חגי אפרתי
הזמן של
חגי אפרתי

עו"ד חגי אפרתי הוא עו"ד עצמאי בתחום הליטיגציה האזרחית במקצועו, אך מקפיד להעשיר את עצמו בידע מכל תחומי החיים. נשוי באושר ואב לתאומות מקסימות בנות 3.5 שנים.

הכול בגלל לוחית קטנה ומלאת קללות - חלק שני

והנה, אחרי סיבוב ארוך, הגענו ללוז העניין. אבל גם כאן נידרש להקדמה קצרצרה,
הערה חשובה, שבלעדיה קשה יהיה להבין על מה כל המהומה. ובכן, לא רק שישראל (או "ממלכת הצפון") ויהודה היו שתי ממלכות נפרדות לחלוטין, וספק אם היו אי פעם מאוחדות טרם חורבן מלכות ישראל – הן גם עבדו אלים שונים לחלוטין. בהם שני האלים העיקריים: "אל" – כשמו של האל הראשי של הפנתיאון הכנעני המקומי; והאל "יהוה" (או "יהו" בכתיב הצפוני) – האל שמקורו באזור הר שעיר והוא נעבד בידי שבטים מדייניים, אותם כינו המצרים "שסו יהו".

לא רק שישראל ויהודה היו שתי ממלכות נפרדות – הן גם עבדו אלים שונים לחלוטין. בהם 2 העיקריים: "אל", האל הראשי של הפנתיאון הכנעני המקומי; ו"יהוה", שעבדו שבטים מדייניים

האמור מתיישב היטב עם שורה של פסוקים המדברים על מקום מוצאו אל זה:

"יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן" (דברים ל"ג: 2), "יְהוָה בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם" (בשירת דבורה), "אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא, וְקָדוֹשׁ מֵהַר-פָּארָן סֶלָה" (חבקוק ג': 3).

מקומות אלו – פארן, שעיר, אדום, תימן, סיני – מתארים סביבה המתחילה במצרים ומסתיימת בעבר הירדן הדרום-מזרחי. זהו מקורו הגיאוגרפי של האל המכונה "יהו".

בספר "דברים" – ואל תגרמו לי להתחיל לדבר על מקורו של ספר "דברים" – מתואר מעמד שאמור להתרחש לאחר חציית נהר הירדן והכניסה לארץ ישראל. במהלכו צריכים שני חלקי העם (6 שבטים בכל חלק) להתייצב על שני הרים – הר גריזים והר עיבל, הר הברכה והר הקללה בהתאמה (נציין שלשומרונים, תושבי האזור, יש גרסה שונה בתכלית לאותו האירוע).

הנה כי כן, הר עיבל הינו אתר בעל חשיבות לא מבוטלת להיסטוריית ההתנחלות. וכאן נכנס לתמונה אחד מגיבורי המחנה הראשון, "אינדיאנה ג'ונס" של המחקר הארכיאולוגי הישראלי, פרופ' אדם זרטל המנוח, שבין היתר, במסגרת סקר ארכיאולוגי שערך ברחבי יהודה ושומרון חשף מזבח שנמצא על הר עיבל.

אלא שזרטל, שדיוק מדעי לא היו ממאפייני עבודתו, טען בתוקף שהמזבח שמצא הוא הוא המזבח אותו ייסד יהושע בן-נון – הוא ולא אחר – בעת הכניסה לארץ, כמתואר שם. קביעה זו, נאמר בעדינות, שנויה במחלוקת חריפה, ולמעשה אין לה כל ביסוס בממצאים שבשטח. זה לא הפריע – ועובדות כנראה אף פעם לא הפריעו – לחסידי המחנה הראשון לקבוע שכך הוא.

זרטל טען בתוקף שהמזבח שמצא הוא הוא המזבח אותו ייסד יהושע בן-נון – הוא ולא אחר – בעת הכניסה לארץ, כמתואר שם. קביעה זו, נאמר בעדינות, שנויה במחלוקת חריפה ואין לה כל ביסוס בממצאים שבשטח.

במצב עניינים זה, ממצא כתוב מהר עיבל, ודאי כזה המתוארך למאה ה-13 לפנה"ס, אכן אמור להוות "רעידת אדמה" וחגיגה של ממש לחסידי המחנה הראשון.

אלא שנכון לרגעים אלו יש יותר סימני שאלה מסימני קריאה ויש חשש של ממש שמישהו עם אג'נדות פוליטיות ניפח את התגלית המדוברת מעבר לכל פרופורציה וניסה להעמיס עליה את כל העניין כולו.

הממצא עצמו הוא לא יותר מלוח עופרת קטן מאוד ומקופל, שהמפרסמים טוענים כי כולל את הכיתוב הבא:

"ארור, ארור, ארור,
ארור לאל יהו.
תמות – ארור,
ארור – מות תמות.
ארור ליהו,
ארור, ארור, ארור".

ובכן, אם הייתם במתח, כותב הטקסט אינו מועמד לפרס ישראל לספרות. עם זאת, חשיבות הטקסט הזה לטעמי אינה בשל המורכבות הספרותית שלו, שאין לו, אלא בשל האזכור החוזר של האל "יהו" בו.

אם הייתם במתח, כותב הטקסט אינו מועמד לפרס ישראל לספרות. עם זאת, חשיבות הטקסט הזה לטעמי אינה בשל המורכבות הספרותית שלו, שאין לו, אלא בשל האזכור החוזר של האל "יהו" בו

ולמה אני אומר את זה (אני מסתמך כאן גם על דברים שפרסם פרופ' רולסטון מאוני' ג'ורג' וושינגטון, שהוא מגדולי המומחים בתחום)? ואדגיש, כל מה שכתוב בהמשך מתבסס על ההנחה לפיה יש אבק של "אמת בפרסום" וזה לא פייק מוחלט.

  • הפרסום נותן מקום רב, רב מידי, ליוסי דגן, פוליטיקאי בכיר בהנהגת המתנחלים, אחד שיש לו אינטרס מובהק "בפמפום" העניין, כחלק מהמאבק הלאומי-דתי. וכידוע, פוליטיקאים ואמת הם קווים מקבילים ש(כמעט) לעולם אינם נפגשים.
  • השפה הגסה והמתריסה בה השתמש פרופ' גרשון גליל – בעצמו מומחה ידוע-שם בתחום – כשדיבר על כך שהממצא הוא בבחינת "מכת מוות לכל מכחישי המקרא" – ובכך גם התלהם וגם השמיץ קולגות שלו שלא לשום צורך ענייני. ובעניין זה יש כלל אצבע: כשאין משהו ענייני לומר, משמיצים ומקללים.
  • עד עתה, בחלוף שבועות מאז הפרסום ושנים מאז הגילוי, טרם הוצגו תצלומים מלאים של הממצא – וזה משהו המעורר חשד של ממש שלמישהו יש משהו להסתיר.
  • עד עתה, הממצא גם טרם הועבר ל"ביקורת עמיתים" – תהליך במסגרתו מוצגים הדברים למומחים אחרים, כדי שיחוו דעתם על הממצא. גם בכך יש לעורר חשד ממשי שמישהו מנסה להסתיר משהו.

