לא הולך טוב, העניין הזה של לתת לעמוס עוז ע"ה לנוח בשלום על משכבו. נראה שרוחו נתקעה איפשהו בין התופת לבין הפורגטוריום, כשברגליה אוחזת הבת גליה, המנסה למשוך אותה בחזרה אל השאול, ומלמעלה מושיטים ידיים פניה ודניאל, המנסים לחלצה מידי גליה ולאפשר לה לשהות בין אלה שגן עדן כבר לא יהיה להם, לא בחייהם וגם לא במותם.

נראה שרוחו של עמוס עוז נתקעה איפשהו בין התופת לבין הפורגטוריום, כשברגליה אוחזת הבת גליה, המנסה למשוך אותה בחזרה אל השאול, ומלמעלה מושיטים ידיים פניה ודניאל, המנסים לחלצה מידיה

ממש טרגדיה הסיפור הזה. גליה – שמהיכרות אישית חטופה איתה אני יכול להעיד שהיא מקסימה, נדיבה, הגונה ומוכשרת כמו שד – מנהלת קרב מאסף עם רוח הרפאים של אביה, ובקרב הזה אף אחד לא יוצא כשידו על העליונה.

לא תרמה דבר גם תוכנית "עובדה", שהוקדשה בעיקר לניסיון לעשות לפניה ודניאל "גזלייטינג" (לגרום להם לחשוב שמשהו לא בסדר איתם) ולהציגם כמי שמוכנים לטייח את מעשיו האיומים של אביהם – סהדי שבמרומים שאינני יודע מהם אותם מעשים, מלבד יציקת קפה קר על ראשה של גליה בעידנא דריתחא ועוד מעשים מצערים שהורים במאה הקודמת נהגו לעשות – רק על מנת לשמר את דמותו החיובית בעיניהם, שלא לומר, דמותו הציבורית של עמוס עוז, שבאמת ייצג את הישראלי יפה הנפש (ולא רק הנפש).

החשוב לענייננו הוא שתוכנית זו – שבמצעד 100 התוכניות הגדולות של "עובדה" משתרכת איפשהו בין המקום ה-90 ל-100 – יושבת על תשתית קונספטואלית שאותה אתאר להלן כאותו "טרלול פרוגרסיבי", אף שאני בספק רב אם מי שהיה מעורב בעשייתה מודע לכוחות המעצבים את הנרטיב שהיא שירתה.

כמובן שאני לא בא כאן לערער על הגישה היסודית לפיה, אדם שנפגע – לרוב נפגעת-עבירה מציג את סיפורו, מן הראוי להאמין לו אפריורית (אלא אם כן יש ראיות חזקות לכך שאינו דובר אמת). עמדה זו היא בגדר חובה מוסרית אנושית בסיסית. אלא שכאשר אתה מכניס את הטענה הזו לאמפליפייר של מכונת "הטרלול הפרוגרסיבי", מתרחש לפתע נס, ומהצד השני של המכונה יוצאת בת-קול ואומרת: "מה לכם אצל פלוני/ת? שהלכה כמותם בכל מקום!" – היינו: שמעצם העובדה שאותו אדם טוען שנפגע מתחייבת המסקנה שכל דבריו אמת ואין להרהר אחריהם או להטיל בהם ספק כלשהו. זוהי, כאמור, התשתית לאותו "טרלול".

כשאתה מכניס את הטענה הזו לאמפליפייר של מכונת "הטרלול הפרוגרסיבי", מתרחש לפתע נס, ומהצד השני של המכונה יוצאת בת-קול ואומרת כי מעצם העובדה שאותו אדם טוען שנפגע מתחייבת המסקנה שכל דבריו אמת

ניגש למלאכה: גדי טאוב – שהמקרה מכמיר הלב שלו ראוי לטור נפרד – עוד בטרם שינה טעמו והלך לרעות בשדות המוריקים של חסידי הטראמפיזם/ביביזם בישראל, תיאר בספרו "המרד השפוף" כיצד בעשורים האחרונים של המאה ה-20 הולכת משתלטת על ארה"ב צייטגייסט פרוגרסיבית על השיח, בעיקר על השיח האקדמי.

הוא הדגים בכמה דוגמאות מאלפות כיצד פועל המנגנון הפרוגרסיבי כמו חומצה המאכלת את כל קווי התיחום, מטשטשת כל יכולת להסכים על דבר-מה, כי הכל בגדר נראטיב. חומצה המטילה ספק בכל דבר שדבקה בו האשמה הנוראית, החטא שאין גדול ממנו – היותו "אמת" או "עובדה", שניתן למדוד בקריטריונים אובייקטיביים.

