ראש הממשלה בנימין נתניהו פרסם הבוקר (חמישי) קריאה לחקור ולאסור את העיתונאי רביב דרוקר, שהיה מעורב בחשיפתן של חלק מפרשות השחיתות שלו. "דרוקר הוא הרמאי הכי גדול בתולדות התקשורת הישראלית – ומקומו אכן בחקירות ובכלא", שיתף נתניהו בפייסבוק, לאחר שאמש פרסם ברשתות החברתיות פוסט וסרטון ברוח דומה. במוצ"ש נעצר באלימות צלם של הארץ שצילם הפגנה. האם ישראל הופכת למדינה שנוהגת באלימות נגד עיתונאים?

"ראיתי מסביבי המון מקרים של מעצר והכאה של עיתונאים, בעיקר פלסטינים, אבל לפעמים גם עיתונאים ישראלים וזרים, ואני עדיין רואה מסביבי מקרים רבים כאלה. מה שעשו לתומר אפלבאום במוצאי שבת מזעזע, אבל ממש לא חריג", כך אומרת לזמן ישראל העיתונאית וצלמת העיתונות הוותיקה ענת סרגוסטי, המשמשת כיו"ר ועדת חופש העיתונות בארגון העיתונאים.

אפלבאום סיקר במוצ"ש את ההפגנה נגד הסיפוח בתל אביב, ונעצר בעצמו כאשר תיעד מעצר מפגינים. שוטרים קפצו עליו, דחפו אותו, השכיבו אותו על הרצפה ובעטו בו – בזמן שכתבים ומפגינים קראו לעברם ואמרו להם כי מדובר בצלם עיתונות. הוא שוחרר אחרי כמה דקות, והמשטרה הסבירה כי השוטרים "חשבו כי אפלבאום הוא מפגין", הביעה צער והבטיחה "לבדוק את האירוע".

ארגון העיתונאים ומועצת העיתונות פנו בעקבות האירוע לממלא מקום מפכ"ל המשטרה, ניצב מוטי כהן, ומחו בחריפות על התנהלות המשטרה בהפגנה.

התנכלות של שוטרים לעיתונאים היא דבר נפוץ וגם ממש לא חדש, אומרת סרגוסטי, ובכל זאת היא טוענת להסלמה ביחס של המשטרה כלפי אזרחים ועיתונאים – הן מהמגזר היהודי ועוד יותר מהמגזר הערבי. את הסיבה לכך היא מנמקת בהרחבת פרקטיקות הטיפול הבלתי דמוקרטיות שאימצה המשטרה.

לדעתך, חלו שינויים ביחס של המשטרה לעיתונאים במשך השנים?

"אני חושבת שכן. בשנות ה-80 המשטרה הייתה נוקשה עוד יותר, וגם לא הייתה שום סולידריות בין העיתונאים, אז מקרים של אלימות לא עוררו רעש. אחר כך השוטרים התחילו לבלום את עצמם יותר. בשנים האחרונות הכל מסלים ומקצין. האלימות והפרקטיקות הלא-דמוקרטיות זולגות מהשטחים לתוך מדינת ישראל. ההסלמה היא לאו דווקא כלפי עיתונאים, הם פשוט חוטפים כמו כולם.

"בשנות ה-80, כשהייתי צלמת של 'העולם הזה' נמצאתי תחת מעקב משטרתי, המשטרה צותתה לי לטלפון ובדקה אותי 'יותר מדי טוב' כשנסעתי לחו"ל. נעצרתי ונלקחתי לתחנות משטרה ארבע פעמים על כך שעשיתי את עבודתי, בשטחים, בלבנון ובישראל. המעצרים לא היו אלימים פיזית, אבל היחס והתחושה כן".

הצלמת והעיתונאית ענת סרגוסטי (צילום: שם ברדוגו)

את זוכרת למה עצרו אותך? מה הייתה העילה, אם הייתה בכלל?

"הם לא הסבירו, אלא פשוט אמרו 'אסור לך לצלם כאן, תבואי איתנו'. בדיעבד הבנתי שאזורים שונים הוכרזו כשטח צבאי סגור, כולל בתוך שטחה הריבוני של ישראל. לא אמרו לנו על זה מראש, כך שלא יכולתי לדעת שאסור לי להימצא שם".