הפרסום נותן מקום רב, רב מידי, ליוסי דגן, פוליטיקאי בכיר בהנהגת המתנחלים, אחד שיש לו אינטרס מובהק "בפמפום" העניין כחלק מהמאבק הלאומי-דתי. וכידוע, פוליטיקאים ואמת הם קווים מקבילים

  • ישנו פער עצום, כמעט גרוטסקי, בין הממצא עצמו לבין המסקנות שמבקשים המפרסמים להסיק ממנו. הפער הוא (בעיקר) בשני מישורים אלו:
    1. הכתב – הכתב על גבי הממצא הוא "פרוטו-כנעני", לא "פרוטו-אלפביתי" כפי שכינו אותו המפרסמים. ודאי לא "כתב עברי", אלא סוג כתב שהיה משותף לכמה מעמי האזור (ואגב, מה שאנחנו מכנים בטעות "כתב עברי", הוא בכלל כתב בבלי).
    2. שם האלוהות – מדובר בטקסט קצר שעיקרו קללות – "ארור"- ושיש בו אזכור חוזר של "יהו". כאמור, "יהוה" הוא האל שאותו עבדו בסופו של דבר כל הישראלים, אך תהליך הפיכתו לאל אחד ויחיד היה ממושך מאוד. התהליך כלל, בין היתר, איחוד (סינקרטיזם) עם "אל" שמקורו כנעני ושנעבד בממלכת ישראל עד שחרבה. וכאן ראוי להגיד: אם – וזה אם אמא של כל "האמים" בעולם – אכן כתוב "יהו" במובן של אלוהות זו – אכן יש לממצא חשיבות רבה מאוד. למעשה, הוא מחייב את המסקנה שהאל "יהו" היה כבר אז אלם של (חלק מ)הישראלים.
    3. הכתובת לא נמצאה בתל עצמו, על המזבח, אלא בפסולת חפירה מסביב, מה שמחליש את עוצמת הממצא.

אבל – וזה אבל גדול מאוד – הניסיון של המפרסמים לטעון, כי מהטקסט המאוד מאוד בסיסי הזה ניתן להסיק שהדבר מעיד על יכולת כתיבה סופר מפותחת, ומכאן המסקנה שהתנ"ך עצמו אולי נכתב כבר במאה ה-13 – הזמן שתיארוך החפץ מצביע עליו – מהווה קפיצה לוגית כה גדולה, עד שיש להצטער שהנ"ל אינם עוסקים באתלטיקה במקום בארכיאולוגיה.

מקובל היום במחקר, וזה כמעט קונצנזוס מקיר לקיר, שאוריינות ברמה המאפשרת כתיבה של טקסט כה גאוני, כה מורכב וכה מגוון כמו התנ"ך, התקיימה לכל המוקדם במאה ה-10 לפנה"ס, הרוב סבורים שרק החל מהמאה ה-8 לפנה"ס, לכל המוקדם.

כמעט קונצנזוס היום במחקר כי אוריינות ברמה המאפשרת כתיבה של טקסט כה גאוני, כה מורכב וכה מגוון כמו התנ"ך, התקיימה לכל המוקדם במאה ה-10 לפנה"ס, הרוב סבורים שרק החל מהמאה ה-8 לפנה"ס, לכל המוקדם.

כמעט קונצנזוס היום במחקר כי אוריינות ברמה המאפשרת כתיבה של טקסט כה גאוני, כה מורכב וכה מגוון כמו התנ"ך, התקיימה לכל המוקדם במאה ה-10 לפנה"ס, הרוב סבורים שרק החל מהמאה ה-8 לפנה"ס, לכל המוקדם

לכן, כאשר מתפרסם מידע כה מרעיש, עם פוטנציאל מרחיק-לכת כל כך, אך המפרסמים אותו אינם באמת מפרסמים אותו ואינם מאפשרים בחינה אובייקטיבית ומדעית של מה שהם טוענים שיש בידם, נדרשת כמות בלתי סבירה של תמימות כדי להאמין לטענותיהם ולקבל אותן כפשוטן.

רק לאחר שהממצא ייבדק בצורה יסודית ביותר, ניתן יהיה לומר משהו על משמעותו. כרגע אין אפילו ראשית ראיה לכך שמדובר בכלל בטקסט כתוב, שלא לומר מה כתוב, אם כתוב. ומי יגיד? ימים יגידו!

עו''ד חגי אפרתי הוא עו''ד עצמאי בתחום הליטיגציה האזרחית במקצועו, אך מקפיד להעשיר את עצמו בידע מכל תחומי החיים. נשוי באושר ואב לתאומות מקסימות בנות 3.5 שנים.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
לא הבנתי, הרי לכל הדעות ישנן כאן כמה חדשות מרעישות מאין כמותן, והן: 1. לוח כתוב הקדום ביותר שנמצא בארץ ישראל. 2. צורת הכתיבה הפרוטו כנענית, שאין לה כמעט אח ורע, ומלמדת אותנו המון על עצם... המשך קריאה

לא הבנתי,
הרי לכל הדעות ישנן כאן כמה חדשות מרעישות מאין כמותן, והן:
1. לוח כתוב הקדום ביותר שנמצא בארץ ישראל.
2. צורת הכתיבה הפרוטו כנענית, שאין לה כמעט אח ורע, ומלמדת אותנו המון על עצם היווצרות הכתיבה באיזורנו.
(ואולי גם על מעבר מכתב הירוגליפי לכתב אלפביתי).
3. הקשר בין האתר לבין קללות דתיות.
4. התיעוד הראשון של שם ה' בכלל.
5. תיעוד קדום ביותר של שם ה' שנמצא בתוך ארץ ישראל. בפער של 500 שנה!!! לפני הבא אחריו.
6. תיעוד אפשרי של טקס הקללות המוזכר רבות בתנ"ך.
7. קשר דתי ברור לאתר הר עיבל, ובכך הוכח שהאתר הוא מזבח פולחני ללא ספק.
8. ןעוד.

עכשיו לבוא ולהיתלות בכוח על כמה פתיתים, כמו המציאה בתל העפר ולא באתר גופו, ושאר עניינים פרוצדורליים, כמו שהפענוח הרשמי עדיין לא יצא לאור (סבלנות…), לא מובן כלל מאיפה הקטניניות הזו??

עוד 1,112 מילים ו-2 תגובות

הכול בגלל לוחית קטנה ומלאת קללות - חלק ראשון

אזהרה: רשומה זו עלולה להכיל חומרים נפיצים, מילים לועזיות מסובכות עם המון "איזם" וקורט דברי כפירה – ועמכם הסליחה על כך. הוא בעיקר לא מומלץ למי שעדיין חושב שמשה הוא זה שקיבל את התורה ישירות מפי האל ומסר אותה לעם (בגמרא אף כתוב "משה כתב את ספרו"), וגם כתב על עצמו באותה הזדמנות:

"והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (דברים, י"ב: 3 -Yeah Right!)

אזהרה: רשומה זו עלולה להכיל חומרים נפיצים, מילים לועזיות מסובכות וקורט דברי כפירה. הוא בעיקר לא מומלץ למי שעדיין חושב שמשה הוא שכתב את התורה

ובגלל שהעסק הולך להיות כבד, להלן כמה שאלות קלות לחימום:

  • מי הרג את גוליית, לנוכח הפסוק "וַתְּהִי עוֹד הַמִּלְחָמָה… וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים" (שמואל ב', פרק כ"א: 19)?
  • איך יכול היה הנביא ישעיהו לדבר על "כורש משיחי", שעה שבעת מלכותו של של כורש כבר היה ישעיהו מת זה עשרות שנים (יש לפחות שני ישעיהו)?
  • שמות החודשים ה"עבריים" – מה מקורם ומה משמעותם? כי השמות הם אכדיים והם יובאו בידי העולים מבבל. למשל, ניסן nisannu, ראש השנה הבבלי, משמעו "ניצן" באכדית.

מתן מענה לשאלות אלו, שיש עוד מאות כמותן, מסעיר את המחקר המקראי, בעיקר במאות האחרונות, מאז החלו חוקרים ביקורתיים לתאר את הפרכות, הכפילויות, האנכרוניזם – הבטחתי ולכן אקיים – והסתירות המהותיות שיש בין פסוקים שונים בתנ"ך.

