונה מתוך עמוד הפייסבוק מצנק"ש (שכיום פעיל בעיקר כערוץ בטלגרם, בשל חסימתו בפלטפורמות האחרות).

אין מדובר רק בחיקוי עצל: נתניהו תמיד התאים את הטרנדים האמריקאיים לקהל המקומי. כך הפכה רטוריקת הדיפ סטייט של תומכי טראמפ ל"ישראל הראשונה" מצד תומכי נתניהו

הסגנון הזה, שצמח בפורומים מקוונים כמו 4CHAN, מתבטא בפרובוקטיביות מכוונת ובהומור שחור משחור, לעתים קרובות בעל גוון גזעני והומופובי במכוון (לעתים בצורה אירונית ומודעת לעצמה, אך לעתים ברצינות תהומית), המהווה מחאה כנגד תרבות הביטול והפוליטיקלי קורקט בשמאל האמריקאי.

אחד מרגעי השפל המביכים, למשל, היה כאשר המועמדת לנשיאות דאז הילרי קלינטון הכריזה מלחמה נגד "פפה הצפרדע", וזכתה בגיבוי מפתיע מצד הליגה נגד השמצה.

Hillary Clinton exposing Pepe the Frog is the death of explainers https://t.co/5sOZipzb9n pic.twitter.com/JjeYD9RtXH

— The Verge (@verge) September 15, 2016

השמאל האמריקאי הצטייר באותה תקופה כחסר הומור, הנגרר בקלות לפאניקה מוסרית שמובילה למנטליות של רגישות-יתר וצנזורת-יתר.

קשה להגיד שזה היה בלתי-מוצדק: באותה תקופה באמת הייתה הקצנה של השמאל בארה"ב, שאף גרמה לרבים בשמאל המתון יותר להתנער ממנו.

כתוצאה מכך, לראשונה מזה זמן רב, דווקא הימין האמריקאי החל להיתפס בקרב חוגים מסוימים כעדכני ומשוחרר ביחס לשמאל.

השמאל האמריקאי הצטייר אז כחסר הומור, הנגרר בקלות לפאניקה מוסרית שמובילה למנטליות של רגישות-יתר וצנזורת-יתר. באותה תקופה באמת הייתה הקצנה של השמאל בארה"ב

אך לצד הערצה בימין להתנהלות הפרובוקטיבית והמתריסה של טראמפ, הייתה גם השפעה גדולה לדמויות של אינטלקטואלים כמו המרצה השמרן-ליברלי הקנדי ד"ר ג'ורדן פיטרסון, או המרצה הליברל-דמוקרט המתון ד"ר ברט וויינשטיין.

הפער שבין הסובלנות והשליטה העצמית של פיטרסון אל מול ההתלהמות של רבים מ"לוחמי הצדק החברתי" שהפגינו מולו ולא נתנו לו לדבר (סיפור דומה קרה עם וויינשטיין), גרמה לרבים להזדהות דווקא אתו. גם לכאלה שמגדירים את עצמם כשמאל, ולא מסכימים עם עמדותיו השמרניות.

רבים ראו בעלייתו של טראמפ סימן של מחאה נגד האגרסיביות הרעילה הזאת בשמאל. אך גם הצלחתו של ג'ו ביידן המתון, שבמהלך כל קמפיין הבחירות התעקש שלא לקשר את שמו לגורמים האלה בשמאל, מסמלת זאת לא פחות.

מבחינת הפופוליסטים, ההוכחה הניצחת לסתימת הפיות של השמאל הייתה חסימת החשבונות של טראמפ לצמיתות על ידי הרשתות החברתיות המובילות, לאחר שסירב לגנות בזמן את ההסתערות של תומכיו על גבעת הקפיטול (החלטה שלפחות מבחינת טוויטר אולי הולכת להתהפך בקרוב).

תרבות הביטול במקום חופש הביטוי

באופן אירוני, רבים מאנשי הימין בישראל רואים את עצמם כשותפי דרך לאותם "לוחמי חופש הביטוי" בימין האמריקאי. גם הם טוענים שהם מצונזרים על ידי פייסבוק ונחסמים על ידי טוויטר. על מנת להתמודד עם בעיה זו, אף הוקמה הרשת החברתית האלטרנטיבית "מייקי" (בדומה לרשתות האמריקאיות Gab ו- Truth) שהפכה לבית עבור ביביסטים מדור הבומרים.

רבים ראו בעליית טראמפ מחאה נגד האגרסיביות הרעילה בשמאל. אך גם הצלחתו של ביידן המתון, שבמהלך כל קמפיין הבחירות התעקש לא לקשר את שמו לגורמים האלה בשמאל, מסמלת זאת לא פחות

אך ישראל אינה ארה"ב. זו בדיוק הסיבה שבגללה נושאים שנחשבים מאוד נפיצים שם, כמו הזכות לשאת נשק, יחס המדינה להפלות, וגזע – אינם מעוררים גלים גדולים כל כך בארץ (על אף שכל אחד מהנושאים האלה עלה לכותרות מרכזיות בשלב כזה או אחר לזמן קצר יחסית).

בחינה מדוקדקת יותר של התנהלות הימין בארץ, תראה דווקא נטייה גדולה יותר לסתימת פיות מאשר מאבק למען חופש הביטוי. זאת משום שתרבות הביטול בארץ פועלת נגד מי שמחזיקים בדעות שמאל יותר מאשר בדעות ימין.