"העולם הזה" היה עיתון חתרני ופרובוקטיבי. האם מבחינתך פעלת לפי הוראות המשטרה וצה"ל, או שניסית לעקוף אותן כדי לצלם דברים שהיה אסור?

"מבחינתי פעלתי לפי ההוראות, לא עברתי עליהן בכוונה".

פחדת?

"לא פחדתי ממכות או ממאסר. חששתי כל הזמן שהשוטרים ייקחו את הפילם של הצילומים שלי ויהרסו לי את העבודה, אבל זה לא קרה, כי פיתחתי מיומנות להחליף סרט במהירות ולהחביא את הפילם שהוצאתי מהמצלמה".

אורי אבנרי (צילום: Flash90)

האם המעקב אחריך וההתנכלויות שעברת קשורים לעובדה שהגעת לביירות וצילמת את הראיון של עורך העולם הזה, אורי אבנרי, עם יו"ר אש"ף, יאסר ערפאת?

"אני נוטה לחשוב שהמעקב היה קשור לפגישה ההיא. הגענו לביירות באישור וליווי דובר צה"ל ולא עברנו על החוק. אבל הייתה סערה, והיו קריאות להעמיד אותנו לדין, ובעקבות הביקור שלנו נחקק חוק נגד מפגשים כאלה, כך שייתכן שמאז עקבו אחרי. אבל אני חושבת שהמעצרים לא קשורים לכך. עצרו אותי פשוט כי הסתובבתי במקום שהיה אסור לי להסתובב, בלי לדעת את זה".

"בשנים האחרונות הכול מסלים ומקצין. האלימות והפרקטיקות הלא-דמוקרטיות זולגות מהשטחים לתוך מדינת ישראל. ההסלמה היא לאו דווקא כלפי עיתונאים, הם פשוט חוטפים כמו כולם"

בזמן האינתיפאדה השנייה עבדה סרגוסטי כצלמת של חדשות 2 בשטחי יו"ש ועזה, ולא נעצרה. "באינתיפאדה השנייה הגבולות היו יותר ברורים וידענו מראש לאן אסור להיכנס. מאחר שנפגשתי עם פלסטינים במקומות שכוחות הביטחון שלנו לא יכלו להגיע אליהם, ניסו להוציא ממני מידע בשיחות תדרוך, אבל לא הפעילו לחץ, לא איימו ולא עצרו. זה היה יותר מצחיק מאשר מאיים. בכל זאת הייתי בחדשות 2, במיינסטרים, במדורת השבט, אז הם היו זהירים איתנו".

את חושבת שמישהו מחפש את העיתונאים ומתנכל להם במיוחד?

"לא, לרוב זה לא מכוון נגד העיתונאים באופן קונקרטי, לפחות לא כשמדובר בעיתונאים ישראלים מהמגזר היהודי, או זרים, ולא בערבים.

"המשטרה אלימה ביותר, לא רק לעיתונאים, והעיתונאי חוטף יחד עם כולם פשוט כי הוא שם. לשוטרים קשה לבודד היום את העיתונאים ולהבין מי עיתונאי ומי לא. הרי לכולם יש מצלמות בטלפונים וכולם מצלמים, השוטרים עצמם מצלמים, המפגינים מצלמים. כשהשוטר עצבני ומרגיש שהוא חייב לפנות את המפגינים, והעיתונאי רץ מולו ומצלם את זה, זה לא בא לו טוב בעיניים והוא מחטיף".

ממלא מקום מפכ"ל המשטרה מוטי כהן. מאי 2020 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

"אני מכיר את כללי המשחק, אני שורד"

מוטי קמחי מידיעות אחרונות, מוותיקי צלמי העיתונות בארץ שנמצא בשטח מאז 1982, רואה את הדברים אחרת. קמחי סבור שיש חוקי משחק בין עיתונאים לשוטרים, ושצריך להכירם. "בכל השנים שאני מצלם הפגנות ואירועים לא נעצרתי ולא חטפתי מכות אפילו פעם אחת", אומר לי קמחי. "אני מכיר את חוקי המשחק אז אני שורד. אני שומר על המשבצת שלי בלי להתעמת עם השוטרים חזיתית, ובלי להיכנס איתם לבלגן. אם אני רואה בלגן בצד שמאל, אני מושך ימינה.