נוסחה תיאוריה (שקצת התיישנה בינתיים) בדבר מקורות שונים, אשר בתהליך עריכה גאוני ומופלא "נתפרו" יחד לכלל ספר אחד. "ספר" אמרתי, אך למעשה מדובר באסופה, ספרייה שלמה, שאוגדה לכדי ספר אחד בתהליך ארוך וממושך. כזה שכלל גם עריכה וגם צנזורה ושבסופו הופיע מה שאנחנו מכנים היום "התנ"ך".

שאלות רבות מסעירות את המחקר המקראי במאות האחרונות, מאז החלו חוקרים ביקורתיים לתאר את ההפרכות, הכפילויות, האנכרוניזם והסתירות המהותיות שיש בין פסוקים שונים בתנ"ך

ולהפוך סיפור ארוך לקצר, אחד עם זקן עמד על מרפסת בבזל ואמר יאללה מדינה, והגענו והקמנו ונלחמנו וכבשנו ואוי-א-ברוך: בשטח המשוחרר, העתיר שמות ואתרים המוזכרים בתנ"ך, לא רק שלא נמצאו תימוכין של ממש לתיאורים ההיסטוריים שבתנ"ך – וזאת בהתעלם מהסתירות הבוטות בין המקורות השונים – אף נמצאו ממצאים רבים הסותרים כליל את המתואר בו.

באמת תקצר היריעה מלתאר את היקף הברוך, אבל החשוב לענייננו הוא האופן שבו נערכו למלחמה המחנות ניצים – ואני מתנצל מראש על התיאור הסכמטי והכוללני שלהלן – המחנה המכונה "מקסימליסטי" ומולו המחנה המכונה "מינימליסטי".

באופן גס: בעוד המחנה הראשון בא עם הטקסט התנכ"י אל השטח ומחפש שם אישורים לאמור בו, המחנה האחר נוקט עמדה ספקנית, לפיה מה שקיומו לא הוכח ונתמך בראיות, אינו אמת. היינו – בעוד המחנה הראשון מניח שהכתוב בתנ"ך אמת הוא, המחנה השני מניח את היפוכו של הדבר, עד שיוכח אחרת. ואחסוך לכם את המתח, טרם הוכח אחרת.

בתווך, מצויים חוקרים הפועלים ע"פ הסטנדרט המדעי ואף מודים בכל הבעיות העולות מן הטקסט התנכ"י, אך אינם סוברים שהכול עורבא פרח ושהתנ"ך הוא סיפורי בדים.

הם סבורים שהתנ"ך אכן מתאר מציאות חיים ריאלית, אך הוא אינו ספר היסטורי-מדעי אלא מכתם תיאולוגי. כזה שכולל גם מקטעי כרונולוגיה וגם גנאלוגיה, שיש בהם הרבה יותר משמץ של אמת והן אף מתיישבות בחלקן עם כרוניקות מקבילות מהתרבויות השכנות – בהן ארם, בבל, פרס ועוד. בין הבולטים בקרב אלה ניתן לציין את פרופ' ישראל קנוהל ואת דר' חגי משגב, אך יש עוד רבים אחרים.

בעוד שהמחנה הראשון בא עם הטקסט התנ"כי אל השטח ומחפש שם אישורים לאמור בו, המחנה האחר נוקט עמדה ספקנית, לפיה מה שקיומו לא הוכח ונתמך בראיות, אינו אמת

לצורך העניין נאמר, שבראש המחנה הראשון עמד פעם פרופ' יגאל ידין, שבכול מקום בו חפר מצא תימוכין לאמור בתנ"ך. למשל, בהתעקשותו על כך שהאורוות שבתל מגידו הן מתקופת מלכות שלמה. הוא זה שהעביר את השרביט לפרופ' אמנן בן-תור – המזוהה עד היום עם הגישה ה"תנ"כית" למחקר, אף שלעדותו שלו הוא אינו בקיא במיוחד בטקסט התנכ"י.

בראש הגדוד השני צועד – על לא עוול בכפו יש לומר – פרופ' ישראל פינקלשטיין, שהוא באמת סופרסטאר ברמה של כוכב רוק בתחום. הבעיה עם פינקלשטיין היא כפולה: מצד אחד, הוא שולט היטב בכל כך הרבה תחומים – ארכיאולוגיה, היסטוריה, ביקורת המקרא ועוד – עד שנראה שמדובר בחבורה של אנשים המצטופפים יחד בגוף צנום אחד. מצד שני, מדובר בג'נטלמן של ממש, איש אדיב, מנומס וקר-רוח, שאינו מאבד את עשתונותיו בנקל.

ולמה זה חשוב? כי כמו כל מי שנתפס כיוצא נגד "קודשי ישראל"- ואיך כינה אותם פרופ' גליל, שיהיה לי רק בריא וחזק, "מכחישי תנ"ך" – פינקלשטיין חשוף למתקפות אכזריות, נבזיות, מלאות רעל וארס ואישיות, כאילו היה ה"סטרא אחרא" בכבודו ובעצמו.

אלא שנראה שככל שיענוהו, כן ירבה וכן יפרוץ. דבר אחד יודעים היטב גם מתנגדיו הקולניים ביותר של פינקלשטיין: לעולם לא תנצחו אותו בדו-קרב ישיר. תשאלו את פרופ' בן-תור על החוויה שעבר במסגרת פרק של "עושים תנ"ך"- ואין לי מספיק מילים כדי להמליץ על האזנה לפודקאסט הזה, שכל פרק בו הוא פצצה לפנים – שהייתה, יותר מכול, מכמירת-לב. פינקלשטיין פשוט השאיר לו אבק.

כמו כל מי שנתפס כיוצא נגד "קודשי ישראל"- ואיך כינה אותם פרופ' גליל – "מכחישי תנ"ך" – פינקלשטיין חשוף למתקפות אכזריות, נבזיות, מלאות רעל וארס ואישיות

אלא שהצגה זו חוטאת לאמת בעיקר משום שפינקלשטיין אינו "מכחיש תנ"ך" והוא סבור, למשל, בניגוד לאנשי האסכולה השנייה, שדוד ושלמה הם דמויות היסטוריות, אף אם תיאורם בתנ"ך לא מדויק כלל וכלל.

וכמו בכל דבר, היות ששאלת האותנטיות של התנ"ך אינה שאלה מדעית גרידא, אלא גם שאלה פוליטית, דתית, לאומית וזהותית – הוויכוח הופך למלחמת הכול בכול, מלווה בהשמצות הדדיות, שיח לא מדעי ולא עובדתי והמון פייק ניוז.

לאחרונה, בעיקר פייק ניוז. על דרך ההפרזה נאמר שגם תחום הארכיאולוגיה, ודאי כפי שהוא מסוקר בתקשורת הישראלית, הפך לערימת שפוכת בלתי מסוננת של עפר ואפר ושברי חרסים חסרי ערך.

אז על מה בעצם הוויכוח הפעם? על כך בפרק הבא.

עו''ד חגי אפרתי הוא עו''ד עצמאי בתחום הליטיגציה האזרחית במקצועו, אך מקפיד להעשיר את עצמו בידע מכל תחומי החיים. נשוי באושר ואב לתאומות מקסימות בנות 3.5 שנים.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 889 מילים ו-2 תגובות

עידית סילמן פרשה - על שום מה?

