דן תורן
הזמן של
דן תורן

מקליט ומופיע משנת 1987.
דן הוא זמר יוצר. זוכה פרס אקו"ם לפזמונאות, בין שיריו: שוב השקר הזה, אימפריות נופלות לאט, לבן על לבן ועוד רבים. בנוסף הוא כותב שירים לאחרים: בך לא נוגע – יהודית רביץ, מפנה מקום – ברי סחרוף, ביום של הפצצה – רמי קליינשטיין, שי צברי, גיא ויהל ועוד רבים אחרים.
מאחוריו יותר משלושים שנות יצירה אישית והדרכה יצירתית של אומנים הן בתחילת דרכם – כמורה לכתיבה יוצרת והן לאלו שכבר ביססו את מעמדם כמובילים בארץ. במהלך השנים דן עבד על יצירת אלבומים בין השאר עם יהודית רביץ, דיוויד ברוזה, מאור כהן ברי סחרוף ועוד רבים וטובים. דן מלמד כתיבה והלחנה במקומות רבים בינהם בצלאל ורימון

"הכל קרוב", מילים לשיר אקטואלי חדש - כולל טיפולי המרה!

צילום המחשה (צילום: istockphoto)
istockphoto
צילום המחשה

הכל כאן
החושך לאור
החולני לטהור
האינטרנט חיבר הכל

זוועות לא היית שומע או רואה
שטויות מהגיהינום אכזריות קרה
ליד עזרה הדדית ושיתוף ואחווה

הכל כאן
העבר העתיד
בתוך כף היד
לחיצה מתונה
לחיצה של ידיד

מי בוט
ומי חי
מי יודע מי יגיד

יש הרבה פתיחות
ודברים יפים
חברה שלי התחתנה היום עם בת זוגה
אף אחד לא צינזר והתמלאתי שמחה

אני שומע אנשים מכל העולם
וזה נשמע לי מוכר
חולי נשק חיים ליד אנשים רגישים
משיחיים אפלים ליד כאלה באמת עוזרים

הכל כאן
הכל קרוב
אני לא יודע מה היה
ולא מה יהיה

אני רוצה לדמיין
שנתעייף להכביד זה על זה
וניתן לאחר להיות מה שהוא

ולא נבקש הרבה בתמורה
אלוהים ישמור טיפולי המרה
נדלקה מעלינו נורת אזהרה

אני מנסה להגיד לעצמי
שאין החמרה
כל עוד מותר לכתוב ולדבר
כל עוד יש ביטוי לחיי האחר

תגיות
עוד 101 מילים ו-1 תגובות

נסעתי להופיע ברמת הגולן, והזיכרונות התחילו לצוף בלי שהזמנתי אותם

רמת הגולן פברואר 2019 (צילום: Maor Kinsbursky/Flash90)
Maor Kinsbursky/Flash90
רמת הגולן פברואר 2019

בחמישי שעבר נסענו להופיע בפסטיבל מוזיקה צעירה מקורית ברמת הגולן.

יום חם של הרבה שעות, לקח זמן להגיע עם הפקקים והאוטו המקרטע, שמענו מוזיקה טובה ומתי שהוא בערב הגענו לשם.

הזיכרונות התחילו לצוף בלי שהזמנתי אותם:

אני חייל בתאטרון צה"ל. צוות קטן של שחקנים נוסעים לשבוע לרמה. ישנים כל לילה בבסיס אחר. כל ערב מכירים אנשים אחרים. עושים טוסטים על תנור ספירלות. לא יודעים כלום. לא מבינים כלום. מילים כמו "נפח", כמו "קומנדקר"    (אולי רק עכשיו אני שמוע בראש את התרגום: רכב פיקוד). גשמים עזים, טיפות גדולות כמו טרופיות על עלים גדולים.

או שאלו כבר תמונות אחרות מסרטים מהדמיון, מי יודע?

לפני ההופעה התארחנו אצל גבע, שנתן לנו לאכול ולשתות. המרפסת שלו פתוחה לכל העמק. חשוך, אבל אני רואה שריפה מרחוק. גבע חושב ששכן ערבי מצית שטחי מרעה של המושב, וזה עניין כמעט יומיומי. "ואני חושב על עזה, ורק שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזאזל'.

