אני מודה שאני לא ממש מבין את החברים היקרים שיושבים שם למעלה ומחליטים החלטות על החיים שלנו. אבל לפני שאסביר אני חייב להגיד למה כתבתי חברים ולא חברים וחברות למשל. התשובה פשוטה וברורה אבל צריך לשים אותה כאן ובגדול, פשוט כי אין חברות.

אני לא ממש מבין את החברים היקרים שיושבים שם למעלה ומחליטים על חיינו. לפני שאסביר אני חייב להגיד למה כתבתי חברים ולא חברים וחברות. התשובה ברורה: פשוט כי אין חברות

את משבר הקורונה מנהלים לצערי הרב רק גברים. כמעט רק גברים. בטח בתפקידים הבכירים ביותר, כאילו יש להם איזו שהיא פריווילגיה על האמת הצרופה, על העובדות, על היכולת לנהל מערכות לוגיסטיות גדולות או אפילו לחשוב איך לנהל אותן. אבל זה באמת רק לפתיח ובמאמר מוסגר. נדבר על זה פעם אחרת בהרחבה.

הפעם אני רוצה לעסוק במשהו שבאמת מטריד אותי. מודה שזה התחיל מהסקר של פיקוד העורף לגבי אמון הציבור בהחלטות הממשלה ומטה הקורונה. בגל הראשון היה אמון גדול. עכשיו הוא ירד ביותר מחצי, ל-30% כמדומני. זהו לא סתם תמרור אזהרה, מדובר ברמזור אדום, בכרטיס אדום שהעם בישראל מוציא לממשלה ולעומד בראשו.

הבעייה הגדולה כרגע היא המשבר הכלכלי. עם הבריאותי אפשר להתמודד. וכשאני כותב על הכלכלי אני מדבר על הצעדים שהממשלה מחליטה עליהם ואשר מונעים מקבוצות עובדים גדולות במשק לחזור ולהתפרנס בכבוד. אני מודה שיכולתי לקבל את העובדה שאין הופעות באולמות, שאין חתונות במקומות סגורים, שרוצים לצמצם את ההתקהלויות כדי לשבור מראש את שרשרת ההדבקה בקורונה, אבל למה לעזאזל עושים איפה ואיפה.

למה בשם חופש הביטוי מרשים ל-10,000 או 15,000 איש להגיע כל שבוע למתחם צפוף בכיכר פריז וברחוב בלפור בירושלים ולא נותנים לזמרים או בדרנים להופיע באולמות בישיבה עם רווחים בין הקהל (עד 500 איש אפילו), למה מאפשרים לאלפי אנשים לעמוד, די בצפיפות, על יותר מ-200 גשרים ומחלפים ברחבי הארץ, אבל אוסרים על הופעות בפארקים, באמפיתאטרונים, גם אם יאפשרו רק ל-75% מהתחולה שלהם להתפס?

למה בשם חופש הביטוי מרשים ל-10,000 או 15,000 איש להגיע כל שבוע למתחם צפוף בכיכר פריז וברחוב בלפור בירושלים ולא נותנים לזמרים להופיע באולמות בישיבה עם רווחים בין הקהל (עד 500 איש אפילו)

משהו לא ברור ולקוי לחלוטין בדרך קבלת ההחלטות. אמר הפרוייקטור של הקורונה שהוא רוצה לקבוע קריטריונים קבועים ושקופים, כאלה שמהם יהיה ברור מה מותר ומה אסור. עבר שבוע ויותר, מישהו מכם שמע או גילה את הקריטריונים הללו?

האם העובדה שלא מפרסמים שיש גידול עצום במספר החולים שהיו בהפגנות ליד בית ראש הממשלה היא פשוט כי אין הדבקות? או שאולי לא בודקים? אפשר היה הרי בקלות לשים מעבדה ניידת, או מערכת לקיחת בדיקות קרוב למתחמי ההפגנות ובצורה מהירה ויסודית לבדוק את רוב המפגינים. היינו מקבלים תשובות מצויינות על מידת ההדבקה הפוטנציאלית של ארועים רבי משתתפים דבר שהיה עוזר לקבלת החלטות מושכלות ונכונות לגבי מופעי תרבות למשל.

מלבד העובדה שחייבים לפתח מערכת תרבות חדשה וחליפית כזו המתבססת על מופעים אינטרנטיים אשר הקלטתם וביצועם יסובסדו על ידי המדינה ובכך יספקו עבודה לאנשי המקצוע, הגיע הזמן להגיד לממשלה ובגדול, אם הפגנות אז גם הופעות.