בהיאלם תרועת הפסטיבלים ובשוך נפיחות השופרות – ואני מדבר אילך, ינון מגל – נראה שהמהלך של סילמן, שגרם לעמית סגל להישאר ער עד לשעות הקטנות הלילה רק כדי "להיות הראשון שיספר", הוא אומנם לא עניין של מה בכך, אבל הוא גם הרבה פחות ממה שקיוותה סילמן. הרי לא מחרבים ממשלה רק בשביל התיקו הפוליטי איתו נותרנו. בינתיים, סילמן מסתכלת לאחור והכול רק חול וחולירע.

נראה שהמהלך של סילמן, שגרם לעמית סגל להישאר ער עד לשעות הקטנות הלילה רק כדי "להיות הראשון שיספר", הוא אומנם לא עניין של מה בכך, אבל גם הרבה פחות ממה שקיוותה סילמן

אם תשאלו אותי לפשר המהלך, אומר בשתי מילים: "שלום בית". הא, ותו לא. לא חמץ, לא מצה ולא שאר פתפותי ביצים. זה כל הסיפור, ומי שאומר אחרת – ויש כל מיני שאומרים – פשוט לא אומר את האמת.

סילמן פרשה (בעיקר) כי היא נשואה לשמוליק – מי שכבר מכונה ברבים "שרה נתניהו ממין זכר"- שלאורך כל הדרך לא הפסיק להטריל אותה, לעשות לה אמבושים ולהביך אותה. רוצים דוגמאות? בבקשה: הוא תרם כסף לקמפיין (שחוקיותו מוטלת בספק, יש לומר) של העני המרוד בנימין נתניהו ולא חדל מלשבח אותו.

הוא הביע בפומבי את דעתו השלילית על אנשי "ימינה" ועל הקואליציה, שאשתו, נזכיר, הייתה יו"ר הקואליציה שלה; ועוד מלוא הטנא פדיחות והטרלות. איך אמר המשורר? "כשהבית ריק, לא משנה לי אם אני צודק".

הרבה יותר "עזר נגדה" מאשר "עזר כנגדה". נראה שיותר מכול דבר, "שמוליק" פשוט לא יכול היה לשאת את המחשבה שאשתו יושבת בממשלה אחת עם "הסמולנים" האלה וגם עם "הערבים" – אותם אלה שביבי מחמדו חיזר אחריהם קודם לכן בלהט רב.

ושלא אובן לא נכון – משפחת סילמן שילמה מחיר יקר על עצם החלטתה של עידית לתמוך בממשלת בנט. כל מי שמכיר את המגזר ממנו באה, יודע עד כמה נבזי, אלים ומכוער יכול להיות היחס כלפי כל מי שרק נחשד בשיתוף פעולה עם ההם – שזה פעם "סמולנים", פעם "להט"ב", פעם "ערבים", פעם "כנופיית שלטון החוק" ופעם השד יודע מה.

משפחת סילמן שילמה מחיר יקר על עצם החלטת עידית לתמוך בממשלת בנט. כל מי שמכיר את המגזר ממנו באה, יודע עד כמה נבזי, אלים ומכוער יכול להיות היחס כלפי מי שרק נחשד בשת"פ עם "ההם"

הציבור הזה מצטיין יותר מכל דבר אחר בשנאה יוקדת לכל מי שאינו הוא, והוא מביע אותה באופן הכי בוטה, הכי קולני וגם הכי אינפנטילי שאפשר. ובמלחמה מסוג זה, אין ערכים ואין מצוות, אין מוסר ואין גבולות. מותר לטנף ולהשמיץ, להטריד ולהציק, לגדף ולרדוף, ובעיקר להחרים.

וכשאני מדבר על להחרים, אני מדבר על כל בני המשפחה, ללא יוצא מן הכלל. ומה חטאו ילדי סילמן? ובכן, זה פשוט: אמא שלהם חברה ל"אויבי הציונות", ולכן מצווה להתעמר בה ובמשפחתה. חושבים שאני מגזים? תחשבו. המציאות גרועה הרבה יותר.

ועוד דבר: השושבין של האירוע וגם הערב לו – ועוד נראה מה ערך יש לערבות זו – הוא הצדיק הידוע סמוטריץ', הרועה צאנו להכעיס ב"מצעדי בהמות", וזה שדעת אשתו אינה נוחה משהייה אחרי לידה לצידן של נשים ערביות כי "הן עושות המון רעש" ושגם אמרה שמאד תשמח: "שידיים יהודיות ייגעו בתינוק שלי ברגע הראשון". נסו את זה עם מבטא גרמני, יוצא קריספי וערב לחיך. וכשזה "המוציא והמביא" שלך, אין להתפלא לא על התוצאה ולא על הדרך. בסופו של יום, זוהי תבנית נוף הולדתה.

ולא ניתן לסיים מבלי להתייחס לפואטיקה. שכן, ביוצרת מחוננת עסקינן, שדברי שירה מצויים דרך קבע על לשונה. ובכן, כה אמרה סילמן: "איני יכולה עוד!"

כשהיא מרפררת לאמירתו של המנוח מנחם בגין האומלל, אשר בעת שאמר את האמירה הנ"ל כבר היה במצב נפשי ופיזי גרוע ביותר. אלא שלהבדיל טריליון הבדלות, בגין אמר זאת ופרש לביתו, בעוד סילמן, כך פורסם, פרשה מהקואליציה בעבור אתנן פוליטי ואיננה הולכת לשום מקום.

השושבין של האירוע וגם הערב לו – ועוד נראה מה ערך יש לערבות זו – הוא הצדיק הידוע סמוטריץ'. וכשזה "המוציא והמביא" שלך, אין להתפלא לא על התוצאה ולא על הדרך

ניחא, לו סילמן – שלפני כמה שנים לא היינו מודעים כלל לקיומה ושצירוף נסיבות נדיר הפך אותה מ-nobody ל-somebody – הייתה פורשת לביתה ומאפשרת לבא בתור ברשימת "ימינה" (שבאמת קצרה היריעה מלתאר את מופרכותה ואת עליבותה, ראה מקרה אביר קארה) לבוא במקומה ולמנוע בכך את הכאוס הפוליטי הצפוי לנו.

ונסיים בברכה לחג הפסח שבפתח: שפרישתה של סילמן תהא בבחינת "ביעור החמץ", ושהספרה הפוליטית שלנו תמשוך אליה אנשים מעט יותר ראויים ומעט יותר הגונים. ובהאי סגי לן!

עו''ד חגי אפרתי הוא עו''ד עצמאי בתחום הליטיגציה האזרחית במקצועו, אך מקפיד להעשיר את עצמו בידע מכל תחומי החיים. נשוי באושר ואב לתאומות מקסימות בנות 3.5 שנים.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 675 מילים

במורד "מחילת הארנב" של הטרלול הפרוגרסיבי

לא הולך טוב, העניין הזה של לתת לעמוס עוז ע"ה לנוח בשלום על משכבו. נראה שרוחו נתקעה איפשהו בין התופת לבין הפורגטוריום, כשברגליה אוחזת הבת גליה, המנסה למשוך אותה בחזרה אל השאול, ומלמעלה מושיטים ידיים פניה ודניאל, המנסים לחלצה מידי גליה ולאפשר לה לשהות בין אלה שגן עדן כבר לא יהיה להם, לא בחייהם וגם לא במותם.

נראה שרוחו של עמוס עוז נתקעה איפשהו בין התופת לבין הפורגטוריום, כשברגליה אוחזת הבת גליה, המנסה למשוך אותה בחזרה אל השאול, ומלמעלה מושיטים ידיים פניה ודניאל, המנסים לחלצה מידיה

ממש טרגדיה הסיפור הזה. גליה – שמהיכרות אישית חטופה איתה אני יכול להעיד שהיא מקסימה, נדיבה, הגונה ומוכשרת כמו שד – מנהלת קרב מאסף עם רוח הרפאים של אביה, ובקרב הזה אף אחד לא יוצא כשידו על העליונה.