לפנינו מקרים מפורסמים כמו זה של המורה אדם ורטה, שפוטר לכאורה כתוצאה מהתבטאויותיו בגנות צה"ל.

ציד מכשפות מאורגן נגד אמנים שלא התגייסו לצבא.

ארגונים סטודנטיאלים כמו "אם תרצו", שעיקר עיסוקם נראה יותר כניסיון להשתקת מרצים באוניברסיטאות (ואף אחרים שמבקרים אותם).

בחינה מדוקדקת של התנהלות הימין בארץ, תראה דווקא נטייה גדולה יותר לסתימת פיות מאשר מאבק למען חופש הביטוי. זאת משום שתרבות הביטול בארץ פועלת בעיקר נגד המחזיקים בדעות שמאל

ישנן אף התארגנויות בריוניות לכאורה (ודאי שרק לכאורה) כמו "האריות של הצל", שלעד נזכור אותם בשל מאבקם "ההרואי" נגד הצבי הפלסטיני בגן החיות התנכ"י. מדובר היה בבידור מדרגה ראשונה.

שיח הזהויות של הימין

אך מעל לכל מתעלה השיח של "ישראל השנייה", שתופס מקום מרכזי בהצדקת הביביזם של העיתונאי והפרשן ד"ר אבישי בן חיים והסופרת ח"כ גלית דיסטל-אטבריאן.

״ממשלת החרם״ ו״נאום הצ׳חצ׳חים״!
השמצות השבוע האחרון והטקסטים של בנט וחביריו ״הקרביים״ מאשרים כי הטקסט המכונן של ״ממשלת החרם״ הוא נאום הצחצחים.
הרעיון הוא הכשרת החרם והדרת הליכודניקים, ישראל השנייה ובגין באותה שיטה מפלגת מ1981: אתם השין גימלים שלא שירתו/ שלא אכפת להם מחיילי צהל. pic.twitter.com/Tt1Y2R5dQ3

— אבישי בן חיים (@AvishayBenHaim) May 24, 2022

מוקדם יותר הצגתי את התיאוריה הזאת כמעין אדפטציה של קונספט הדיפ-סטייט של הימין הטראמפיסטי, אך אין ההשוואה הזאת עושה איתה צדק.

במציאות, הכל מעט מורכב יותר מזה.

אמנם גם ב"ישראל השנייה" ישנה התייחסות לאליטות המנסות כביכול למנוע מהמועמד הפופוליסטי שנתמך בידי רוב העם לשלוט, אך לכך מצטרף האספקט האתני סביב התיאוריה הזאת (אשכנזים מול מזרחים) ומתכתב באופן מובהק דווקא עם שיח הזהויות בשמאל המערבי.

לדעתי מדובר בתופעה ייחודית לישראל, מכיוון שעד כה לא ראיתי אף מנהיג ימין פופוליסטי אחר שנשען על רטוריקה דומה.

הדבר הכי קרוב לרטוריקה כזאת אולי אפשר למצוא רק בתנועת ה- "בלאקזיט", הקוראת להתנתקות האפרו-אמריקאים מהמפלגה הדמוקרטית, שהדוברת הבולטת ביותר שלה היא פעילת הימין האפרו-אמריקאית קנדיס אוונס.

אך בניגוד ל"ישראל השנייה", אוונס אינה טוענת שישנה תמיכה גורפת של אפרו-אמריקאים בטראמפ (מכיוון שטענה כזאת תהיה רחוקה מאוד מהמציאות), אלא מאשימה את הדמוקרטים בניסיון להסללת האפרו-אמריקאים לתמיכה בהם.

בנוסף, בניגוד ל"ישראל השנייה", קנדיס אוונס מתנערת ממה שהיא מכנה "התקרבנות" בקרב האוכלוסייה השחורה בארה"ב, ובוחרת להרחיק את עצמה ממרבית מאבקי הליבה של הקהילה, בעוד שתומכי "ישראל השנייה" רואים את המאבקים העיקריים של המזרחים כחלק מהותי מתפיסת עולמם.

אך מעל לכל מתעלה השיח של "ישראל השנייה", שתופס מקום מרכזי בהצדקת הביביזם של העיתונאי והפרשן ד"ר אבישי בן חיים והסופרת ח"כ גלית דיסטל-אטבריאן

בסופו של דבר, הימין הפופוליסטי המודרני בישראל הוא הכלאה ייחודית בין תרבות הביטול ופוליטיקת הזהויות של השמאל האמריקאי, לבין הפופוליזם הימני האנטי-אליטיסטי. לאן זה יוביל אותנו בעתיד? קשה לדעת, ולאמיתו של דבר – אני מקווה גם שלא נצטרך לגלות.

אנטוני וולקוביצקי הוא יליד בלארוס הסובייטית, אך גדל והתחנך בחיפה. בוגר תואר ראשון במדעי המדינה מאוני' חיפה, במסגרתו למד יחסים בינלאומיים באוני' ווארשה. התגורר כשנתיים וחצי באיחוד האירופי (פולין, צרפת, יוון). היה פעיל ב-European Students for Liberty, וממייסדי תנועת "חופש לכולנו" (לפני שהפכה לעמותה רשומה).