"דחיפות חטפתי, והרבה. שוטרים דוחפים כל הזמן. הם צועקים תזוז לכאן, תזוז לכאן, ואתה רוצה את הזווית הנכונה לצילום שלך, אז הם דוחפים. זה בסדר, זה חלק מחוקי המשחק, וזה לא באמת מכות".

איך אתה מסביר את העובדה שצלמים וכתבים אחרים חטפו משוטרים מכות יותר רציניות מסתם דחיפה, וגם נעצרו, ואתה לא? איך אתה מסביר את מה שקרה לתומר אפלבאום השבוע? הוא התעמת עם השוטרים ואתה לא?

"לא, לא, תומר לא עשה שום דבר. הוא פשוט פחות ותיק ממני, אז יכול להיות שעדיין אין לו את החוש הזה שאומר לו לאן לא לרוץ. חוץ מזה, אני נמצא כבר המון שנים בהפגנות, ואני די גבוה אז אני בולט, והשוטרים כנראה מזהים אותי.

"זאת בעיה שהמשטרה לא יודעת מי כתב או צלם ומי לא. ובשנים האחרונות הבעיה מחמירה כי כולם מצלמים, ולא כל מי שמחזיק מצלמה או מצלם עם הטלפון הוא מהעיתונות. הגיע הזמן שלשכת העיתונות תארגן לכתבים וסט ותג מזהים כמו שיש באירופה, זה ימנע מקרים מהסוג הזה".

"המשטרה לא יודעת מי כתב או צלם ומי לא,  ובשנים האחרונות הבעיה מחמירה כי כולם מצלמים, ולא כל מי שמחזיק מצלמה הוא מהעיתונות. הגיע הזמן שלשכת העיתונות תארגן לכתבים וסט ותג כמו שיש באירופה"

קמחי נקלע לעימות עם מפגיני ימין בהפגנת התמיכה ברה"מ שהתקיימה ליד מוזיאון תל אביב בנובמבר שעבר. מפגינים ירקו על קמחי ודחפו אותו. בארגון העיתונאים האשימו את המשטרה בכך שלא התערבה לטובתו ולא הגנה עליו, והארגון פנה לקמחי והציע לו להתלונן על התנהלות המשטרה.

אך קמחי עצמו לא מאשים את המשטרה במה שהתרחש בהפגנה: "השוטרים היו כמה מאות מטרים משם ולא ראו מה שקרה. זאת גם לא הייתה ממש תקיפה. לא צריך לעשות עניין מכל דבר ולצייר תמונה כאילו יש כאן איזו משטרה אלימה שרודפת עיתונאים ונותנת לבריונים לתקוף אותנו. זה לא המצב בשטח".

הפגנת חרדים נגד קיום האירווזיון בישראל, מאי 2019 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

"כשהם רואים חרדי הם מצפים שיברח"

תלונות קשות במיוחד על התנהלות שוטרים מול עיתונאים מגיעות מהמגזר החרדי והערבי. בשנים האחרונות התפרסמו מקרים של אלימות נגד עיתונאים וצלמים חרדים, שעוררו רעש בתקשורת החרדית וחלקם גם בתקשורת הכללית.

"המשטרה אלימה כלפי כולם, וזה כולל עיתונאים. היא לא מבדילה בין עיתונאים ללא-עיתונאים וכשעיתונאי נמצא בהפגנות, לפחות הפגנות חרדים – הוא יחטוף מתישהו", אומר אלי שלזינגר, ששימש במשך 11 שנה ככתב בחדרי חרדים, "אני מתקשה לחשוב על עיתונאי שטח חרדי שאין לו סיפור של אלימות משטרתית.

"אני חטפתי מכות פעם אחת", מוסיף שלזינגר, "זאת הייתה הפגנה בלי רישיון של חרדים קיצוניים בערב יום שישי בירושלים נגד פתיחת יס פלנט בשבת ב-2015. היו שם כמה עשרות שבאמת הפגינו, ועוד כמה מאות שהתקהלו מסביב לראות מה קורה, שמבחינת המשטרה היו גם הם מפגינים שצריך לפזר. ידעתי מראש שאני עלול להיפגע, אז עמדתי בנפרד מכולם על אי תנועה וצילמתי".