אדגיש: כמי שעסק לא מעט בשיח הזה ואף גלגל אותו על לשונו במיומנות לא מבוטלת, אני יכול להעיד שיותר משהוא מתודה אקדמית מבוססת, הוא תהליך נפשי של רדיקליזציה צנטריפוגלית – כזו המחייבת את המשתמש בו להקצין כל טיעון Ad Absurdum, להפוך כל מקרה מינורי למייצג של תופעה גלובלית ולנהוג בכל מי שסטה מ"תו התקן הפרוגרסיבי" למפלצת של ממש, ללא קשר הכרחי ל"חומרת" מעשיו. כך, למשל, נולדה "תרבות הביטול" הבעייתית.

התהליך הזה הלך והקצין, כמו לא היה קיצוני דיו, ובעשורים האחרונים "פרוגרסיבי" הפך לשם גורף למגוון אידאולוגיות המזוהות עם השמאל הרדיקלי, לרבות תפיסות פוסט-מודרניסטיות, רב-תרבותיות, "פוליטיקת הזהויות" הידועה לשמצה, וגם פמיניזם רדיקלי – שביטוי מובהק שלו נמצא בטור בו אדון להלן.

מדובר בתהליך נפשי של רדיקליזציה צנטריפוגלית – המחייבת להקצין כל טיעון Ad Absurdum, להפוך כל מקרה מינורי למייצג של תופעה גלובלית, ולנהוג בכל מי שסטה מ"תו התקן הפרוגרסיבי" למפלצת של ממש

והנה, לאחר הקדמה הכרחית, באנו למהות. לפני כמה ימים התפרסם באתר "פוליטקלי קוראת"- אתר בית של כתיבה רדיקלית, לרוב פמיניסטית רדיקלית – טור שאם נסכם אותו במשפט אחד, התזה שלו היא: אין הבדל של ממש בין עמוס עוז לבין חיים ולדר. ואם אתם חושבים שאני מגזים, הנה הדבר במילותיה של כותבת הטור:

"בין דמות הפוגע – חיים ולדר, לבין עמוס עוז קווי דמיון רבים. קשה שלא לשים לב למגלומניה, לנרקיסיזם ולהשתקה הגדולה שהתקיימה לאורך השנים. כל אלו לצד רצח ממשי של נפש מרוסקת אשר מתהלכת בגוף חי, אך מדמם… לא משנה בכמה נפשות פגעת, כי מהו האומדן האמיתי בין נפש של נפגעת אחת לבין עשרות נפגעים" (הדגשה שלי).

למען ההגינות יצוין, כי לאחר שחטפו צונאמי של תגובות חריפות מאין כמותן, גם ממי שבימים כתיקונם נחשבים/ות "קהל הבית" של האתר, ולאחר שורה של "התנצלויות" – שלא היו באמת התנצלויות, אלא ניסיונות להצדיק את פרסום הטור בטיעונים פרוגרסיביים "קלאסיים" כגון: הרצון "לייצר שיח"- מעשה שהוא "הגביע הקדוש" של הפעולה הפרוגרסיבית, שהוא בעצם משתלת מילים ממנה מייצרים "שיחים" שונים ומשונים – "נפל האסימון" אצל עורכות האתר, השיקוץ הוסר והתנצלות של ממש – כזו שאפשר לקבלה – פורסמה.

אלא שגם לאחר שהוסר ונעלם מהרשת, מתחייבת השאלה איך בכלל נולד טור שכזה, המשווה בין מעשיו של אנס סדרתי לכאורה, שנטען שקיים יחסי מין עם קטינים וקטינות רבים, רצח את נשמתם וגזל מהם את תומתם, לבין אדם שוודאי שלא היה "צדיק הדור", ודאי עשה מעשים ראויים לגנאי, ודאי פגע בכבודה של ילדתו, אולי אפילו התעמר בה, אך לא אנס איש ולא פגע באיש, לבד ממנה? התשובה לכך היא שכאשר אין שום קו תיחום, שום "אמת", שום קריטריון ושום היררכיה מוסרית שניתן להסכים עליהם, ניתן לבצע את מעשה הנבלה – כך ממש – של השוואה שכזו, שאין מילים אלא לתארה כטרלול של ממש.