איפשהו בעמימות שמעתי על רמת טראמפ. זה נשמע כל כך כל הזוי ולא קשור. אבל מצד שני, מה כן מציאותי? הדרכים המתפתלות, הגיטרות הממתינות שנוציא אותן בפעם המי יודע כמה?

בתוך כל הפייק ניוז והטוקבקים הרועמים יש את השירים, ואנחנו מנגנים אותם ארוכים מהרגיל עם פיתולים שמתאימים לפסטיבל. בשטח מקבלים אותנו טוב.

אני נזכר בפעם אחרת. הופעה בפאב קטן מאבן ברמה, קור אימים, הקהל במעילי צמר ומגפי בוקרים. אחרי ההופעה ההיא, ג'קוזי בשלג עם כוס יין ביד וכוכבים מאד קרובים, בגלל שיש מעט אור. בטח עברו 15 שנה מאז. אתה נכנס לאוטו, הארץ אולי קטנה, אבל המקומות האלו רבים ומתחלפים כמו רסיסי חלום.

אני כותב כדי לזכור והפעם יש לי גם עזרה

ש.ש.ח, המנהל שלי שנסע איתנו להופעה, כתב שיר שמתאר את היום הזה מנקודת מבטו. הוא תמיד כותב, והפעם גם שלח, לי ואני בהסכמתו מצרף את השיר שלו לכאן.

יום רביעי במיצובישי שחורה
ג'נגו הקינג נוהג בבטחה
טיול לרמה שלושה אנשים דנק'ה מאחור
אני והקינג יושבים מלפנים
 
פקקים ועומסים מאילון עד פולג
סיפורים על שירים ודנק'ה ש 100 חוגג
מדליקים אחת מהסוג הנכון
תלונה על שוטר שמציץ מחלון
 
אני מתזמן שמונה מגיעים
גבע מצייץ: לפני חצות לא עולים
קפה קטן שישבור את הנסיעה
ליד צובר הדלק מדליקים עוד קטנה
 
מדרדרים לכינרת עם אור אחרון
חוצים את טבריה מציצים על השעון
האקוסטית והבס נחים בבגאז'
האקוסטית יודעת שהיא לא תשכח
 
עשרים שלושים ושתיים צ'ק אין בקיבוץ האון, 
בירה קטנה, מצעים מבולגנים,
אפרסק וענבים בשירותים תור מטורף של 3 אנשים
עשרים ארבעים ושבע צ'ק אאוט ויוצאים
 
עולים על האוטו מטפסים מטפסים
דנק'ה מעיר לקינג על אורות גבוהים
"באק" של גבע מקבל אותנו בנביחות
הקינג כמו קינג בערסל מתערסל
 
שתיים עשרה וחצי עולים להופיע
לפי כל החישובים בארבע נגיע
רק הבס לא ממהר
הוא יגיע בשישי בחמש עם מישהו אחר

תגיות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 398 מילים

קיץ בתל אביב: אהוד ברק עושה קאמבק ועוד בניין הולך להיעלם מהנוף

תל אביב, קיץ 2019 (צילום: Hadas Parush/Flash90)
Hadas Parush/Flash90
תל אביב, קיץ 2019

1. אהוד ברק

החופש הגדול כאן. חם. ים. כספים עפים. רגעים פחות יפים. הפוליטיקה בחצי הילוך, דוחפת, רגל מתניעה לאט, אהוד ברק חזר. אני מסתכל על התמונה שלו עם הזקן, וחושב על אדרנלין. בטח חסר לו. אולי הוא יושב במגדל, חי וחושב "זה לא מספיק, צריך כנראה יותר מזה בחיים". כמו שאמר מאיר אריאל, "מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל מזה".

2. חפירות בתל אביב

תל אביב חפורה, ואני מלמד במה שהיה בית "מעריב". עוד מעט זזים מפה, עוברים דירה, מורידים את הבניין. אמא שלי עבדה שנים ב"ידיעות אחרונות", אז "מעריב" היו האויב כביכול. גם אז כתבתי שירים והייתי עסוק בעצמי.