"כשעיתונאי נמצא בהפגנות, לפחות הפגנות של חרדים – הוא יחטוף מתישהו. אני מתקשה לחשוב על עיתונאי שטח חרדי שאין לו סיפור של אלימות משטרתית. אני חטפתי מכות פעם אחת. ידעתי מראש שאני עלול להיפגע"

"השוטרים הניסו את המפגינים והיו בדרך לניידת, והדרך שלהם עברה דרך אי התנועה 'שלי'. הבנתי שאני בבעיה: אם אני בורח אולי עשיתי משהו וצריך לרדוף אחריי, ואם אני עומד אני חוסם את דרכם ועלול להיפגע.

"ראיתי שוטר מתקדם לכיווני, וצעקתי לו 'אני עיתונאי', והוא המשיך כאילו לא שמע אותי ונתן לי דחיפה הגונה שהעיפה אותי על הרצפה וקרעה לי את החליפה. אם לא הייתי קופץ אחורה הייתי נמחץ ונפצע".

"זכרתי את שם השוטר, ובמוצאי שבת הפצתי את הסיפור והיו כתבות באתרי החדשות. מח"ש התקשרו אלי והציעו שאגיש תלונה, אז המשטרה התקשרו והתנצלו וסיפרו סיפורים, ובסוף החלטתי לא להגיש, כי לא היה לי כוח לזה. הם אמרו גם לי וגם למח"ש שעמדתי בדבוקה עם המפגינים. קודם כל זה שקר, ודבר שני, זה אומר שהיה מותר להרביץ לי? הפרשנות שלי היא שפשוט פגעתי באגו של השוטר כשלא ברחתי. חרדי שרואה שוטר אמור לברוח, לא לעמוד ולצעוק עליו".

במהלך עבודתך כעיתונאי, נעצרת או עוכבת לחקירה?

"לא. היו עיתונאים וצלמים חרדים אחרים שנעצרו באופן אלים כשהם רק עשו את העבודה שלהם, לי זה לא קרה, ולפעמים זה מבאס אותי. סיקרתי משפט ופלילים ולא חוויתי על בשרי את חוויית המעצר. אמרתי את זה פעם לאחד הדוברים של המשטרה, והוא הציע לי שיעצרו אותי בתור הדגמה. אמרתי לו, 'לא, אם זה לא מעצר אותנטי אלא הצגה של מעצר, זה לא ירגיש כמו מעצר וזה לא שווה'".

לדעתך, יש שינויים בהתנהלות המשטרה? היא נעשתה יותר או פחות אלימה במשך השנים, וגם לאחרונה בעימותים עם החרדים סביב משבר הקורונה?

"בירושלים יש בשנים האחרונות קצת שיפור. בעבר, חרדים לא הגיעו להפגנות עם מצלמות, ואני חושב שמבחינת המשטרה מה שאתה לא מצלם לא קרה. בשנים האחרונות מפגינים חרדים מגיעים להפגנות בימי חול עם מצלמות או סמראטפונים, ומצלמים כל הזמן, אז השוטרים עם יד פחות קלה. גם הפלגים הכי קיצוניים יודעים היום שכדאי לצלם הפגנות ביום חול.

"בתקופת ההפגנות על הקורונה היו מקרים שלא נתנו לצלם והרחיקו צלמים מהפגנות, וזה משהו שלא קרה הרבה זמן. את הצלם חיים גולדברגר ממש הרחיקו בכוח מהפגנה. אבל לא ראיתי בתקופה הזאת אלימות חריגה או עלייה באלימות. תמיד הייתה אלימות. השוטר מרגיש שהוא השריף, שהוא הבעל-בית, שמותר לו, שמפחדים ממנו, אז הוא מחטיף, ולא כל כך מעניין אותו מי עיתונאי".

גלעד ארדן, לשעבר השר לביטחון פנים (צילום: Gili Yaari / Flash90)

נעצרה חמש פעמים בחצי שנה

התלונות הרבות והקשות ביותר על אלימות משטרתית מגיעות מעיתונאים ערבים, משני צדי הקו הירוק. בניגוד לתלונות הכתבים והצלמים היהודים, התלונות הללו מתפרסמות מעט מאוד בתקשורת הישראלית ואינן מוכרות לציבור היהודי.

