כשהייתי קטן פחדתי ששימן הגדול יקטוף לי את הרגליים.

הוא היה מאיים עלי כשראה אותי רוכב על הכתפיים של אבא שלי. משהו בסגנון "אוח, אני אקטוף לך את הרגליים כמו שקוטפים אבוקדו".

העניין שזה באמת הפחיד אותי.

אחר כך גדלתי, והייתה מלחמת ששת הימים, ואבא שלי היה צנחן, וכשחזר ראיתי אותו מתקלח וכל האבק ירד ממנו במשך המון זמן. לא פחדתי.

במלחמת יום כיפור שמנו נייר דבק על החלון שלי, ופחדתי שהסורים יבואו. ומה יהיה אם הם ינצחו? חשבתי.

אחר כך שיקרתי לכל הכיתה שנסעתי לאמריקה, כשלמעשה נסעתי לדודים שלי בקיבוץ ארז, וחודשים אחר כך פחדתי שיתפסו אותי. הייתי מתעורר מזה באמצע הלילה מזיע (את הסיפור הזה סיפרתי כבר בשיר "שוב השקר הזה").

ואז הילדים שלי נולדו.

פעם אחת הבן שלי נתקע במבוך של ילדים קטנים, ואשה אחת באה להגיד לי שהוא בוכה, ועליתי אליו וראיתי כמה שהוא מבוהל והרגעתי אותו ואמרתי שהכל יהיה בסדר.

ואז הייתה תקופה שהוא פחד מעקרבים, והבת שלי פחדה שייתקע לה קוץ ברגל כמו לבנצי הפיל. ובאמת, פעם בחוף הים נתקע לה קוץ בכף הרגל, ולקח שעות להרגיע אותה. ואני חשבתי לעצמי זה יעבור כשהם יגדלו, כמו שזה עבר לי.

אבל האם זה באמת עבר לי?

ממה אני פוחד כיום?

לאבד רלוונטיות? להזדקן? לחלות? למות? להיות מובטל? להיות לבד?

כן בטח, וממה עוד?

אז זהו, שלפעמים אני סתם פוחד בלי לדעת ממה הדופק עולה לי.

הבטן מתכווצת, המחשבות מתחילות להתרוצץ בראש בלי שליטה. דברים פשוטים כמו לעשות קניות עולים לי במאמץ.

קוראים לזה חרדה, ולפי מה שאני מבין זו המגיפה המודרנית, 40 מיליון אמריקאים סובלים ממנה, לפי רשות הבריאות האמריקאית.

אין לי מושג מה המצב בארץ, אבל אני יכול לספר עוד שזה לא מצב קבוע, זה עונתי, בקיץ, כשהכל בוהק, זה מופיע לפעמים וגם כשמתחיל להחשיך מוקדם וגם סתם ככה בלי התרעה.

ומה אני עושה? עושה נשימות, עושה ספורט, עושה מדיטציות וכותב על זה הרבה לעצמי, מתעד את זה ביומן ומדבר על זה עם חברות וחברים.

ואחר כך זה עובר בלי סיבה נראית לעין, והאני המבוהל נעלם איפה שהוא, וחוזר האני הבטוח בעצמו שפתוח ואוהב את החיים.

שמעתי פודקאסט לפני כמה ימים על בחור שבנה רובוט שכותב לו מיילים בשם החרדה שלו. החרדה שואלת, "נו סיימת את העבודה שהיית צריך להגיש?" או "שוב נבהלת שהרכבת תתפוצץ כשנסעת לעבודה?". הוא הוציא אותה מחוץ לעצמו והפך אותה לישות, והישות הזו מדברת איתו והוא טוען שזה עוזר לו מאד.

זה כנראה הכניס לחיים שלו עם החרדות ממד של הומור, וכל אחד יודע שהומור ממיס פחדים. אריק איינשטיין כשפחד, אהב לשרוק בחושך.

ומה אתם עושים כשאתם פוחדים? ספרו, לי אני ממש סקרן.