במילים אחרות: בעולם שבו לא קיימת "אמת" – מכוח טענה רדיקלית נגד עצם תוקפו של המושג "אמת" – ניתן להעלות כל טיעון, מופרך, קיצוני ומסולף ככל שיהיה, בשם איזו "אמת" רדיקלית, שבתורה כופרת בעצם מושג "האמת". הבנתם את הטיעון המעגלי הזה? לא בטוח שגם מי שכתב את אותו טור הבין, אך זהו "גלגל השיח" אותו גלגלה ברגליה כותבת הטור.

וכפי שכבר אמרתי, השיח הזה חזק יותר מהדוברים אותו, הוא מציף ומפעיל את המשתמשים בו, וגורם להם לרדיקליזציה הולכת וגוברת, עד לנקודה הסינגולרית שבה אין "באמת" שום הבדל בין אנס מפלצתי סדרתי לבין אב חם-מזג, רחמנא לצלן.

השיח הזה חזק יותר מהדוברים אותו, הוא מציף ומפעיל את המשתמשים בו, וגורם להם לרדיקליזציה הולכת וגוברת, עד לנקודה הסינגולרית שבה אין "באמת" שום הבדל בין אנס מפלצתי סדרתי לבין אב חם-מזג

מי שרוצה, יכול למצוא במקרה העצוב הזה את כל ההצדקות לטענות של הימין השמרני כנגד אותו "טרלול פרוגרסיבי", ואת הנזק הזה, גם מחיקת הטור ומחיית זכרו לא יצליחו לתקן ולהיטיב.

עו''ד חגי אפרתי הוא עו''ד עצמאי בתחום הליטיגציה האזרחית במקצועו, אך מקפיד להעשיר את עצמו בידע מכל תחומי החיים. נשוי באושר ואב לתאומות מקסימות בנות 3.5 שנים.

אורי סביר, מי שהיה מנכ"ל משרד החוץ וראש משלחת ישראל למשא ומתן עם הפלסטינים ואחר כך עם סוריה, הלך לעולמו בגיל 69. אורי היה גדול הדיפלומטים הישראלים בדורנו, והשתייך לקבוצה מצומצמת ביותר של אישים שהשפעתם על ההיסטוריה הישראלית הייתה מכרעת.

אורי סביר, שהיה מנכ"ל משרד החוץ וראש משלחת ישראל למו"מ עם הפלסטינים ועם סוריה, הלך לעולמו. אורי היה גדול הדיפלומטים הישראלים בדורנו, והשפעתו על ההיסטוריה הישראלית הייתה מכרעת

זכיתי לעבוד לצידו בשנות הגאות והשפל של תהליך השלום, וללמוד מקרוב כמה שיעורי-מפתח על אסטרטגיה, מדינאות ודיפלומטיה. הנה 3 דברים, מתוך רבים, שלמדתי מאורי:

1. כן, אפשר

אם פוליטיקה היא אמנות האפשרי, מדינאות ודיפלומטיה במיטבן הן אמנות הפיכת הבלתי-אפשרי לאפשרי. בשיבתו כמנהל המשא ומתן, הצליח סביר לשנות את נתיב ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

הוא העלה את הסכסוך על פסים של משא ומתן מדיני, תוך שבירת הטאבו על אש"ף כנציגו הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני, והקמתה יש מאין של ישות מדינית פלסטינית בתחומי עזה ואיו"ש, היא הרשות הפלסטינית.

המהלכים הללו נעשו תחת התנגדות קשה, אלימה ועיקשת של מתנגדי ההסדר בצד הישראלי והפלסטיני. אבל העובדה שהסכמי אוסלו שורדים עד היום, ועדיין מהווים את הבסיס למדיניות ישראל ולמדיניות אש"ף והרש"פ, מעידה על מוצקותם האסטרטגית.

הלקח הוא שגם "הדברים הגדולים", אלו שממשלות ישראל ורבים מאזרחי ישראל מעדיפים להדחיק, להזניח, להשאיר במעמד המסוכן והמזיק של "סטטוס קוו" מדומה, הדברים הגדולים הללו כן ניתנים לשינוי.

מהלכי אוסלו נעשו תחת התנגדות אלימה ועיקשת של מתנגדיו בצד הישראלי והפלסטיני. אבל העובדה שהסכמי אוסלו שורדים עד היום כבסיס למדיניות ישראל ולמדיניות אש"ף והרש"פ, מעידה על מוצקותם

הם מחייבים תעוזה, נחישות, התמדה, תשלום מחירים לאומיים ואף אישיים של העוסקים המלאכה, אבל הם אפשריים.