לא תרמה דבר גם תוכנית "עובדה", שהוקדשה בעיקר לניסיון לעשות לפניה ודניאל "גזלייטינג" (לגרום להם לחשוב שמשהו לא בסדר איתם) ולהציגם כמי שמוכנים לטייח את מעשיו האיומים של אביהם – סהדי שבמרומים שאינני יודע מהם אותם מעשים, מלבד יציקת קפה קר על ראשה של גליה בעידנא דריתחא ועוד מעשים מצערים שהורים במאה הקודמת נהגו לעשות – רק על מנת לשמר את דמותו החיובית בעיניהם, שלא לומר, דמותו הציבורית של עמוס עוז, שבאמת ייצג את הישראלי יפה הנפש (ולא רק הנפש).

החשוב לענייננו הוא שתוכנית זו – שבמצעד 100 התוכניות הגדולות של "עובדה" משתרכת איפשהו בין המקום ה-90 ל-100 – יושבת על תשתית קונספטואלית שאותה אתאר להלן כאותו "טרלול פרוגרסיבי", אף שאני בספק רב אם מי שהיה מעורב בעשייתה מודע לכוחות המעצבים את הנרטיב שהיא שירתה.

כמובן שאני לא בא כאן לערער על הגישה היסודית לפיה, אדם שנפגע – לרוב נפגעת-עבירה מציג את סיפורו, מן הראוי להאמין לו אפריורית (אלא אם כן יש ראיות חזקות לכך שאינו דובר אמת). עמדה זו היא בגדר חובה מוסרית אנושית בסיסית. אלא שכאשר אתה מכניס את הטענה הזו לאמפליפייר של מכונת "הטרלול הפרוגרסיבי", מתרחש לפתע נס, ומהצד השני של המכונה יוצאת בת-קול ואומרת: "מה לכם אצל פלוני/ת? שהלכה כמותם בכל מקום!" – היינו: שמעצם העובדה שאותו אדם טוען שנפגע מתחייבת המסקנה שכל דבריו אמת ואין להרהר אחריהם או להטיל בהם ספק כלשהו. זוהי, כאמור, התשתית לאותו "טרלול".

כשאתה מכניס את הטענה הזו לאמפליפייר של מכונת "הטרלול הפרוגרסיבי", מתרחש לפתע נס, ומהצד השני של המכונה יוצאת בת-קול ואומרת כי מעצם העובדה שאותו אדם טוען שנפגע מתחייבת המסקנה שכל דבריו אמת

ניגש למלאכה: גדי טאוב – שהמקרה מכמיר הלב שלו ראוי לטור נפרד – עוד בטרם שינה טעמו והלך לרעות בשדות המוריקים של חסידי הטראמפיזם/ביביזם בישראל, תיאר בספרו "המרד השפוף" כיצד בעשורים האחרונים של המאה ה-20 הולכת משתלטת על ארה"ב צייטגייסט פרוגרסיבית על השיח, בעיקר על השיח האקדמי.

הוא הדגים בכמה דוגמאות מאלפות כיצד פועל המנגנון הפרוגרסיבי כמו חומצה המאכלת את כל קווי התיחום, מטשטשת כל יכולת להסכים על דבר-מה, כי הכל בגדר נראטיב. חומצה המטילה ספק בכל דבר שדבקה בו האשמה הנוראית, החטא שאין גדול ממנו – היותו "אמת" או "עובדה", שניתן למדוד בקריטריונים אובייקטיביים.

אדגיש: כמי שעסק לא מעט בשיח הזה ואף גלגל אותו על לשונו במיומנות לא מבוטלת, אני יכול להעיד שיותר משהוא מתודה אקדמית מבוססת, הוא תהליך נפשי של רדיקליזציה צנטריפוגלית – כזו המחייבת את המשתמש בו להקצין כל טיעון Ad Absurdum, להפוך כל מקרה מינורי למייצג של תופעה גלובלית ולנהוג בכל מי שסטה מ"תו התקן הפרוגרסיבי" למפלצת של ממש, ללא קשר הכרחי ל"חומרת" מעשיו. כך, למשל, נולדה "תרבות הביטול" הבעייתית.

התהליך הזה הלך והקצין, כמו לא היה קיצוני דיו, ובעשורים האחרונים "פרוגרסיבי" הפך לשם גורף למגוון אידאולוגיות המזוהות עם השמאל הרדיקלי, לרבות תפיסות פוסט-מודרניסטיות, רב-תרבותיות, "פוליטיקת הזהויות" הידועה לשמצה, וגם פמיניזם רדיקלי – שביטוי מובהק שלו נמצא בטור בו אדון להלן.

מדובר בתהליך נפשי של רדיקליזציה צנטריפוגלית – המחייבת להקצין כל טיעון Ad Absurdum, להפוך כל מקרה מינורי למייצג של תופעה גלובלית, ולנהוג בכל מי שסטה מ"תו התקן הפרוגרסיבי" למפלצת של ממש

והנה, לאחר הקדמה הכרחית, באנו למהות. לפני כמה ימים התפרסם באתר "פוליטקלי קוראת"- אתר בית של כתיבה רדיקלית, לרוב פמיניסטית רדיקלית – טור שאם נסכם אותו במשפט אחד, התזה שלו היא: אין הבדל של ממש בין עמוס עוז לבין חיים ולדר. ואם אתם חושבים שאני מגזים, הנה הדבר במילותיה של כותבת הטור:

"בין דמות הפוגע – חיים ולדר, לבין עמוס עוז קווי דמיון רבים. קשה שלא לשים לב למגלומניה, לנרקיסיזם ולהשתקה הגדולה שהתקיימה לאורך השנים. כל אלו לצד רצח ממשי של נפש מרוסקת אשר מתהלכת בגוף חי, אך מדמם… לא משנה בכמה נפשות פגעת, כי מהו האומדן האמיתי בין נפש של נפגעת אחת לבין עשרות נפגעים" (הדגשה שלי).

למען ההגינות יצוין, כי לאחר שחטפו צונאמי של תגובות חריפות מאין כמותן, גם ממי שבימים כתיקונם נחשבים/ות "קהל הבית" של האתר, ולאחר שורה של "התנצלויות" – שלא היו באמת התנצלויות, אלא ניסיונות להצדיק את פרסום הטור בטיעונים פרוגרסיביים "קלאסיים" כגון: הרצון "לייצר שיח"- מעשה שהוא "הגביע הקדוש" של הפעולה הפרוגרסיבית, שהוא בעצם משתלת מילים ממנה מייצרים "שיחים" שונים ומשונים – "נפל האסימון" אצל עורכות האתר, השיקוץ הוסר והתנצלות של ממש – כזו שאפשר לקבלה – פורסמה.

אלא שגם לאחר שהוסר ונעלם מהרשת, מתחייבת השאלה איך בכלל נולד טור שכזה, המשווה בין מעשיו של אנס סדרתי לכאורה, שנטען שקיים יחסי מין עם קטינים וקטינות רבים, רצח את נשמתם וגזל מהם את תומתם, לבין אדם שוודאי שלא היה "צדיק הדור", ודאי עשה מעשים ראויים לגנאי, ודאי פגע בכבודה של ילדתו, אולי אפילו התעמר בה, אך לא אנס איש ולא פגע באיש, לבד ממנה? התשובה לכך היא שכאשר אין שום קו תיחום, שום "אמת", שום קריטריון ושום היררכיה מוסרית שניתן להסכים עליהם, ניתן לבצע את מעשה הנבלה – כך ממש – של השוואה שכזו, שאין מילים אלא לתארה כטרלול של ממש.