פעיל חברתי, מומחה לקידום ושינוי מדיניות. לשעבר סמנכ"ל עמותת "ידיד", כיום מייסד נקודת מפנה-המרכז לקידום מדיניות של רווחה כלכלית

מחקר בינלאומי ענק מוכיח כי אם לא נצליח לחבר את כלל הקבוצות בחברה הישראלית – לא נבלום את מגפת הקורונה.

החברה הישראלית ניצבת בימים אלה מסוגרת, משוסעת ומפולגת בפני משבר משולב חסר תקדים – בריאותי, כלכלי, פוליטי וחברתי. תיאוריות ומחקרים בפסיכולוגיה חברתית מלמדים אותנו שאחד ממנגנוני החוסן (או הכשל) החשובים ביותר להתמודדות אישית וחברתית עם האתגר הזה, טמון בזהות הקבוצתית של בני האדם. לא זו בלבד, אלא שגם הפעולות האישיות הבסיסיות הנדרשות כדי לבלום את המגפה ולקצר את הסגר – הקפדה על ריחוק פיזי, היגיינה וחבישת מסיכות – נטועות בדיוק בהקשר זה של תחושת שייכות לקולקטיב.

תיאוריות ומחקרים בפסיכולוגיה חברתית מלמדים שאחד ממנגנוני החוסן (או הכשל) החשובים ביותר להתמודדות אישית וחברתית עם האתגר חסר התקדים הזה – טמון בזהות הקבוצתית של בני האדם

בשבועות האחרונים בוצע מחקר בינלאומי משווה, הגדול מסוגו, שבו מעל 100 חוקרים מכל העולם (כולל הח"מ מהאוניברסיטה העברית) בחנו בקרב עשרות אלפי אזרחים מ־67 מדינות, ובהם יותר מ־1200 אזרחים ישראלים, מה ישפיע יותר מכול על נכונותם לציית להנחיות.

המחקר מצא שהגורם הראשון במעלה שמניע אנשים לציית להנחיות המרחק וההיגיינה הוא מידת ההזדהות הקבוצתית-לאומית שלהם, כלומר המידה שבה הם חשים מחוברים לקבוצת הלאום שלהם, ומגדירים אותה כמרכזית בזהותם. ככל שהחיבור לקבוצה חזק יותר, אנשים מצייתים יותר להנחיות שמטרתן בלימת המגפה – זאת מעל ומעבר להשפעת גורמים אחרים כמו מצב כלכלי, אידיאולוגיה או דתיות. הממצא המרתק הזה הוא בשורה רעה לחברה הישראלית המשוסעת, שבה יש קבוצות ואזרחים רבים שאינם חשים חלק מהקולקטיב, ואף מודרים על ידי המדינה ונציגיה. מכאן שאם לא נצליח להגביר את תחושת השייכות של כלל האזרחים לקולקטיב האזרחי – ובמיוחד של הערבים והחרדים – לא נצליח לבלום את המגפה.

מצבי משבר יכולים להוביל להידרדרות, אבל גם מהווים הזדמנות ייחודית לשיפור היחסים בין קבוצות בחברות שסועות. מצד אחד, המשבר הבריאותי הנוכחי הוא הזדמנות אדירה לחברות שמורכבות מתת-קבוצות שיש ביניהן קונפליקט ועוינות, כמו בישראל. מול האויב המשותף, נוצרת הזדמנות ייחודית לגבש זהות-על משותפת עם מטרת-על משותפת – בלימת הנגיף – שכן בסיטואציה ייחודית כמו זו בולטת התלות ההדדית בין הקבוצות. תלות הדדית כזו נוכח מטרה משותפת נושאת בחובה פוטנציאל להעמקת החיבור, לריכוך המתחים וליצירת יחסים סובלניים ומכבדים יותר בין הקבוצות בחברה.

ככל שהחיבור לקבוצה חזק יותר, אנשים מצייתים יותר להנחיות לבלימת המגפה – בשורה רעה לחברה הישראלית המשוסעת, שרבים מאזרחיה אינם חשים חלק מהקולקטיב ואף מודרים ע"י המדינה ונציגיה

מצד שני, איום מוחשי כל כך על החיים והבריאות, המלווה בפגיעה כלכלית קשה, מוביל בני אדם באופן טבעי להתכנסות ולהתלכדות בתוך קבוצת הזהות המצומצמת שלהם. במצבי משבר ואיום גם מתעצמים הסטריאוטיפים והדעות קדומות כלפי קבוצות מיעוט ורווחת הנטייה לחפש אשמים, ותמיד הם יימצאו בקבוצת ה"חוץ". כך גם בישראל: מאשימים את החרדים בגלל הישיבות, את הערבים בגלל החתונות, את החילונים והשמאלנים בגלל ההפגנות, את הימנים כי בחרו בממשלה כושלת, וכן הלאה – אלה תמיד "האחרים" שאשמים במשבר ואחראים לפגיעה ביכולתה של החברה להתמודד איתו.