3. געגועים לחומוס

העבר נראה לי כמו חור תולעת, אפשר לרדת בו, אבל לא בטוח שתחזור עם תשובה למה ששאלת. כמה פעמים ברק היה ראש ממשלה? והחומוס שהיה מתחת לבית מעריב, מתי הוא נפתח? מתי הוא נסגר? היינו מנגנים שם בשנות ה-90, עד שרבין נרצח, ואז הפסקנו, מאור כהן בא אליי והקמנו את "הזבובים".

4. טוקבקים

בינתיים אני ממשיך לארוז את הגיטרה ולנסוע להופעות בדרום, בצפון, בכל מקום שרוצים. זה היה ככה לפני 30 שנה וזה עדיין ככה. לפעמים אני קורא טוקבקים על אחרים. אלוהים אדירים, כמה השקעה במילים? מעניין אם ברק קורא. אולי הוא כבר חכם יותר ומוותר, מעדיף עוד עשר דקות על הפסנתר.

5. בריכת גורדון

במועדון הכושר נערים בחופשה קופצים למים, שוחים בריכה-שתיים ויוצאים, משתדל לא להישבר לפני שעוברות 20 דקות. אהבתי ללכת לבריכה גם כשהייתי נער. בריכת גורדון, עם המים המלוחים הקרים. אני יודע שאני יודע פחות ממה שחשבתי שאני יודע.

תגיות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 238 מילים

שלום, החרדה שלך חזרה

איור (צילום: istockphoto)
istockphoto
איור

כשהייתי קטן פחדתי ששימן הגדול יקטוף לי את הרגליים.

הוא היה מאיים עלי כשראה אותי רוכב על הכתפיים של אבא שלי. משהו בסגנון "אוח, אני אקטוף לך את הרגליים כמו שקוטפים אבוקדו".

העניין שזה באמת הפחיד אותי.

אחר כך גדלתי, והייתה מלחמת ששת הימים, ואבא שלי היה צנחן, וכשחזר ראיתי אותו מתקלח וכל האבק ירד ממנו במשך המון זמן. לא פחדתי.

במלחמת יום כיפור שמנו נייר דבק על החלון שלי, ופחדתי שהסורים יבואו. ומה יהיה אם הם ינצחו? חשבתי.

אחר כך שיקרתי לכל הכיתה שנסעתי לאמריקה, כשלמעשה נסעתי לדודים שלי בקיבוץ ארז, וחודשים אחר כך פחדתי שיתפסו אותי. הייתי מתעורר מזה באמצע הלילה מזיע (את הסיפור הזה סיפרתי כבר בשיר "שוב השקר הזה").

ואז הילדים שלי נולדו.

פעם אחת הבן שלי נתקע במבוך של ילדים קטנים, ואשה אחת באה להגיד לי שהוא בוכה, ועליתי אליו וראיתי כמה שהוא מבוהל והרגעתי אותו ואמרתי שהכל יהיה בסדר.

ואז הייתה תקופה שהוא פחד מעקרבים, והבת שלי פחדה שייתקע לה קוץ ברגל כמו לבנצי הפיל. ובאמת, פעם בחוף הים נתקע לה קוץ בכף הרגל, ולקח שעות להרגיע אותה. ואני חשבתי לעצמי זה יעבור כשהם יגדלו, כמו שזה עבר לי.

אבל האם זה באמת עבר לי?

ממה אני פוחד כיום?

לאבד רלוונטיות? להזדקן? לחלות? למות? להיות מובטל? להיות לבד?

כן בטח, וממה עוד?

אז זהו, שלפעמים אני סתם פוחד בלי לדעת ממה הדופק עולה לי.

הבטן מתכווצת, המחשבות מתחילות להתרוצץ בראש בלי שליטה. דברים פשוטים כמו לעשות קניות עולים לי במאמץ.

קוראים לזה חרדה, ולפי מה שאני מבין זו המגיפה המודרנית, 40 מיליון אמריקאים סובלים ממנה, לפי רשות הבריאות האמריקאית.

אין לי מושג מה המצב בארץ, אבל אני יכול לספר עוד שזה לא מצב קבוע, זה עונתי, בקיץ, כשהכל בוהק, זה מופיע לפעמים וגם כשמתחיל להחשיך מוקדם וגם סתם ככה בלי התרעה.

