אני מודה שאני לא ממש מבין את החברים היקרים שיושבים שם למעלה ומחליטים החלטות על החיים שלנו. אבל לפני שאסביר אני חייב להגיד למה כתבתי חברים ולא חברים וחברות למשל. התשובה פשוטה וברורה אבל צריך לשים אותה כאן ובגדול, פשוט כי אין חברות.

אני לא ממש מבין את החברים היקרים שיושבים שם למעלה ומחליטים על חיינו. לפני שאסביר אני חייב להגיד למה כתבתי חברים ולא חברים וחברות. התשובה ברורה: פשוט כי אין חברות

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

את משבר הקורונה מנהלים לצערי הרב רק גברים. כמעט רק גברים. בטח בתפקידים הבכירים ביותר, כאילו יש להם איזו שהיא פריווילגיה על האמת הצרופה, על העובדות, על היכולת לנהל מערכות לוגיסטיות גדולות או אפילו לחשוב איך לנהל אותן. אבל זה באמת רק לפתיח ובמאמר מוסגר. נדבר על זה פעם אחרת בהרחבה.

הפעם אני רוצה לעסוק במשהו שבאמת מטריד אותי. מודה שזה התחיל מהסקר של פיקוד העורף לגבי אמון הציבור בהחלטות הממשלה ומטה הקורונה. בגל הראשון היה אמון גדול. עכשיו הוא ירד ביותר מחצי, ל-30% כמדומני. זהו לא סתם תמרור אזהרה, מדובר ברמזור אדום, בכרטיס אדום שהעם בישראל מוציא לממשלה ולעומד בראשו.

הבעייה הגדולה כרגע היא המשבר הכלכלי. עם הבריאותי אפשר להתמודד. וכשאני כותב על הכלכלי אני מדבר על הצעדים שהממשלה מחליטה עליהם ואשר מונעים מקבוצות עובדים גדולות במשק לחזור ולהתפרנס בכבוד. אני מודה שיכולתי לקבל את העובדה שאין הופעות באולמות, שאין חתונות במקומות סגורים, שרוצים לצמצם את ההתקהלויות כדי לשבור מראש את שרשרת ההדבקה בקורונה, אבל למה לעזאזל עושים איפה ואיפה.

למה בשם חופש הביטוי מרשים ל-10,000 או 15,000 איש להגיע כל שבוע למתחם צפוף בכיכר פריז וברחוב בלפור בירושלים ולא נותנים לזמרים או בדרנים להופיע באולמות בישיבה עם רווחים בין הקהל (עד 500 איש אפילו), למה מאפשרים לאלפי אנשים לעמוד, די בצפיפות, על יותר מ-200 גשרים ומחלפים ברחבי הארץ, אבל אוסרים על הופעות בפארקים, באמפיתאטרונים, גם אם יאפשרו רק ל-75% מהתחולה שלהם להתפס?

למה בשם חופש הביטוי מרשים ל-10,000 או 15,000 איש להגיע כל שבוע למתחם צפוף בכיכר פריז וברחוב בלפור בירושלים ולא נותנים לזמרים להופיע באולמות בישיבה עם רווחים בין הקהל (עד 500 איש אפילו)

משהו לא ברור ולקוי לחלוטין בדרך קבלת ההחלטות. אמר הפרוייקטור של הקורונה שהוא רוצה לקבוע קריטריונים קבועים ושקופים, כאלה שמהם יהיה ברור מה מותר ומה אסור. עבר שבוע ויותר, מישהו מכם שמע או גילה את הקריטריונים הללו?

האם העובדה שלא מפרסמים שיש גידול עצום במספר החולים שהיו בהפגנות ליד בית ראש הממשלה היא פשוט כי אין הדבקות? או שאולי לא בודקים? אפשר היה הרי בקלות לשים מעבדה ניידת, או מערכת לקיחת בדיקות קרוב למתחמי ההפגנות ובצורה מהירה ויסודית לבדוק את רוב המפגינים. היינו מקבלים תשובות מצויינות על מידת ההדבקה הפוטנציאלית של ארועים רבי משתתפים דבר שהיה עוזר לקבלת החלטות מושכלות ונכונות לגבי מופעי תרבות למשל.

מלבד העובדה שחייבים לפתח מערכת תרבות חדשה וחליפית כזו המתבססת על מופעים אינטרנטיים אשר הקלטתם וביצועם יסובסדו על ידי המדינה ובכך יספקו עבודה לאנשי המקצוע, הגיע הזמן להגיד לממשלה ובגדול, אם הפגנות אז גם הופעות.

פעיל חברתי, מומחה לקידום ושינוי מדיניות. לשעבר סמנכ"ל עמותת "ידיד", כיום מייסד נקודת מפנה-המרכז לקידום מדיניות של רווחה כלכלית

במסיבת העיתונאים שקיים בצאת שבת, בנימין נתניהו נדרש למדיניות חלוקת הנשקים המופקרת שמוביל השר איתמר בן גביר, על רקע הריגתו של יובל דורון קסטלמן ז"ל בידי חייל צה"ל. "במצב הקיים צריך להמשיך עם המדיניות הזו, אני בהחלט תומך בה. יכול להיות שנשלם על כך מחירים". השיב נתניהו, לפני שפרש ידיו לצדדים והוסיף: "אלה החיים".

נתניהו ידוע בזכות הרבה מתכונותיו. היכולת לאמפתיה אנושית בסיסית איננה אחת מהן. ועדיין, נדמה שגם הוותיקים שבמבקריו הופתעו ממופע כה מעורר קבס של ערלות לב. באגביות של אדם המדלג מעל גופת הומלס ברחוב ומבקש להתעלם מקיומו הלא נוח, נתניהו ביטל בתור גזירת גורל את הריגתו של אזרח, שמותו הוא תוצאה ישירה של מדיניות צמאת דם ומתירת דם שמקדמים שריו ושופריו, מדיניות של "קודם לירות – ורק אחר כך לשאול שאלות".

יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.

הקונספציה קרסה, כך אנו שומעים פעם אחר פעם מאז השבעה באוקטובר. כמעט אין תחום שבו אין שיקול דעת מוטעה, מחדל, שאננות ולא אחת שיקולים זרים ואטימות.

בתוך כך, כידוע, ישנה גם הקצנה דתית החודרת לשורות הצבא – כפי שמיטיב להסביר פרופ' יגיל לוי בספרו "המפקד האליון". הוא משרטט תהליך בו יותר ויותר חיילים חרד"לים נכנסים לצבא עם אמונתם, שכוללת הרחקת נשים, כשהיחס המבזה הזה מתקבל על ידי הרשויות. אך לצד זאת יש תהליך הפוך ממש באותו צבא – יחידות שבהן בולט רוב נשי. ביניהן התצפיתניות וגדוד השריונאיות, שהכו בתדהמה גם מפקדים בכירים בצבא.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.