בישראל, אם כך, הפוטנציאל לשיפור היחסים לא התממש, ואנו רואים תהליך מדאיג של התכנסות הקבוצות לתוך עצמן והתחזקות של הקולות המאשימים קבוצות אחרות באחריות להחרפת המגפה ולהחזרת הסגר. העוינות בין הקבוצות רק גדלה, ומחלישה כל תהליך של גיבוש זהות קבוצתית משותפת מול הנגיף. זה תהליך הרסני, שמפורר את החברה ופוגע קשות ביכולתנו לבלום את המגפה.

למנהיגות ולשיח הציבורי יש תפקיד עצום בהנעת תהליכים בין-קבוצתיים בעת משבר, והם יכולים להוביל לעבר החרפת היחסים או לעבר לכידות וסולידריות. ואכן, התהליך השלילי שמתרחש בישראל לא קורה בחלל ריק, והממשלה והעומד בראשה תרמו לו תרומה מכרעת. אחרי שנים של הסתה נגד ציבורים שונים והאשמתם במיני האשמות שקריות, החברה הישראלית עומדת מפולגת מול משבר שמחייב המתמודדות משותפת.

גם בעיצומו של המשבר, ראש הממשלה וחלק משריו מטיחים בציבורים שונים האשמות שונות, חלקן שקריות, לגבי התנהלותם שמובילה להפצת הנגיף ותוקפים את המשטרה ואת הפקידים שעובדים מסביב לשעון כדי לטפל במשבר הבריאותי והכלכלי. במקום מנהיגות שתנסה לקדם חיבור ותחושת שייכות של כלל האזרחים, הממשלה הנוכחית מניעה שיח מסוכן של פילוג ושיסוי, ובכך תורמת באופן ישיר לפגיעה בהקפדה על ההנחיות ולהשתוללות המגפה.

כך גם בישראל: מאשימים חרדים בגלל הישיבות, ערבים בגלל החתונות, חילונים ושמאלנים בגלל ההפגנות, את הימנים כי בחרו בממשלה כושלת. אלה תמיד "האחרים" שאשמים במשבר

כיוון שהממשלה נוהגת בחוסר אחריות משווע כזה, האחריות לעשות אחרת מוטלת על כולנו. החברה הישראלית נמצאת ברגע היסטורי בהקשר של היחסים בין הקבוצות השונות בה. מתוך ממצאי המחקר שהצגנו עולה כי אנו נמצאים בסיטואציה ייחודית שבה חיבור של כלל הקבוצות בחברה אינו רק צורך חברתי או כלכלי, אלא שהוא הדרך היחידה להתגבר על המשבר הבריאותי העצום.

זו קריאה למנהיגים ברמה הארצית והמקומית, לעיתונאים, למעצבי דעת קהל, למנהלים בכירים במשק ועוד: לכולנו יש אחריות עמוקה לתת לכלל הקבוצות תחושת שייכות – ובייחוד לערבים ולחרדים. עלינו להפסיק להאשים קבוצות אחרות בחברה, להדגיש שיש כאן מאבק משותף, להזכיר שוב ושוב שיש תלות הדדית בין כולנו ושרק ביחד נצליח – ולגבות זאת במעשים שיגברו על קולות ההסתה והפירוד שמגיעים מהממשלה, כדי להוביל את החברה בישראל לבלימת המגפה ולתחילתו של ריפוי חברתי.

עירן הלפרין הוא הוא פרופסור לפסיכולוגיה חברתית ופוליטית במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. ייסד ומוביל את המעבדה לחקר סכסוכים בין קבוצות ויישובם באוניברסיטה העברית בירושלים. ייסד את מרכז אקורד - פסיכולוגיה חברתית לשינוי חברתי ומשמש כיו"ר השותף והפסיכולוג החברתי הבכיר בארגון. שימש כדיקן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה.

רון גרליץ הוא מנכ"ל אקורד – פסיכולגיה חברתית לשינוי חברתי. היה מנכ"ל שותף של עמותת סיכוי, ארגון יהודי-ערבי לקידום שוויון וחברה משותפת בין האזרחים היהודים והערבים בישראל. רון הוא מומחה בתחום מדיניות הממשלה כלפי האזרחים הערבים ומערכת היחסים שבין האזרחים היהודים והערבים בישראל. בעל תואר ראשון במתמטיקה ותואר שני במדיניות ציבורית, שניהם מהאוניברסיטה העברית ובהצטיינות.