ומה אני עושה? עושה נשימות, עושה ספורט, עושה מדיטציות וכותב על זה הרבה לעצמי, מתעד את זה ביומן ומדבר על זה עם חברות וחברים.

ואחר כך זה עובר בלי סיבה נראית לעין, והאני המבוהל נעלם איפה שהוא, וחוזר האני הבטוח בעצמו שפתוח ואוהב את החיים.

שמעתי פודקאסט לפני כמה ימים על בחור שבנה רובוט שכותב לו מיילים בשם החרדה שלו. החרדה שואלת, "נו סיימת את העבודה שהיית צריך להגיש?" או "שוב נבהלת שהרכבת תתפוצץ כשנסעת לעבודה?". הוא הוציא אותה מחוץ לעצמו והפך אותה לישות, והישות הזו מדברת איתו והוא טוען שזה עוזר לו מאד.

זה כנראה הכניס לחיים שלו עם החרדות ממד של הומור, וכל אחד יודע שהומור ממיס פחדים. אריק איינשטיין כשפחד, אהב לשרוק בחושך.

ומה אתם עושים כשאתם פוחדים? ספרו, לי אני ממש סקרן.

האם אני פוחד שלא תגיבו? האמת, לא כל כך, זה לא ברשימת הפחדים שלי כנראה. אבל אני מבטיח לקרוא ולהגיב אם אתם תגיבו

תודה, דן, או בקיצור – תודן.

תגיות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
3
עוד 419 מילים ו-3 תגובות

הבחורה שאמרה לא לרנן שור, הנערה שראתה, וקורט קוביין

רנן שור (ימין) (צילום: משה שי פלאש 90)
משה שי פלאש 90
רנן שור (ימין)

ייתכן שאם לא הייתה לי היכרות אישית עם תלמיד לשעבר בסם שפיגל, לא הייתי שם לב לתקרית שבה הילה כהן – תלמידה בסם שפיגל – ענתה לרנן שור מול ועדה שבחנה את התסריט שלה.

אחרי שהמנהל האגדי של המוסד מזה 30 שנה אמר לה "אין לי יותר זמן לבזבז עליך, חצופה", היא לא התקפלה, אלא ענתה לו: אתה לא תתייחס לאף תלמיד שלך כמו לעדר של פרות.

שור השתולל, כך מספרים אנשים שהיו בחדר (לפי כתבה ב"הארץ"), האדים וצרח "עופי מפה". כהן כינתה אותו "חצוף", והוא ענה לה: "בטח שחצוף, בגלל זה, זה בית הספר הטוב בישראל".

לפני כמה שנים, בן של מכרים שלי למד בסם שפיגל, ואמר לי כי הוא סובל מיחס מעליב, מזלזל ומשפיל משור. החלטתי  אז לנסות להתערב, ודיברתי עם מורה בכיר בבית הספר, וגם עם רנן שור.

שור אמר לי אז בפירוש שהסיבה שזה בית הספר הטוב ביותר לקולנוע בארץ, זאת הקשיחות שלו ושל הצוות שלו. קשיחות מצדו – וחוויה של אלימות מילולית בצד של התלמיד. בסופו של דבר, המלצתי לבחור לעבור למחלקת הקולנוע באוניברסיטת תל אביב, והוא מצדו פרח שם, וסיים בהצלחה.

רנן שור פרש מתפקידו קצת אחרי האירוע מול הילה כהן, שהייתה כנראה הראשונה בהיסטוריה של בית הספר שנעמדה מולו בפומבי ולא הסכימה לקבל את היחס המשפיל שהופנה אליה. פתאום קמה בחורה ואומרת לא.

יתכן שהפרישה של שור קשורה או לא להתקוממות של הילה האמיצה. בכל מקרה הילה, אם את קוראת את הקטע הזה, רציתי להגיד לך כל הכבוד לך!

עשית את מה שהרבה לפניך פחדו לעשות, סירבת לקבל יחס משפיל בשם קדושת האומנות כביכול. האומנות לא קדושה, ואין לה נביאים או משיחים שלהם מותר הכל.