2. חיוניות הפשרה

סכסוכים בין-לאומיים ותוך-לאומיים הם קשים, מורכבים ולעיתים מתמשכים. הסכסוך הישראלי-פלסטיני מתמשך כבר יותר מ-100 שנה, וסופו אינו נראה באופק.

בשיח הישראלי רווח בתקופות קודמות השימוש במושג "פשרה". תוכניתו של יגאל אלון קראה ל"פשרה טריטוריאלית". תוכניתם של משה דיין ושמעון פרס קראה ל"פשרה פונקציונלית". אולם מזה שנים רבות נעלמה המילה הזו מן הלקסיקון הישראלי.

ככל שגברה עוצמתה האבסולוטית והיחסית של ישראל – מול הפלסטינים בפרט והעולם הערבי בכלל – במישור הצבאי, הכלכלי וגם המדיני, כך גוועה ההכרה בצורך ב"פשרה".

אורי היה אמן של פשרות. פשרות מתוחכמות, יצירתיות, נועזות ומרחיקות-ראות. את הפשרות עיצב מתוך ראייה אסטרטגית המבחינה בין ההכרחי, אותם מרכיבים שעליהם לא ניתן להתפשר, לבין אלמנטים אחרים, גם אם חשובים, אבל כאלה שניתן להתפשר עליהם במסגרת "חבילה" של תן וקח סביב שולחן המשא ומתן.

כך למשל, בנושא ערביי ישראל הוא לא היה מוכן להתפשר, והדף כל נסיון לכרוך סוגיות הקשורות בהם ביחד עם המשא ומתן עם אש"ף. כך למשל, הוא התנגד נחרצות לשילובו של ח"כ אחמד טיבי כיועץ לערפאת, ודחה כל גישה שחתרה לטשטוש ההפרדה בין הפלסטינים באיו"ש ובעזה לבין הפלסטינים אזרחי ישראל.

אורי היה אמן של פשרות. פשרות מתוחכמות, יצירתיות, נועזות ומרחיקות-ראות. את הפשרות עיצב מתוך ראייה אסטרטגית המבחינה בין ההכרחי – לבין אלמנטים, גם אם חשובים, שניתן להתפשר עליהם

הוא הבין לעומק, הן כנושא ונותן מדיני מקצועי והן כאדם בעל רגישות ואמפתיה, את המניעים והאינטרסים של הצד הפלסטיני. כנושא ונותן הוא שאף ליצור שיווי משקל חדש ויציב בראייה ארוכת טווח, רב-שלבית. מהצהרת העקרונות של אוסלו, דרך הסכם הביניים, אל הסכם קבע, וידע להקיף בראייתו ובחשיבתו את כל טווח הזמנים ומרחב השיקולים, הסיכונים וההזדמנויות.

אש הממשלה שמעון פרס עם אורי סביר בסיור בבאר שבע, אפריל 1985 (צילום: חנניה הרמן/לע"מ)

משפט מרחיק-ראות שאמר לי לאחר חתימת הסכם הביניים נצרב בזכרוני – "אנחנו הצלחנו יותר מדי. כפינו עליהם דברים שהם לא יוכלו לעמוד בהם".

כן, קשה מאוד להגיע לפשרה ששני הצדדים יראו בה ניצחון ויתמידו לשמור עליה לאורך שנים ודורות. במקום ההכרה בצורך בפשרה, השתלטה מאז סוף שנות ה-90' על השיח הישראלי רוחה הרעה של ה"הכרעה", מונח חסר-שחר במאה ה-21 כמעט בכל הקשר בינלאומי, ובוודאי בהקשר הישראלי-פלסטיני.

כאז כן היום, המדיניות הנכונה מול הסכסוך הישראלי-פלסטיני היא מדיניות של פשרה, שתביא בחשבון את הצרכים והאינטרסים של שני הצדדים ותיצור מציאות חדשה ויציבה.

כן, קשה מאוד להגיע לפשרה ששני הצדדים יראו בה ניצחון ויתמידו לשמור עליה לאורך שנים ודורות. במקום ההכרה בצורך בפשרה, השתלטה מאז סוף שנות ה-90' על השיח הישראלי רוחה הרעה של ה"הכרעה"

3. האנושי הוא הממשי

עבור האזרח/ית הישראלי/ת, או הפלסטיני/ת, מדיניות חוץ ובטחון היא מושג מופשט, עמום ומרוחק. באנגלית משתמשים במונח – High policy, אי שם בגבהים. פוליטיקאים רבים עושים מאמצים כדי למצב את עצמם כ"מורמים מעם", מתוך הנחה שכך יגבירו את הפופולריות שלהם. מדינות משקיעות אמצעים רבים כדי לייצר נראות וסמליות גרנדיוזית למנהיגי/ות ומוסדות האומה.