עסקת הנשק הגדולה שעיקרה מכירת מטוסי ה-F35 לאמירויות מתוארת אצלנו כמין פתיון לאמירויות לעשות שלום עם ישראל, אבל האמת היא שהיא חלק אינטגרלי מהשלום, וכאשר מבינים את מהותו של המהלך כולו, מבינים למה.

ארצות הברית החליטה לצאת מן המזרח התיכון. זה עומד בבסיס ההסכם בין ישראל לאמירויות. המאמץ האמריקני לצרף גם את סעודיה יוכל לבוא לידי סיום רק אחרי שתוכרע שאלת ירושת הכתר בין מוחמד בן סלמאן לבין הנסיכים. ואלו, מצידם, מתנגדים לעצם הרעיון שבן יירש את אביו במקום לנהוג על פי המסורת הבדווית לפיה השבט מכריע ולא עקרון הירושה.

עסקת הנשק הגדולה שעיקרה מכירת מטוסי ה-F35 לאמירויות מתוארת אצלנו כפיתיון לאמירויות לעשות שלום עם ישראל. אבל האמת שהיא חלק אינטגרלי ממנו. כשמבינים את מהות המהלך כולו, מבינים למה

השאלה שנשאלת בארצות הברית היא מי ימלא את החלל הריק שארצות הברית תשאיר אחריה: האם איראן, כמו שחוגים חזקים ב-CIA סבורים, או ברית הסונים עם ישראל, כפי שהבית הלבן תחת טראמפ סבור.

המפלגה הדמוקרטית, כפי שראינו בימי אובמה, הולכת בעקבות בכירים ב-CIA וההערכה שאיראן היא בעלת הברית העדיפה. האסכולה הזאת התגבשה כאשר בכירי ה-CIA שפעלו באפגניסטן ראו במו עיניהם כיצד מעורבות ארצות הברית במזרח התיכון חסרת תועלת, ועד כמה איראן, כשכנה חזקה, חשובה לארצות הברית כדי לייצב את המצב באפגניסטן.

בעיראק הדברים היו ברורים יותר – בעלת הברית העיקרית של ארצות הברית לעשיית סדר כלשהו בעיראק השסועה הייתה איראן, והפוליטיקאים הפרו-איראנים היו גם המקורבים ביותר לארצות הברית.

הבעיה, כמובן, היא שאיראן היא לא הפתרון אלא הבעיה, והכסף שקיבלה מאובמה הושקע לא בהגברת היציבות האזורית, אלא בטיפוח הטרור. גם יחסיה המיוחדים עם סין ועם רוסיה יקנו לארצות הברית מעמד שלישי בחשיבותו, וזאת תהיה הזדמנות לאיראן לנצל את החלל הריק שייווצר עם נטישת ארצות הברית את ידידיה, כדי להכניס את סין.

הבעיה היא כמובן, כפי שמוכח במקומות רבים בעולם, שהפוליטיקאים לא מרשים לעובדות לקלקל להם את התזה, וממשל דמוקרטי עלול בהחלט להעדיף את איראן על פני הערבים, על פי דוקטרינת אובמה.

הבעיה היא כמובן, כפי שמוכח במקומות רבים בעולם, שהפוליטיקאים לא מרשים לעובדות לקלקל להם את התזה, וממשל דמוקרטי עלול בהחלט להעדיף את איראן על פני הערבים, עפ"י דוקטרינת אובמה

לפיכך, טראמפ כבר מקים את המערכת הערבית-ישראלית שתשמש ככוח שיבלום את סין, דרך איראן, מלחדור למזרח התיכון, ופירוש הדבר חידוש המלחמה הערבית-פרסית שהתחוללה בימי סדאם חוסיין, וחידוש המלחמה על חבל אחוואז, שהוא החבל הערבי של איראן, שבו מרוכז עושר הנפט של איראן.

המהלך הזה יתאפשר רק אחרי שסעודיה תצטרף למהלך, ורק אחרי שמשפחת המלוכה תתאחד מאחורי בן סלמאן.

עסקת הנשק לאמירויות היא חלק אינטגרלי מן השלום כמהלך אזורי כולל של הקמת נאטו אזורי הכולל את ישראל ומדינות ערב.

הבעיה עם הסכמת ישראל לעסקה איננה בעצם העסקה, אלא בנסיבות שבהם ראש הממשלה הסתיר את העסקה מגורמי הבטחון בישראל. אבל זאת כבר שאלה אחרת.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.