תלמידה אחרת בעיר

תלמידה אחרת בעיר אחרת (שאני מנוע מלחשוף את קשרי המשפחה שלה ושלי) שמה לב למנקי הרחובות מאז שהייתה ילדה קטנה.

אמא שלה לימדה אותה להגיד להם שלום ולתת להם מים ויחס כל פעם שחלפה על פניהם. היא שמה לב שהם שקופים, מכונות אנושיות שמנקות את הלכלוך של האנשים המהוגנים.

לפני כמה חודשים היא כתבה מכתב לראש העיר שלה, והעלתה הצעה ליום אחד בשנה, שבו תלמידי בית הספר ינקו את הרחובות כדי להרגיש את מה שאלו מרגישים כל השנה. אתמול זה קרה. הילדים ניקו, והמנקים קיבלו מהם – בטקס צנוע שלא זכה לחשיפה תקשורתית – ארוחה חגיגית, עוגות ותודות.

הנערה הזו התחילה משהו שאני מאמין שתהיה לו המשכיות במקומות נוספים בארץ. היא לא רוצה חשיפה, ולא רוצה הכרה, היא רוצה את השינוי.

לפני 25 שנים

לפני 25 שנים מת כוכב הרוק הגדול בעולם שהיה גם פעיל למען זכויות נשים ולהט"בים, קורט קוביין.

קוביין, שכתב שירים כמו Rape ME ו-All apologies, הופיע בהתנדבות באירועים למען זכויות של להט"בים, היה פמיניסט מוצהר, והפך למודל אחר של כוכב רוק. כוכב אנושי, מכיר בחולשותיו ובמגבלותיו.

אני מאמין שיש לקורט, שהיה נערץ על ידי המוני בני נוער ברחבי העולם, חלק גדול בעליה במודעות לזכויות מיעוטים וקבוצות מוחלשות בחברה.

הילה – שעמדה מול המנהל המפחיד ולא פחדה לענות לו, והנערה – ששמה לב למנקים השקופים ברחוב, ממשיכות היום את מה שהוא התחיל אז.

ואם לא נפחד, ונמשיך ללכת בראש זקוף לקראת עולם שיווני יותר, אלים פחות, אולי נגיע למקום שפוי יותר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 481 מילים

החלום של שיר לשלום

חמישה עיוורים התבקשו לתאר פיל.

הם ניגשו אליו ומיששו אותו. זה שנגע באוזנו אמר: הפיל כמו עלה גדול. השני מישש את גב הפיל, ואמר: פיל הוא כמו גזע עץ, עבה, מחוספס ועצום ממדים. השלישי מישש את החדק ואמר: פיל הוא כמו צינור עבה וגמיש, ובעל יכולת תנועה כמו של נחש. הרביעי מישש את זנבו של הפיל, וטען שמדובר בחבל עבה כמו של ערסל. והחמישי נגע ברגלו של הפיל, ואמר: פיל דומה לבת יענה, רק הרבה יותר גדול. כלומר, נראה שצריך את התמונה הגדולה כדי לדעת מה הוא דבר.

כשאנחנו חושבים על ישראל, ואנחנו ממששים אותה מכיוונים שונים, אנחנו מוצאים בצד אחד את האירוויזיון והחוויה הפלורליסטית שהוא מעניק. בצד אחר מטקות בים. באזור אחר את ארץ המתנחלים. יש את הצד של רק ביבי. את רק לא ביבי. ויש עוד הרבה צדדים, וקשה לקבל פרספקטיבה מספיק רחבה כדי לראות את כל החיה הזו שנקראת ישראל.

כשיענקל'ה רוטבליט כתב "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום", הוא בטח לא תיאר לעצמו שיום אחד ראש ממשלה ישיר את השיר בכיכר, שמאוחר יותר תקרא על שמו. "שיר לשלום" הוא שיר המחאה הידוע ביותר בישראל, והתמונה של מילות השיר מוכתמות בדמו של יצחק רבין מסמלת יותר מכל את החלום ושברו.