כריסטין רינאווי, ישראלית מהמגזר הערבי, עובדת זה עשור ככתבת הערוץ של הרשות הפלסטינית בירושלים. כמו לכתבים ערבים רבים, יש לה סיפור ארוך על התנכלויות משטרתיות, על מעצרים ועל חקירות בנוכחות אנשי שב"כ.

באוקטובר שעבר החליטה ממשלת ישראל לסגור את משרדי ערוץ הטלוויזיה הפלסטיני ולהפסיק את פעילותו בבירה, בצו שהוציא השר לביטחון פנים דאז, גלעד ארדן. ההחלטה הזו שינתה בבת אחת את היחס כלפי רינאווי.

"ב-20 בנובמבר 2019 המשטרה הגיעה למשרד שלנו במזרח ירושלים וסגרה אותו", מספרת רינאווי, "לא הייתי במשרד כשזה קרה, אבל הם מצאו אותי ברחוב ולקחו אותי למעצר במגרש הרוסים, ושם הסבירו לי שאסור לי לחזור למשרד.

"חזרנו למשרד, אבל עבדנו מהשטח. אני המשכתי לסקר כמו שעשיתי עשר שנים, לאחר שעורך הדין שלנו הסביר לנו שהאיסור הוא לעבוד מהמשרד ולא מהשטח, אז 'שננסה'. ואז, בדצמבר עצרו אותי פעמיים, ואמרו שגם מהשטח אסור לי לעבוד.

"בתקופת הקורונה באפריל עצרו אותי שוב, פעמיים. הפעם אמרו שהמשכתי לעבוד מהבית בירושלים ושזאת הפרה של הצו. אבל אני בכלל עברתי לגור ברמאללה, בגלל שאמא שלי בסיכון גבוה, ובירושלים הייתה התפרצות קורונה קשה. הם באו לבית שלי בירושלים ולא הייתי שם, ותפסו אותי בטלפון והזמינו אותי לחקירה בירושלים, ואז הגעתי מרמאללה ונחקרתי על זה שאני בירושלים".

כתבת הטלוויזיה של הרשות הפלסטינית בירושלים, כריסטין רינאווי (צילום: באדיבות המרואיינת)

מה היה היחס אלייך בחקירות הללו? הייתה אלימות? היו איומים? צעקות?

"לא הייתה אלימות, אפילו לא שמו אזיקים כי באתי מרצוני, והם דיברו בצורה קורקטית ובנימוס, וגם אני התייחסתי ככה. חלק מהחוקרים היו מהמגזר הערבי והחקירה התנהלה בערבית. הם אף פעם לא צעקו או קיללו או משהו.

"אבל הרגשתי מאוד מאוימת. החקירות היו ארוכות ונמשכו ארבע-חמש שעות. איימו עליי שאכנס לכלא, אמרו לי משפטים כמו 'אסור לך לעבוד בירושלים אפילו מהשירותים', 'תלכי לעבוד בחברון, לא כאן', 'אם לא מתאים לך תעזבי את המקצוע'. הרגשתי שלא מתייחסים אלי כאל עיתונאית, אשת מקצוע, אלא כאל פוליטיקאית, נציגה פוליטית של הרשות הפלסטינית. אני לא אקטיביסטית, אני עיתונאית, אני עושה את העבודה שלי, מסקרת את מה שקורה בשטח. נאמו לי נאומים פוליטיים על כך שירושלים היא בירת ישראל, ולכן אסור לרשות הפלסטינית להיות כאן. אבל אני עיתונאית, אני אמורה להיות בכל מקום.

"אני רוצה להתפרנס ולהתקדם בחיים, ולא להסתבך בעניינים לא חוקיים. אני רוצה שהפוליטיקה תישאר נושא שאני מסקרת ולא עניין שאני מעורבת ומסתבכת בו בעצמי. זאת המהות של עיתונאי. עשיתי את זה טוב, עבדתי קשה, השקעתי בעבודה ולא עשיתי שום דבר רע, והם באים ודופקים לי את הפרנסה והקריירה".