האם אני פוחד שלא תגיבו? האמת, לא כל כך, זה לא ברשימת הפחדים שלי כנראה. אבל אני מבטיח לקרוא ולהגיב אם אתם תגיבו

תודה, דן, או בקיצור – תודן.

https://www.youtube.com/watch?v=rKlBPHkZpW0

מקליט ומופיע משנת 1987. דן הוא זמר יוצר. זוכה פרס אקו"ם לפזמונאות, בין שיריו: שוב השקר הזה, אימפריות נופלות לאט, לבן על לבן ועוד רבים. בנוסף הוא כותב שירים לאחרים: בך לא נוגע - יהודית רביץ, מפנה מקום - ברי סחרוף, ביום של הפצצה - רמי קליינשטיין, שי צברי, גיא ויהל ועוד רבים אחרים. מאחוריו יותר משלושים שנות יצירה אישית והדרכה יצירתית של אומנים הן בתחילת דרכם – כמורה לכתיבה יוצרת והן לאלו שכבר ביססו את מעמדם כמובילים בארץ. במהלך השנים דן עבד על יצירת אלבומים בין השאר עם יהודית רביץ, דיוויד ברוזה, מאור כהן ברי סחרוף ועוד רבים וטובים. דן מלמד כתיבה והלחנה במקומות רבים בינהם בצלאל ורימון

ישראל היא גן עדן לנאשמים בעבירות מין. יהיו שיאמרו שהקביעה הזו מעט מוגזמת, אך מבט על הכרעות הדין בפרשיות האחרונות בתחום, מחזק ומאמת את החשש.

יוסי שוורץ, הבעלים לשעבר של מועדון הפורום בבאר שבע, שהואשם בתחילה באונס של מבלה במועדון וביצוע מעשה מגונה בצעירה אחרת (בתחילת הפרשה, יוחסו לו גם מעשה מגונה בכוח, הטרדה מינית ואספקת סמים) חתם על הסדר טיעון. במסגרת ההסדר, שוורץ הודה בשתי עבירות של מעשים מגונים. הוא ירצה תשעה חודשי עבודות שירות ויפצה את שתי המתלוננות בסך כולל של 130 אלף שקל.

תומר פלג, עוסק בייעוץ תקשורת ויחסי ציבור. שירת בדובר צה"ל. בוגר ביה"ס לעיתונאות "כותרת" ובעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית מאוניברסיטת תל אביב. עבד 7 שנים ב"ידיעות תל אביב". שימש כדובר של ח"כ לשעבר איל בן ראובן (המחנה הציוני) ושל חברת הכנסת אמילי מואטי (עבודה).

זו הייתה תקווה מזוקקת. אלפים נאספו בבנייני האומה בסוף השבוע האחרון בכנס "ועידת השלום העממית", ובפיהם זעקה חדה וברורה: הפסיקו את המלחמה והשיבו את החטופים. על סף 600 יום לטבח, לחטיפה, לרעידת האדמה שפקדה את החברה הישראלית, הם הגיעו מלאי מוטיבציה לחולל את השינוי. וביחד איתם עוד אלפים בעשרים מוקדים נוספים ברחבי העולם.

קואליציה של ששים ארגונים, מבוגרים הנושאים את צלקות המלחמות שהיו, יחד עם צעירים שעל שמם נרשמו הישגים במלחמה הזו, הגיעו יחד אל האירוע הענק בדרישה, בתחינה, באמירה ברורה – חייב להיות פה אחרת. דם הנרצחים וההרוגים זועק אלינו מן האדמה -די.

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד הפעיל של מפקדים למען ביטחון ישראל, בוועדת ההיגוי של פורום ארגוני השלום ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום. היא חברה במועצה הדתית של עיריית תל אביב. בעלת ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתונים חדשות ועל המשמר ועורכת ומגישה יומני חדשות ותוכניות מלל ברשת ב של קול ישראל.

כמעט שני עשורים שמדינת ישראל מנהלת מערכה שקטה אך עקבית נגד הפליטים ומבקשי המקלט החיים בה. זו לא טעות, לא תקלה בירוקרטית, ולא "מורכבות משפטית" — זו בחירה. ממשלות ישראל לדורותיהן בחרו להתעמר בקבוצה שלמה של אנשים: לשלול מהם זכויות בסיסיות, למנוע מהם גישה לתעסוקה הוגנת, לבריאות, ולחיים בכבוד.

בא.ס.ף – ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל אנחנו פוגשות מדי יום את המשבר ההומניטרי שמתרחש כאן, בישראל. בין אם מדובר במשפחות פליטים מאוקראינה שהגיעו בשלוש השנים האחרונות, ובין אם באנשים שנמלטו מרדיפות באפריקה וחיים כאן כבר כמעט שני עשורים – המצוקה עצומה. אבל אין מדינה, אין נתונים, ואין עובדות רשמיות שמתארות את מה שאנחנו רואות בעיניים מדי יום.

גלעד פלומבו הוא רכז קידום מדיניות בא.ס.ף. - ארגון סיוע לפליטים, ומכותבי הדו״ח ״עניים שלא נספרים״ - עוני, ביטחון תזונתי ורווחה כלכלית בקרב מבקשות ומבקשי מקלט בישראל, המשותף לא.ס.ף ולמכון אדוה.