מאז עברו 24 שנה. בכיכר עדיין מתקבצים המאמינים בדרך השלום, לפעמים הם מרגישים כמו אוזן של פיל, דקים וחלשים. לפעמים כמו זנב לשועלים, או כציבור שלמרות כל המכות העזות שחטף חלומו עדיין מאמין שהשמש תחדור מול הפרחים, שצריך לשיר שיר לאהבה ולא למלחמות.

מה הסיכוי ששיר מחאה יביא שלום? כנראה כמו הסיכוי של העיוורים לראות את הפיל. אבל ידוע לנו לפחות מקרה אחד של שיר מחאה שהביא תוצאות ברורות ומוכחות בעולם, "הוריקן" של בוב דילן.

שירו של בוב דילן, שמתאר את סיפורו העגום של רובין קרטר, המכונה "הוריקן" – מתאגרף שחור מצוין שהורשע ברצח המתואר למעלה, וישב בכלא במשך 20 שנה, אחרי שלושה משפטים שבסופם שוחרר.

"אל תגידי לי יום יבוא, הביאי את היום", שרה רונה קינן בשירה החדש "בואי למרפסת", ואח"כ מוסיפה: "אני רוצה לנשק אותך ולהריע לשלום / מתחתינו תנועה עצבנית / הרצפה הישנה קורסת / מה יש לנו להפסיד / בואי למרפסת".

ואני אומר: כל עוד מותר לשיר על מה שרוצים יש לנו סיכוי, אולי סיכוי קלוש, אולי חלום של תמימים. אבל באין ציפור שיר, גם קריאת העורב היא קול הזמיר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 359 מילים

מכתב גלוי לשר.ת החינוך הבאים

שלום לך,

בגלל שאני עדיין לא יודע אם מדובר בגברת או אדון, אני אפנה אליכם בלשון רבים.

יש לי בת אחת במערכת החינוך, שעולה בשנה הבאה לתיכון. אבל אני לא בטוח שהעובדה הזו מקנה לי את הזכות להגיד לכם מה לעשות, או איך לעשות את עבודתכם נאמנה.

מכיוון שאני מניח שזמנכם קצר, וכך גם הריכוז שלכם, אתרכז רק בנושא אחד.

הרשו לי להתחיל בשיר נהדר שאומר בדיוק רב את מה שאני חושב, שהוא הנושא המרכזי ביותר בחינוך כיום. "תחשוב על האחר", מאת מחמוד דרוויש.

הנה קטע קצר ממנו, בתרגום של עפרה בנג'ו ושמואל רגולנט (שתירגמו את שם השיר ל"חשוב על זולתך"):

"כשאתה מכין את ארוחת הבוקר שלך, חשוב על זולתך
(אל תשכח את מזון היונים)
כשאתה מנהל את מלחמותיך, חשוב על זולתך
(אל תשכח את שוחרי השלום)"

הלוואי , כי באמת שאין חשוב מזה בעידן הזה של פיצול הולך וגדל בין אנשים.

המדיה המותאמת אישית, שאנחנו חווים את התפתחותה היומיומית, היא דבר נהדר בכל הקשור לצריכת בידור תרבות ותקשורת. יוטיובר אישי לכל ילד וילדה, כמעט.

וזה טוב ויפה, אבל זה גם מבודד אותנו ומרחיק את מי ששונה. ואם נגיד את האמת, אין ילד או ילדה כמעט שלא מרגישים שונים מהאחר. זה נראה לי הנושא החשוב ביותר ללמד אותו.

במצבי לחץ והישרדות אנחנו פועלים במנגנון שלושת האפים, FFF:

Freeze Flight , Flight.

וזה נהדר, כי זה עוזר לנו לשרוד. במצבים אלה, האחר הוא האויב, הנמר או הנחש. ויש המנצלים זאת לרעה, ומנסים להחדיר את הפחד הטבעי מהשונה והאחר באמצעי הפחדה שונים.