במילים אחרות: בעולם שבו לא קיימת "אמת" – מכוח טענה רדיקלית נגד עצם תוקפו של המושג "אמת" – ניתן להעלות כל טיעון, מופרך, קיצוני ומסולף ככל שיהיה, בשם איזו "אמת" רדיקלית, שבתורה כופרת בעצם מושג "האמת". הבנתם את הטיעון המעגלי הזה? לא בטוח שגם מי שכתב את אותו טור הבין, אך זהו "גלגל השיח" אותו גלגלה ברגליה כותבת הטור.

וכפי שכבר אמרתי, השיח הזה חזק יותר מהדוברים אותו, הוא מציף ומפעיל את המשתמשים בו, וגורם להם לרדיקליזציה הולכת וגוברת, עד לנקודה הסינגולרית שבה אין "באמת" שום הבדל בין אנס מפלצתי סדרתי לבין אב חם-מזג, רחמנא לצלן.

השיח הזה חזק יותר מהדוברים אותו, הוא מציף ומפעיל את המשתמשים בו, וגורם להם לרדיקליזציה הולכת וגוברת, עד לנקודה הסינגולרית שבה אין "באמת" שום הבדל בין אנס מפלצתי סדרתי לבין אב חם-מזג

מי שרוצה, יכול למצוא במקרה העצוב הזה את כל ההצדקות לטענות של הימין השמרני כנגד אותו "טרלול פרוגרסיבי", ואת הנזק הזה, גם מחיקת הטור ומחיית זכרו לא יצליחו לתקן ולהיטיב.

עו''ד חגי אפרתי הוא עו''ד עצמאי בתחום הליטיגציה האזרחית במקצועו, אך מקפיד להעשיר את עצמו בידע מכל תחומי החיים. נשוי באושר ואב לתאומות מקסימות בנות 3.5 שנים.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,039 מילים

אז מה באמת הסיפור עם אתי כרייף?

לפני כל דבר אחר, אי אפשר שלא לתת קרדיט עצום למי שגידל את הגב' אתי כרייף והצליח לנטוע בה את התחושה – שלא לומר הידיעה – בדבר כישרונותיה הרבים, התאמתה המוחלטת לתפקידים בהם חפצה היא ובכלל, את היכולת "לעוף על עצמה" כאילו אין מחר. אלא שיש מחר, והוא עגום למדי.

לפני הכל, אי אפשר לא לתת קרדיט עצום למי שגידל את הגב' כרייף ונטע בה את התחושה – שלא לומר הידיעה – בדבר כישרונותיה הרבים, התאמתה המוחלטת לתפקידים בהם חפצה ואת היכולת "לעוף על עצמה"

וכרגיל, למעט אנשי הקבוצה – יש המכנים אותה כת – שעמדתה כלפי מערכת המשפט בינארית, אוטומטית, נטולת גוונים או ניואנסים, נגועה בפוזיציה ותמיד שלילית, מתוך מי שצפה בתוכנית "עובדה" (לא מהמפוארות שבהן) והביע את דעתו במדיות השונות – רבים הביעו תמיהה. הן על טיב שיקול דעתה של הגב' בעצם החלטתה להתראיין, והן – וזה העיקר – על הפער העצום בין האופן שבו היא תופסת את עצמה, כאמור, לבין קרקע המציאות עליה התרסק כלי הטיס באמצעותו היא "עפה על עצמה".

לאחר שהתפוגג העשן שניסתה הגב' לפזר על שרשרת הפדיחות בה נטלה חלק, נותרה עובדה המנצנצת כמו שן זהב בתוך ערימה של בוץ, Pardon my French: אף שהגב' עצמה סבורה שנמשחה מבטן לשופטת ושהכול רק "עניין של זמן" עד שתמונה לתפקיד שנועד לה והיא נועדה לו, בדרך קרתה לה תקלה קטנה, מזערית, חסרת כל חשיבות בעיניה, בדמות כישלונה – המחפיר, יש לומר – בקורס ההכנה לשיפוט.

ובואו, כמי שיוצא ונכנס באולמות בתי המשפט ופוגש לא מעט שופטים, אין מדובר במחסום בלתי עביר, בלשון המעטה. וגם אם אכן רבים מהשופטים הם אנשים חכמים מאד, מוכשרים מאד ומתאימים מאד לתפקידם, כמה מהם מתאימים הרבה פחות.

בואו, כמי שיוצא ונכנס באולמות בתיהמ"ש ופוגש לא מעט שופטים, קורס ההכנה לשיפוט אינו מחסום בלתי עביר, בלשון המעטה. וגם אם רבים מהשופטים חכמים, מוכשרים ומתאימים מאד לתפקידם, חלקם מתאימים פחות

אבל, וזה אבל גדול, המועמדים לשפיטה נדרשים לעבור בהצלחה קורס הכנה לשפיטה, המכונה "מרכז הערכה לעורכי הדין המבקשים להתמנות לכהונה שיפוטית". מדובר בקורס מרוכז ואינטנסיבי מאד שנמשך 5 ימים, בתנאי פנימייה, במהלכו נדרשים המשתתפים למלא שורה ארוכה של משימות ומבחנים שתכליתם, תחזיקו חזק, לבחון את מידת התאמתם למקצוע השפיטה – תארו לעצמכם!

וכמו אחרים – ואף שסבורה הייתה כי אין שאלה לעניין התאמתה לתפקיד, גם הגב' נדרשה לעבור את הקורס – אבל, איך נאמר זאת בעדינות, לא עשתה זאת בהצלחה. ואיך אמרה כב' השופטת נד"ב:

"נדהמתי כשראיתי את שמה… ברשימות כמועמדת לשיפוט, ונדהמתי עוד יותר כשהיא מונתה. הדעה פה אחד בצוות הקורס… היתה שהיא אינה מתאימה למשרת שיפוט, כי הרמה שלה היתה בינונית מינוס בכל התחומים שבהם היא נבחנה".

אאוץ'. אלא שהפדיחה לא נגמרת כאן. השופטת נד"ב העידה שגם הערכה "קטלנית" זו רוככה ונוסחה בלשון רכה ככל הניתן, בלשון המעטה ובעדינות מקסימלית כלפי המועמדת.

פירקנו? נרכיב! אף מהלשון המרוככת בה נעשתה הערכת הישגיה של הגב' כרייף בקורס, עולה שהיא נכשלה בו כישלון מוחלט, ונמצא שאינה מתאימה לשפיטה משום בחינה ובשום תחום. גם הציון שקיבלה – 4.5 מתוך 10 – שהוא ציון נמוך מאד, המעיד על אי-התאמת המועמד במובהק – אף הוא, כדברי כב' השופטת נד"ב: "על הצד המרחם", היינו- הציון הריאלי שלה צריך היה להיות נמוך עוד יותר, ורק משום שצוות ההערכה לא רצה להעליב, לא ניתן לה הציון שלו הייתה ראויה.

גם הציון הנמוך מאוד שקיבלה – 4.5 מתוך 10, המעיד על אי-התאמת המועמד במובהק – אף הוא, כדברי כב' השופטת נד"ב: "על הצד המרחם", היינו, רק משום שצוות ההערכה לא רצה להעליב

אלא שדיסוננס קוגניטיבי איז א ביצ' והיות שהגב' כרייף האמינה – ועודנה מאמינה – באמונה שלמה, שכס המשפט מכון כסאה הוא, נדרשה התערבות אלוהית – דאוס אקס מכינה – כדי לתקן את הקלקול המינורי הזה ולהשיב את הרכבת הדוהרת לשיפוט על הפסים.