"נאמו לי נאומים פוליטיים על כך שירושלים היא בירת ישראל, ולכן אסור לרשות הפלסטינית להיות כאן. אבל אני עיתונאית, אני אמורה להיות בכל מקום. לא עשיתי שום דבר, ודופקים לי את הפרנסה והקריירה"

"מאחר שאנחנו לא יכולים להסתובב בשטח, הצוות שלנו בירושלים משדר כיום רק שלוש דקות ביום, שבהן אנחנו מדברים על הדברים בתיאוריה. עד עכשיו שילמו לנו משכורת למרות שעבדנו מעט מאוד, אבל עכשיו ההעסקה שלנו בסימן שאלה. אם אנסה לחפש עכשיו עבודה אחרת יש עליי כתם, גם בישראל וגם ברשות ובעולם. הסתבכתי, נעצרתי, הייתי חשודה, מי ייקח אותי לעבודה?"

"גם בראיונות שעשו אתי על מה שקרה, במטרה לעזור, הציגו אותי בתור איזו אקטיביסטית או גיבורה פוליטית, וזה לא מה שאני. אני אשת מקצוע וכשמסבכים עיתונאים בפוליטיקה פוגעים בעיתונות. המעצרים האלה גם סיכנו את אמא שלי. הרי אני אמרתי להם שאני ברמאללה כדי לשמור עליה שלא תידבק חלילה בקורונה, ועצם זה שהביאו אותי לירושלים והושיבו אותי בחקירות האלה סיכנו אותי. אבל זה לא עניין אותם בכלל, מבחינתם אני לא בנאדם, אלא אויב".

העובדה שאת אזרחית ישראל השפיעה עליהם ועל החקירה?

"יכול להיות שאם לא הייתי אזרחית זה היה עוד יותר גרוע. השוטרים מהמגזר הערבי הזכירו לי כמה פעמים שאני ישראלית ואמרו לי, למה שלא תמצאי עבודה בתור עיתונאית בישראל, בחיפה, בנצרת?'. אני יודעת על מקרים של כתבים פלסטינים, בלי אזרחות ישראלית, שעברו דברים יותר קשים ממני.

"הם עושים בעיות גם לכתבים ערבים ממדינות אחרות. כתבים של אל ג'זירה, למשל, הגיעו לסקר את התפילה שהייתה השבוע במסגד אל אקצה, וזאת תפילה שנעשתה באישור – והם הורחקו משם וקיבלו צו הרחקה מאל אקצה. למה? למה להרחיק עיתונאי ממקום שקורים בו דברים ולא לתת לו לעשות את עבודתו?"

שוטרים מלווים קבוצה של יהודים דתיים בביקורם בהר הבית. מאי 2020 (צילום: Sliman Khader/Flash90)

תגובת המשטרה

מהמשטרה נמסר: "מדובר בכתבה מוטה, מגמתית ומכלילה שכל מטרתה להכפיש את המשטרה על ידי שימוש באירועים שמרביתם כלל אינם מוכרים לנו, חלקם מלפני שנים רבות ללא כל תאריך ברור, תוך התעלמות מוחלטת מאינספור זירות שבהן עיתונאים וכלי תקשורת מסקרים בחופשיות מוחלטת ובאין מפריע את פעילות המשטרה. מקרים חריגים ויוצאים מן הכלל נבדקים ומטופלים בהתאם.

"משטרת ישראל תמשיך לפעול על מנת לאפשר את פעילותם החופשית של עיתונאים וצלמי עיתונות בזירות הפגנות והפרות סדר, הכל למרות המורכבות בהם עובדים אנשי התקשורת והשוטרים באירועים מסוג זה.

"באשר לכריסטין רינאווי: בניגוד לנטען, המשטרה ביצעה את פעילות האכיפה כדין מתוקף צו הגבלת הפעילות שעליו חתם השר לביטחון הפנים דאז (מכוח חוק היישום), האוסר על קיום פעילות 'תחנת פלסטין' של הרשות הפלסטינית, מטעמה או בחסותה, בתחומי מדינת ישראל. פעולות החקירה שביצעה המשטרה, חיזקו את המסקנה שפעילות התחנה מתבצעת בניגוד מוחלט לצו, ולכן בוצעו פעולות האכיפה בהתאם. נמשיך לאכוף את חוקי מדינת ישראל וצווים הניתנים מכוחם, ולפעול נגד אלה הפועלים בניגוד אליהם ומפרים אותם".