ייתכן שאם לא הייתה לי היכרות אישית עם תלמיד לשעבר בסם שפיגל, לא הייתי שם לב לתקרית שבה הילה כהן – תלמידה בסם שפיגל – ענתה לרנן שור מול ועדה שבחנה את התסריט שלה.

אחרי שהמנהל האגדי של המוסד מזה 30 שנה אמר לה "אין לי יותר זמן לבזבז עליך, חצופה", היא לא התקפלה, אלא ענתה לו: אתה לא תתייחס לאף תלמיד שלך כמו לעדר של פרות.

שור השתולל, כך מספרים אנשים שהיו בחדר (לפי כתבה ב"הארץ"), האדים וצרח "עופי מפה". כהן כינתה אותו "חצוף", והוא ענה לה: "בטח שחצוף, בגלל זה, זה בית הספר הטוב בישראל".

לפני כמה שנים, בן של מכרים שלי למד בסם שפיגל, ואמר לי כי הוא סובל מיחס מעליב, מזלזל ומשפיל משור. החלטתי  אז לנסות להתערב, ודיברתי עם מורה בכיר בבית הספר, וגם עם רנן שור.

שור אמר לי אז בפירוש שהסיבה שזה בית הספר הטוב ביותר לקולנוע בארץ, זאת הקשיחות שלו ושל הצוות שלו. קשיחות מצדו – וחוויה של אלימות מילולית בצד של התלמיד. בסופו של דבר, המלצתי לבחור לעבור למחלקת הקולנוע באוניברסיטת תל אביב, והוא מצדו פרח שם, וסיים בהצלחה.

רנן שור פרש מתפקידו קצת אחרי האירוע מול הילה כהן, שהייתה כנראה הראשונה בהיסטוריה של בית הספר שנעמדה מולו בפומבי ולא הסכימה לקבל את היחס המשפיל שהופנה אליה. פתאום קמה בחורה ואומרת לא.

יתכן שהפרישה של שור קשורה או לא להתקוממות של הילה האמיצה. בכל מקרה הילה, אם את קוראת את הקטע הזה, רציתי להגיד לך כל הכבוד לך!

עשית את מה שהרבה לפניך פחדו לעשות, סירבת לקבל יחס משפיל בשם קדושת האומנות כביכול. האומנות לא קדושה, ואין לה נביאים או משיחים שלהם מותר הכל.

תלמידה אחרת בעיר

תלמידה אחרת בעיר אחרת (שאני מנוע מלחשוף את קשרי המשפחה שלה ושלי) שמה לב למנקי הרחובות מאז שהייתה ילדה קטנה.

אמא שלה לימדה אותה להגיד להם שלום ולתת להם מים ויחס כל פעם שחלפה על פניהם. היא שמה לב שהם שקופים, מכונות אנושיות שמנקות את הלכלוך של האנשים המהוגנים.

לפני כמה חודשים היא כתבה מכתב לראש העיר שלה, והעלתה הצעה ליום אחד בשנה, שבו תלמידי בית הספר ינקו את הרחובות כדי להרגיש את מה שאלו מרגישים כל השנה. אתמול זה קרה. הילדים ניקו, והמנקים קיבלו מהם – בטקס צנוע שלא זכה לחשיפה תקשורתית – ארוחה חגיגית, עוגות ותודות.

הנערה הזו התחילה משהו שאני מאמין שתהיה לו המשכיות במקומות נוספים בארץ. היא לא רוצה חשיפה, ולא רוצה הכרה, היא רוצה את השינוי.

לפני 25 שנים

לפני 25 שנים מת כוכב הרוק הגדול בעולם שהיה גם פעיל למען זכויות נשים ולהט"בים, קורט קוביין.

קוביין, שכתב שירים כמו Rape ME ו-All apologies, הופיע בהתנדבות באירועים למען זכויות של להט"בים, היה פמיניסט מוצהר, והפך למודל אחר של כוכב רוק. כוכב אנושי, מכיר בחולשותיו ובמגבלותיו.

אני מאמין שיש לקורט, שהיה נערץ על ידי המוני בני נוער ברחבי העולם, חלק גדול בעליה במודעות לזכויות מיעוטים וקבוצות מוחלשות בחברה.

הילה – שעמדה מול המנהל המפחיד ולא פחדה לענות לו, והנערה – ששמה לב למנקים השקופים ברחוב, ממשיכות היום את מה שהוא התחיל אז.

ואם לא נפחד, ונמשיך ללכת בראש זקוף לקראת עולם שיווני יותר, אלים פחות, אולי נגיע למקום שפוי יותר.

מקליט ומופיע משנת 1987. דן הוא זמר יוצר. זוכה פרס אקו"ם לפזמונאות, בין שיריו: שוב השקר הזה, אימפריות נופלות לאט, לבן על לבן ועוד רבים. בנוסף הוא כותב שירים לאחרים: בך לא נוגע - יהודית רביץ, מפנה מקום - ברי סחרוף, ביום של הפצצה - רמי קליינשטיין, שי צברי, גיא ויהל ועוד רבים אחרים. מאחוריו יותר משלושים שנות יצירה אישית והדרכה יצירתית של אומנים הן בתחילת דרכם – כמורה לכתיבה יוצרת והן לאלו שכבר ביססו את מעמדם כמובילים בארץ. במהלך השנים דן עבד על יצירת אלבומים בין השאר עם יהודית רביץ, דיוויד ברוזה, מאור כהן ברי סחרוף ועוד רבים וטובים. דן מלמד כתיבה והלחנה במקומות רבים בינהם בצלאל ורימון

אבי ז"ל נפטר בשיבה טובה, בשנת תשנ"ו, ארבעה ימים קודם הפסח לפני עשרים ושמונה שנה. קמנו מהשבעה הקצרה, וכמה שעות מאוחר יותר מצאתי עצמי יושב בראש שולחן הסדר החגיגי, מוקף במשפחתי האהובה ומתקשה להתחיל בשירת "קַדֵּשׁ וּרְחַץ" ואמירת הקידוש.

השנה נתונות מחשבותיי לאלפי משפחות שאבדו את יקיריהן בטבח שביצע חמאס בשבעה באוקטובר ובמלחמה שנמשכת מאז, לחטופים הנמקים במנהרות האפלות בעזה ולמשפחותיהם, לכמאה וחמישים אלף פליטים בארצם מיישובי הנגב המערבי והגליל. אני כמעט מתבייש בקושי שלי אז אל מול הייסורים שהם עוברים יום-יום ועוד יותר מאז כניסת החג.

הרב נפתלי רוטנברג הוא רב המועצה המקומית הר אדר, עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים, וחוקר בתוכניות על אהבה ודת וחוק ודת בריג'נט פארק קולג', באוניברסיטת אוקספורד. תחומי התעניינותו העיקריים: חוכמת האהבה; הלכה ומדרש; חינוך דמוקרטי.

"אם אין מלחמה אין ממשלה" איים איתמר בן גביר על בנימין נתניהו. לכאורה זו הסיבה לפחד של בנימין נתניהו מפני עסקת שבויים וסיום רשמי של המלחמה.

אחרי המלחמה יימשך משפטו, הכנסת תתפזר, ייערכו בחירות ונתניהו ימצא את עצמו מול איום הכלא וייאלץ להיפרד ממנעמי המלונות והטיסות, מעמד רה"מ והכבוד שמעניקה לו מירי רגב בטקסים ממלכתיים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.