אבל, כמאמר הקלישאה, "בסוף כולם בני אדם". ההחלטות הגדולות ביותר מתקבלות על ידי אנשים, וכוחם של יחסים בינאישיים לשנות מציאות בינלאומית הוא רב. הדיפלומטים הגדולים בהיסטוריה, דוגמת בנימין זאב הרצל, היו גם אמנים של יחסים בינאישיים.

לאורי הייתה כריזמה שמילאה כל חדר, חוש הומור דק, ויכולת פנומנלית ל"קריאת" בני שיחו וליצירה מהירה של קשרי אמון פוריים. מול בן שיחו העיקרי בצד הפלסטיני, אבו עלא, הוא יצר קשרי חברות של ממש. מול בן שיחו הסורי, וואליד מועלם, הוא יצר מיידית דיאלוג משמעותי, אתגר עצום כשמדובר בשליח של משטר-האימים של אסד. מול בני שיחו האמריקאים, בראשם השליח המיוחד לשיחות השלום דניס רוס, הוא קיים דיאלוג אינטימי שהביא הישגים אדירים לישראל. ועבודתו מול המתווכים הנורווגים טרייה לארסן ומונה יול – שהפכו חברים קרובים גם כן – היא דוגמה ומופת לדיפלומטיית-תיווך אמיתית, הנלמדת בבתי ספר לדיפלומטיה.

בשיאו של המשא ומתן על הסכם הביניים "אוסלו ב'", היו מאות ישראלים ופלסטינים ספונים בבתי מלון בטאבה ובאילת, נושאים ונותנים בעשרות קבוצות עבודה, חיים, אוכלים וישנים באותו מתחם לאורך חודשים ברציפות. הקשרים האנושיים שנוצרו ביניהם, בהשראתם של אורי ואבו עלא, היו חיוניים להצלחת המשא ומתן.

לאורי הייתה כריזמה שמילאה כל חדר, חוש הומור דק, יכולת פנומנלית ל"קריאת" בני שיחו בצד הפלסטיני, הסורי, האמריקאי או הנורווגי, וליצירה מהירה של קשרי אמון פוריים, דיאלוג משמעותי או אינטימי ולעתים חברות

ועכשיו, השתמשו בשלושת הלקחים הללו כסרגל למדידת מצבנו בשעה זו –

1. ממשלת ישראל מודיעה, לא בתדהמה אבל בנחרצות, ש"אי אפשר" לקיים אפילו הידברות מדינית בסיסית עם הפלסטינים.
2. בראש הממשלה עומד מי שהתוכנית המדינית שלו כונתה "תוכנית ההרגעה, עושים מה שטוב לישראל" – ולעזאזל הצד השני. עמיתו-לשעבר לדרך במפלגת "הבית היהודי", בצלאל סמוטריץ', דוגל ב"תוכנית ההכרעה". אף מנהיג/ה לא נושא/ת את דגל הפשרה, ובשיח הישראלי אין תוכנית פשרה מדינית לסיום הסכסוך.
3. על פי סקרי דעת קהל הציבור הישראלי הולך ומתרחק מתפיסת הפלסטינים כבני אדם, והגזענות ו"העליונות היהודית" מרימות את ראשן המכוער כלפי ישראלים ערבים, ישראלים יוצאי אתיופיה, יוצאי רוסיה ועוד.

מול המציאות הקשה הזו קל להתייאש. אבל הדבר העיקרי שלמדתי מאורי, וראיתי אותו מבצע פעמים רבות, הוא לעולם לא להתייאש. גם תחת הנסיבות הקשות ביותר, בתקופת פיגועי-התופת ברחובות ירושלים ותל אביב, או כשנדמה היה שכלו כל הקיצין ולא ניתן יהיה להגיע להסכם, כשמשברים מדיניים וביטחוניים היכו שוב ושוב, אורי תמיד חיפש ומצא מהם מוצא. הוא לא ויתר על החתירה לשלום ולעתיד טוב יותר עבור שני העמים והאזור כולו. עבורי, זוהי צוואתו.

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית