אני מודה שאני לא ממש מבין את החברים היקרים שיושבים שם למעלה ומחליטים החלטות על החיים שלנו. אבל לפני שאסביר אני חייב להגיד למה כתבתי חברים ולא חברים וחברות למשל. התשובה פשוטה וברורה אבל צריך לשים אותה כאן ובגדול, פשוט כי אין חברות.

אני לא ממש מבין את החברים היקרים שיושבים שם למעלה ומחליטים על חיינו. לפני שאסביר אני חייב להגיד למה כתבתי חברים ולא חברים וחברות. התשובה ברורה: פשוט כי אין חברות

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

את משבר הקורונה מנהלים לצערי הרב רק גברים. כמעט רק גברים. בטח בתפקידים הבכירים ביותר, כאילו יש להם איזו שהיא פריווילגיה על האמת הצרופה, על העובדות, על היכולת לנהל מערכות לוגיסטיות גדולות או אפילו לחשוב איך לנהל אותן. אבל זה באמת רק לפתיח ובמאמר מוסגר. נדבר על זה פעם אחרת בהרחבה.

הפעם אני רוצה לעסוק במשהו שבאמת מטריד אותי. מודה שזה התחיל מהסקר של פיקוד העורף לגבי אמון הציבור בהחלטות הממשלה ומטה הקורונה. בגל הראשון היה אמון גדול. עכשיו הוא ירד ביותר מחצי, ל-30% כמדומני. זהו לא סתם תמרור אזהרה, מדובר ברמזור אדום, בכרטיס אדום שהעם בישראל מוציא לממשלה ולעומד בראשו.

הבעייה הגדולה כרגע היא המשבר הכלכלי. עם הבריאותי אפשר להתמודד. וכשאני כותב על הכלכלי אני מדבר על הצעדים שהממשלה מחליטה עליהם ואשר מונעים מקבוצות עובדים גדולות במשק לחזור ולהתפרנס בכבוד. אני מודה שיכולתי לקבל את העובדה שאין הופעות באולמות, שאין חתונות במקומות סגורים, שרוצים לצמצם את ההתקהלויות כדי לשבור מראש את שרשרת ההדבקה בקורונה, אבל למה לעזאזל עושים איפה ואיפה.

למה בשם חופש הביטוי מרשים ל-10,000 או 15,000 איש להגיע כל שבוע למתחם צפוף בכיכר פריז וברחוב בלפור בירושלים ולא נותנים לזמרים או בדרנים להופיע באולמות בישיבה עם רווחים בין הקהל (עד 500 איש אפילו), למה מאפשרים לאלפי אנשים לעמוד, די בצפיפות, על יותר מ-200 גשרים ומחלפים ברחבי הארץ, אבל אוסרים על הופעות בפארקים, באמפיתאטרונים, גם אם יאפשרו רק ל-75% מהתחולה שלהם להתפס?

למה בשם חופש הביטוי מרשים ל-10,000 או 15,000 איש להגיע כל שבוע למתחם צפוף בכיכר פריז וברחוב בלפור בירושלים ולא נותנים לזמרים להופיע באולמות בישיבה עם רווחים בין הקהל (עד 500 איש אפילו)

משהו לא ברור ולקוי לחלוטין בדרך קבלת ההחלטות. אמר הפרוייקטור של הקורונה שהוא רוצה לקבוע קריטריונים קבועים ושקופים, כאלה שמהם יהיה ברור מה מותר ומה אסור. עבר שבוע ויותר, מישהו מכם שמע או גילה את הקריטריונים הללו?

האם העובדה שלא מפרסמים שיש גידול עצום במספר החולים שהיו בהפגנות ליד בית ראש הממשלה היא פשוט כי אין הדבקות? או שאולי לא בודקים? אפשר היה הרי בקלות לשים מעבדה ניידת, או מערכת לקיחת בדיקות קרוב למתחמי ההפגנות ובצורה מהירה ויסודית לבדוק את רוב המפגינים. היינו מקבלים תשובות מצויינות על מידת ההדבקה הפוטנציאלית של ארועים רבי משתתפים דבר שהיה עוזר לקבלת החלטות מושכלות ונכונות לגבי מופעי תרבות למשל.

מלבד העובדה שחייבים לפתח מערכת תרבות חדשה וחליפית כזו המתבססת על מופעים אינטרנטיים אשר הקלטתם וביצועם יסובסדו על ידי המדינה ובכך יספקו עבודה לאנשי המקצוע, הגיע הזמן להגיד לממשלה ובגדול, אם הפגנות אז גם הופעות.

פעיל חברתי, מומחה לקידום ושינוי מדיניות. לשעבר סמנכ"ל עמותת "ידיד", כיום מייסד נקודת מפנה-המרכז לקידום מדיניות של רווחה כלכלית

"כולם יודעים שהטובים הפסידו

כולם יודעים שהמשחק מכור
העני נשאר עני והעשיר מתעשר
ככה זה, כולם יודעים".  (לאונרד כהן)

הדרה לוין ארדי היא מוזיקאית, סופרת, משוררת, אמנית ספוקן-וורד, מופיענית (גם קצת מציירת). בוגרת אוניברסיטת ניו יורק בקולנוע וטלוויזיה בהצטיינות יתרה. פרסמה 3 ספרים (שירה ופרוזה), 18 אלבומים (אנגלית ועברית) ומדי פעם מפרסמת מאמרים וטורים. לעולם לא תוותר על כוס היין שלה. "הבוב דילן והטום ווייטס הישראלית" (הארץ).

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

במשך שנים הכוחות המצרים בסיני העלימו עין מהברחות נשק לחמאס בעזה. הסכם השלום עם מצרים מגביל את הפעילות של ישראל נגד הפעולות או חוסר הפעולות של קהיר, אבל בזמן האחרון יש רבים שמצביעים על הצורך לפקוח עין על ההתפתחויות בתחום כוחה הצבאי של מצרים.

בימים אלה מצרים החלה לקבל מצרפת את ראשוני מטוסי הקרב מדגם ראפאל. היא גם משקיעה סכומי עתק בתוכנית להשבחת צי הטנקים האמריקאים מדגם אברמס שמפעיל צבאה.

אריה אגוזי הוא כתב לענייני ביטחון. עבד בעבר בידיעות אחרונות. מתמחה בדיווח על טכנולוגיות ביטחוניות ישראליות ועל האתגרים עימן צריכות טכנולוגיות להתמודד, בעיקר מול האיומים החדשים.