ומי לנו "דאוס אקס מכינה" כידידה כרע לה ושותפה להרפתקה רומנטית מקרית לחלוטין, יו"ר הלשכה הקודם. האיש שבתוכנית אחרת של "עובדה" הראה שהוא "מאסטר שף" אולטימטיבי של קומבינות ומינויים, שעל פתחו מחזרים גדולי עוה"ד, המכובדים שבשופטים ושאר שועי-ארץ, חלקם תוך מופעי חנופה שהיו גורמים לקיבות החזקות ביותר להתהפך.

ואכן, אותו קוסם רב מג הצליח, כפי שהבטיח, להבריג את הגב' כרייף ולהביא לכך שתמונה. ואיך אני יודע את זה? הרי הנ"ל טוען שהיה אז רק יו"ר מחוז תל-אביב של לשכת עוה"ד ולא חבר ועדה!

ובכן, מי שסיפרה לי את זה, ולעוד כמה יחידי סגולה, וגם לכל מי שצפה בתוכנית, היא הגב' כרייף בעצמה. וכדי שלא יגידו שאני ממציא, הנה במילותיה שלה:

"התקשרתי לאפי נוה ואמרתי לו: 'שמעת את החדשות'? הוא ענה: 'אני עשיתי אותן'".

על כך ייאמר: "אין לי יותר שאלות, כבודו. אפשר לקבל פס"ד?"

ובכן, מי שסיפרה לי ולצופים שנוה הבריג אותה לתפקיד היא הגב' כרייף עצמה: "התקשרתי לאפי נוה ואמרתי לו: 'שמעת את החדשות'? הוא ענה: 'אני עשיתי אותן'". על כך ייאמר: אין לי יותר שאלות, כבודו. אפשר לקבל פס"ד?

ואם הדברים כל כך ברורים, והגב' כרייף מודה בהם בפה מלא – ועל הדרך גם "מפלילה" את חבריה – על מה בדיוק מלינה היא? הרי בקורס שאותו אמורה הייתה לעבור בעניינים עצומות היא נכשלה כליל, ואז פנתה למי שהיה איתה בקשר אינטימי – שבן-זוגה לא ידע עליו דבר, כמובן – כדי שיעביר את רוע הגזירה ויתקן את הפדיחה, והנ"ל – לעדותה שלה מפיו שלו – הביא את הסחורה "ביג טיים" והגב' מונתה לשופטת. והרי צריך להיות תתרן ועיוור כדי לא להבין שהעסק מסריח כמו חיתולים מאתמול.

אלא שמה שקורה פה הוא אחר לגמרי. הרי גישתה של הגב' כרייף משקפת זלזול מוחלט בנורמות מחייבות, בהליכי מינוי ראויים, בבחינות התאמה, בקריטריונים אובייקטיביים ובתהליכים מוסדיים.

הבוז הזה, שהוא בגדר "בון טון" בקרב קבוצות פוליטיות מסוימות בישראל, אומנם פוסל אותה כליל מלשמש בתפקיד שיפוטי כלשהו, אך סולל את דרכה, על גבי שטיח אדום, לארץ האגדות של הפוליטיקה הישראלית. חושבים שאני ממציא גם את זה? סימן שאתם לא בעניינים. זה הסיפור, וכל היתר קצפת וקישוטים.

וכך הצלחתי לתת את השנקל שלי על הפרשה מבלי לומר מילה על חלקו המוזר עד מאד של השר כחלון בה ועל הביזיון הרובץ לפתחם של חברי הוועדה למינוי שופטים שהצביעו בעד המינוי, ברוב גורף, משיקולים שקשה מאד לראות אותם כענייניים, ודאי נוכח עדות השופטת נד"ב.

הבוז הזה, שהוא בגדר "בון טון" בקרב קבוצות פוליטיות מסוימות בישראל, אומנם פוסל אותה כליל מלשמש בתפקיד שיפוטי כלשהו, אך סולל את דרכה, על גבי שטיח אדום, לארץ האגדות של הפוליטיקה הישראלית

ובפרפרזה על דברים שנוהג בן כספית לומר, את הרוב המכריע של מה שאני יודע – שהוא פרומיל ממה שאחרים יודעים על הפרשה – אני בכלל לא יכול לספר.

עו''ד חגי אפרתי הוא עו''ד עצמאי בתחום הליטיגציה האזרחית במקצועו, אך מקפיד להעשיר את עצמו בידע מכל תחומי החיים. נשוי באושר ואב לתאומות מקסימות בנות 3.5 שנים.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,006 מילים

פרשת זדורוב כרוח הרפאים של האמון במערכת המשפטית

פרשת זדורוב היא פרשה כה מדוברת, עד שנראה כי הכול כבר נאמר עליה. אך יש פינה אליה אני מבקש להפנות את תשומת-הלב – הנזק האדיר שהיא גרמה לאמון הציבור במערכת המשפט, ובפרט למערכות החקירה והתביעה.

פרשת זדורוב כה מדוברת, עד שנראה כי הכול כבר נאמר עליה. אך יש פינה אליה אני מבקש להפנות את תשומת-הלב – הנזק האדיר שגרמה לאמון הציבור במערכת המשפט, ובפרט למערכות החקירה והתביעה

מערכת המשפט בישראל נתונה הייתה מיומה הראשון תחת מתקפה, והלגיטימיות שלה הועמדה בסימן שאלה. אולם בהיותה אפקטיבית, מקצועית ויעילה יחסית למערכות משפט דומות במדינות מערביות אליהן נשאה מדינת ישראל את עיניה (שהרי העיניים נשואות תמיד מערבה), היא הצליחה לצבור לעצמה מוניטין ולגיטימיות לא מבוטלים בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה.

כידוע – ובאמת תקצר היריעה מלתאר ולו את קצה קצהו של התהליך – החל משנות ה-80 של המאה ה-20 החלה הלגיטימיות של מערכת המשפט להישחק באופן הולך וגובר. הן בגלל מתקפות של פוליטיקאים שרצו בהחלשת עוצמתה, הן בשל שקיפות הולכת וגוברת שחשפה כשלים – חלקם קשים וחמורים – בתפקודה של המערכת, והן בשל טענות ל"פוליטיזציה" של ביהמ"ש העליון תחת ברק (אותו "אקטיביזם משפטי" משוקץ לטענת מתנגדיו הקולניים).

תהא הסיבה אשר תהא, האמון במערכת המשפט החל לצנוח, עד שהגיע לשפל בלתי רגיל, כפי שנחשף רק לאחרונה. אלא שמערכת המשפט – שנדמה כי תופסת את עצמה כנטולת יכולת לטעות (Infallibility) – סירבה להודות בכשלים ובבעיות החמורות, דחתה כל ביקורת שהיא ונמנעה באופן עקבי מלבצע תיקונים ורפורמות מחויבי המציאות.

רק עוד הערה לפני שאמשיך – הלגיטימיות של מערכת המשפט נובעת משני מקורות משלימים:

1

לגיטימיות מוסדית: היינו, מקובל על הציבור שהיא הגוף המתאים להכריע בעניינים בהם היא עוסקת.

2

לגיטימיות מקצועית: היינו, שהעוסקים במלאכה יודעים אותה על בוריה ורק הם יכולים לבצעה.