אבל ברוב הזמן זה לא ככה. האחר הוא אני, הוא את, הוא אתה. הוא חבר, הוא חתול או ציפור. ואין דבר משמח יותר מללמוד ולגלות שלא תמיד "המרחב הזה מלא באנשים / שלא רואים דבר מלבד עצמם / כמו במועדון ריקודים ענק / נעים לצליל מאוד מיוחד / שאיש אינו שומע מלבדם" ("אני אוהב אותך", מילים: מיכה שטרית, לחן: ארקדי דוכין ומיכה שטרית), אלא יותר כמו בשיר "האחר" של ברי סחרוף האחר:

"אז אל תפחד
ואל תביט מהצד
כי אתה לא לבד בעולם
עם הפנים אל האחר
תגלה את עצמך
(…) האויב הוא חבר שזנחת"

אז אם אתם בהיכנסכם לתפקיד, רוצים ללמד, רק דבר אחד למדו, את זה: אנחנו לא לבד בעולם.

למדו אותנו ללכת עם הפנים לאחר, לשמנ.ה למחוצ'קנ.ת, לערבי.ה לרוסי.ה, לאתיופי.ת, לדתי.ה, לחילוני.ת, לזקנ.ה, לעני.ה, למוזר.ה, לאוטיסט.ית, לרגיש.ה.

כי האויב הוא חבר שזנחת.

בהצלחה לכם בתפקידכם החדש.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 353 מילים ו-1 תגובות

#אנטיווזיוון

נציג צרפת בחזרות לאירוויזיון 2019 (צילום: Hadas Parush/Flash90)
Hadas Parush/Flash90
נציג צרפת בחזרות לאירוויזיון 2019

אני זוכר טוב את האירוויזיון הראשון שראיתי. אנחנו, הילדים, ישבנו בדירה של בני (היחיד שהייתה לו טלוויזיה בשכונה), ראינו את ההופעה בשחור לבן, וכל מי שהיה בחדר העיר על הזמר או הזמרת הערות כמו "איחחח, הוא לא זמר", "איזה קול דוחה", "איזה יופי של שמלה" או "איזה חתיך הורס".

הבנתי די מהר שכל אחד יכול לשפוט שירים. כל אחד ואחת מהצופים מבינים כל מה שהם צריכים על המוזיקה שהם שומעים ורואים.

כלי השיפוט הוא אצבע למעלה ואצבע למטה. לייק, דונט לייק, כמה פשוט ונוח. וזה היה בערך 40 שנה לפני הפייסבוק והטוויטר. מה השתנה מאז באירוויזיון? הבגדים גדלו, העיבודים התנפחו, ומה שהיה טראש נהיה יותר טראש.

האם היו שירים שאהבתי באירוויזיון כילד? כן. Tu te reconnaîtras, של אן מרי דוויד; שיר שנקרא מויה גנרציה של הונגריה או בולגריה, אני לא בטוח ולא מוצא את השיר בגוגל (מישהו זוכר?); את השיר של כוורת ואת השיר של אבבא.

להקת אבבא באירוויזיון 1974 (צילום: AP Photo/Robert Dear)
להקת אבבא באירוויזיון 1974 (צילום: AP Photo/Robert Dear)

בסוף שנות השבעים נטשתי את עמדת הצופה באירוויזיון, ולא חזרתי אליה. זה לא באמת מעניין אותי, ואני מתקשה להתלהב מהשירים ומההופעות שלהם.

הבגדים נוצצים והבמה מנצנצת, השירים דחוסים באלמנטים הוקיים קורצים, בוי-טוי-נוי. מלא תאורה, הרבה צבע בבגדים. ולמול אלה, השירים הסנטימנטליים מפוצצים ברגש מזויף, ברעד מאולץ, במילים שכאילו אומרות משהו, אבל הן הכי פחות אישיות שאפשר.

ככל שהתעניינותי בשירים ובמוזיקה גברה, ככה איבדתי עניין בתחרות הזו, ובכל תחרות בין שירים או קולות. איך אפשר למדוד ולהשוות בכלל בין אלמנטים בשיא תפארתם, שאמורים להיות הכי שונים אחד מהשני?

האם הקול של בוב דילן יותר או פחות יפה מהקול של מאיר אריאל? למי בכלל אכפת? למה למדוד את זה? מה שמשנה זה מה הם אומרים ואיך אומרים את זה בשיר, ואני אוהב את השונות שלהם ונהנה ממנה.

מה יפה בעיני בשירים?