מערכת המשפט – שנדמה כי תופסת את עצמה כנטולת יכולת לטעות (Infallibility) – סירבה להודות בכשלים ובבעיות החמורות, דחתה כל ביקורת ונמנעה בעקביות מביצוע תיקונים ורפורמות מחויבי המציאות

אלא שבעוד שהלגיטימיות המוסדית שנויה במחלוקת חריפה, הלגיטימיות המקצועית אמורה הייתה להיות מעל לכל ויכוח. אמורה, משום שכפי שאטען להלן, פרשת זדורוב חשפה כשלים כה חמורים בתפקודה המקצועי של המערכת, עד כדי כך שהיא למעשה "השמידה" כליל את ערכה ויוקרתה של מערכת המשפט.

זה לא קרה ביום אחד ולא ברעש גדול. זה היה תהליך של חלחול ממושך, של לחישה מפה לאוזן, של עבודת נמלים של "משוגעים לדבר", שלמדו את התיק עד לרמה האטומית שלו. חשפו את כל הפרכות שבו, את השקרים, העיוותים, בידוי הראיות, עדויות השקר והשמדת הראיות שיש בו בשפע, ויצרו "קורפוס" עממי של ידע, ממנו יכול היה כל ישראלי שהפרשה עניינה אותו ללמוד עד כמה מופרכת הרשעתו של זדורוב. לטעמי, אולי המקרה החמור ביותר של הרשעת חף מפשע בתולדות המדינה. זוהי דוגמה מופלאה לאופן שבו צומח "ידע עממי" מלמטה, ומצליח לחלחל אל תוך הספירה המשפטית "הפרופסיונלית".

אני אומנם לא עוסק כאן בראיות, אך פטור בלא כלום אי אפשר: כבר מתחילת הדרך צצו ועלו סימני שאלה קשים. בעיקר בשל היעדר כל ראיה פורנזית הקושרת את זדורוב לזירה – זירה עקובה מדם, מלאה עקבות, שערות וטביעות אצבע שאף אחת מהן לא קשורה לזדורוב בדרך כלשהי.

אח"כ צצו שאלות קשות בעניין כלי הרצח, לאחר שד"ר מאיה פורמן – להבדיל ממי שהודתה מפורשות בהשמדת ראיות לחפותו של זדורוב, ד"ר מאיה פרוינד – קבעה בחוות דעת מפורשת שכלי הרצח היה סכין משוננת ולא כפי שנטען.

עבודת נמלים של "משוגעים לדבר", שלמדו את התיק עד לרמתו האטומית, חשפו את פרכותיו, שקריו, עיוותיו, בידוי הראיות והשמדתן ועדויות השקר, ויצרו "קורפוס" עממי של ידע

מעל לכל, בולטת "פארסת טביעת הנעל", שהיא כבר בגדר ביזיון קולוסלי של רשויות החקירה והתביעה. כפי שזה נראה עתה, אם הייתה בכלל עקבה כלשהי על מכנסיה של תאיר – ואני שם לרגע בצד את השאלה איך הגיעה לשם – הרי שאין שום ראיה שהייתה זו עקבת נעליו של זדורוב.

פקד ירון שור, שהגה את עניין העקבה – ולפי המומחה בודזיאק בדה אתה מדמיונו לכאורה – ואת מה שאני חושב על מעשיו אי אפשר להעלות עלי כתב, הוא אחד השחקנים המרכזיים בתהליך "התפירה" של זדורוב.

עוד יש לציין גם את עוצמת הזובור לו זכתה דר' פורמן על שהעזה "לשבור שורות" בניצוחו של פרקליט המדינה שי ניצן – אדם שגם לו תפקיד משמעותי בהרס המערכתי – קשה לתאר. באו הדברים כדי כך שביה"ד לעבודה הורה להשיבה לתפקידה במכון לרפואה משפטית.

זה היה ניסיון לסיכול ממוקד של דעה מקצועית עצמאית ולסתימת פיות. גם מנהל המכון, ד"ר חן קוגל, זכה למנת הייסורים שלו על שהעז להטיל ספק באשמתו של זדורוב וסירב להגיש תצהיר שאינו אמת, אף שנדרש לעשות כן.

ואז הגיעה "צל של אמת"- צונמי תקשורתי עוצמתי שהותיר אחריו בעיקר הרס, בחלקו חיובי ובחלקו מזיק. לא נגזים אם נאמר שגופתה של הפרשה הושמה מחדש על שולחן הניתוחים הפורנזי ואחד לאחד נשמטו כל יסודות ההרשעה.

ואז הגיעה "צל של אמת" וצונמי תקשורתי. לא נגזים אם נאמר שגופת הפרשה הושמה מחדש על שולחן הניתוחים הפורנזי ואחד לאחד נשמטו כל יסודות ההרשעה

נחשפו כל השקרים, ההטעיות, בידוי הראיות ושיבושי החקירה שביצעו רשויות החקירה, כמו גם מסכת השקרים וההטעיות שטוו רשויות התביעה ולבסוף, וחמור מכול, רשלנותן החמורה הקשה של ערכאות המשפט, שפשוט עצמו עיניהם נוכח הראיות הזועקות את חפותו של זדורוב ולמצער, מצביעות על כך שיש לזכותו ולו מחמת הספק.

וכמו בסרטי האימה, בהם רוח הרפאים אינה מוכנה לשוב למנוחתה עד שיעשה הצדק, כך מרחפת רוחה של תאיר ראדה ז"ל מעל לראשיהם של כל מי שקשרו או שנקשרו בקשר השתיקה, ההטעיה ועיוות הדין. אלה שהולידו בתורם את המפלצת האיומה של הרשעת זדורוב, המאיימת עתה לבלוע את יוקרתה וכבודה של מערכת המשפט – או מה שנותר מהן – ולא להותיר מהן שום שריד.

אנחנו ב"זמן פציעות"- לא אמתיות כפי שסבלה תאיר ז"ל בראשה ושזדורוב לא ידע עליהן דבר, היות ש"השחזור" המגוחך נערך קודם לגילויין ולכן לא ניתן היה לתדרך אותו אודותיהן – אלא מטאפורי. בעוד רגע ירד המסך על מחזה האימים של "פרשת זדורוב", כשעל הבמה ניצבת מערכת המשפט וקופת שרצים תלויה לה מאחוריה, נר בידיה והצדק מוטל לרגליה, נושם את נשמותיו האחרונות. וכל עוד הנר דולק, ניתן לתקן.

עו''ד חגי אפרתי הוא עו''ד עצמאי בתחום הליטיגציה האזרחית במקצועו, אך מקפיד להעשיר את עצמו בידע מכל תחומי החיים. נשוי באושר ואב לתאומות מקסימות בנות 3.5 שנים.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
שיטת המשפט שלנו היא מטופשת והרסנית.שיטת המשפט שלנו לקוחה מאנגליה.שם עדיין השופטים ישרים.ראינו איך אצלנו מתמנים שופטים בפרשת אתי קרייף ונווה.בארצות הברית במשפט רצח מזמינים 12 אנשים להיות... המשך קריאה

שיטת המשפט שלנו היא מטופשת והרסנית.שיטת המשפט שלנו לקוחה מאנגליה.שם עדיין השופטים ישרים.ראינו איך אצלנו מתמנים שופטים בפרשת אתי קרייף ונווה.בארצות הברית במשפט רצח מזמינים 12 אנשים להיות מושבעים.אנשים אנונימים התובע והסניגור מנהלים את ההצגה. תפקידו של השופט הוא לקבוע שההצגה מתנהלת לפי החוק.המושבעים צריכים לפסוק פה אחד את גזר הדין אם אחד מתנגד המשפט מתבטל.
אצלנו בעליון ישבו שלושה שופטים ראש ההרכב זיכה את זדורוב מחמת הספק.שנים חייבו. וזדורוב 15 שנה בכלא.היכן הספק הסביר שמוביל לזיכוי?

עוד 927 מילים ו-1 תגובות
סגירה
בחזרה לכתבה