שירים הם אומנות הסיפור קצרה ביותר. הם כמו סרטים קצרים שאנחנו רואים בדמיון שלנו. הזמר.ת מספרים לנו משהו על העולם שלהם על גבי מוזיקה, ואנחנו יכולים להיכנס לתוכו לשלש דקות.

שירים הם צורת הביטוי החתרנית ביותר. הם יכולים להביע עמדות קיצוניות או סופר-ליברליות כלפי המציאות. הם יכולים לכפור באלוהים או להלל אותו. הם יכולים לעודד אהבת או שנאת אדם. ובגלל שיש להם מנגינה, הרמוניה, לחן ועיבוד כלי, אנחנו יכולים לשמוע את זה ביותר פתיחות מאשר לקרוא פוסט או בלוג.

מצד שני, האירוויזיון כאיוונט הוא גם יקום שמעודד את קבלת האחר, את היופי שבשונה, את הפלורליזם את הפתיחות והסובלנות.

אפשר להרגיש את זה במלוא עצמתה של נטע, באחריות שהיא לוקחת, במסרים הטובים שלה כאשה, כאומנית, וכאדם חופשי בעולם מסוכסך. אני, כמו רבים אחרים, מתפעל ממנה וממה שהיא עושה.

נטע ברזילי (צילום: Amy Sussman/Invision/AP)
נטע ברזילי (צילום: Amy Sussman/Invision/AP)

וזה גם נחמד שזה בתל אביב ומעודד את התיירות, ואם בעלי המלונות ומנהלי האירוע לא היו מתחזרים במחירים, אז זה בטח גם היה מביא לכאן יותר אנשים, וזה היה ממש יופי.

הבעיה שלי היא הערך התזונתי של הרוב המכריע של השירים בתחרות הזו. המון מונוסודיום על מעט מאד תוכן אמיתי. לרוב, הם כמו שקית במבה סבבה שפתחת. זה טעים ואחלה מאנ'צ בשעה הראשונה. אבל אם תנסה לאכול ממנה למחרת, זה יהיה דביק, צמיגי, לא טעים ולא כיף בכלל.

אני, מצידי, התכוננתי. הכנתי פלייליסט ששמו, כשם הקטע הזה, אנטיווזיון. וגם ביקשתי מאורי, תלמיד שלי שמת על הארוויזיון וחושב בדיוק ההפך ממני על הארוע, שיכין פליילסט של עשרת השירים הכי טובים מהשנים האחרונות, וכשהוא ישלח לי את זה אני אצרף את הלינק.

בהצלחה לכל המתמודדות.דים

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
4
מסכים איתך לחלוטין, הארוויזיון בהחלט אירוע דביק אולי אפילו דביק מידי ובכלל כל תוכניות הריאליתי שלקחו את המוזיקה והפכו אותה לתחרות שרירי הצוואר עושה נזק גדול לאוטנטיות, למקוריות ולאמינ... המשך קריאה
מסכים איתך לחלוטין, הארוויזיון בהחלט אירוע דביק אולי אפילו דביק מידי ובכלל כל תוכניות הריאליתי שלקחו את המוזיקה והפכו אותה לתחרות שרירי הצוואר עושה נזק גדול לאוטנטיות, למקוריות ולאמינות שבמוזיקה ובאומן. חולק עליך בנושא הבמבה.. במבה שמשאירים פתוחה ואוכלים ביום שלחמרת הופכת להיות יבשושית ונורא כפית למאכל... :-))
עוד 509 מילים ו-4 תגובות
בהצלחה!! נראה נהדר

דבר העורכת למען האמת

״זמן ישראל״ הוקם במטרה לחזק את הדמוקרטיה הישראלית ומתוך נאמנות לאמת ולקוראי האתר בלבד ● זהו ניסיון אמיתי ותמים לעשות עיתונות קלאסית - אמינה, מעמיקה, מאתגרת, נטולת פניות או פחד - בכלים חדשניים ● ברוכים הבאים ל״זמן ישראל״

העידן הדיגיטלי, אילוסטרציה (צילום: DisobeyArt / iStock)
DisobeyArt / iStock
העידן הדיגיטלי, אילוסטרציה
סגירה