המתקפות על מערכת המשפט ובית המשפט העליון הפכו בשנים האחרונות לאחד מעיקרי האמונה של מפלגות הימין, ואחד הכלים שבאמצעותם מנסה הימין לערער את מעמד בית המשפט העליון ובג"ץ הוא פסק דין אפרופים משנת 1995.
פסק הדין עסק בחברה קבלנית שחתמה בתחילת שנות ה-90 על חוזה עם המדינה לבנייה מהירה של מאות דירות בפריפריה, כדי לתת מענה לעולים הרבים ממדינות ברית המועצות לשעבר. החוזה שהכינה המדינה בחופזה נוסח ברשלנות וכלל סעיף בעייתי: בעוד שקבלנים שבנו במרכז הארץ ספגו סנקציה על איחורים בהשלמת הבנייה, קבלנים בפריפריה קיבלו פטור מכך, למרות שגל העלייה חייב לוח זמנים הדוק.
במסגרת החוזה האחיד שניסחה המדינה, היא התחייבה לתת לקבלנים רשת ביטחון בדמות רכישת עד חצי מהדירות במרכז ועד מאה אחוז מהן בפריפריה. הסנקציה על איחורים בבנייה, כמו גם על איחור בבקשה לממש את רשת הביטחון, היתה רכישת הדירות במחירים נמוכים יותר מהמחיר המרבי שנקבע בחוזה. חברת אפרופים תבעה את המדינה, לאחר שהורידה לה 6% ממחיר הדירות בשל עיכוב של חודש ושבוע בהשלמת הבנייה, לכאורה בניגוד לחוזה.
השופטים אהרן ברק ודב לוין סברו כי לשון החוזה מלמדת על עיוות לא מכוון, בין השאר משום שהוא כולל שני סעיפים מקבילים – שאחד מהם מיותר – על הורדת מחיר הדירות בפריפריה במקרה של עיכוב בבקשת מימוש רשת הביטחון. לכן, הסיקו, אחד מהשניים אמור היה לעסוק באיחור בבנייה. השופט אליהו מצא כתב בדעת המיעוט כי מיקום הסעיף המיותר לכאורה ולשונו, מעידים בצורה מפורשת על כך שהתייחס לעיכוב בבקשת המימוש ולא בהשלמת הבנייה.
ברק הסכים עם הפרשנות המילולית הנקודתית של מצא, מה שהוביל אותו להלכת אפרופים: בתנאים מסוימים, פרשנות חוזה יכולה להיעשות בניגוד ללשונו המפורשת, על בסיס נסיבות חיצוניות.
ההיגיון שהנחה את ברק היה הנחיית חוק החוזים לפסוק על בסיס "אומד דעתם" של הצדדים לחוזה, כלומר כוונתם המקורית – במקרה הזה הוצאה מהירה של דירות לשוק. בכך שינה את ההלכה שהתקיימה עד אז, ולפיה רק אם הטקסט המפורש בחוזה אינו ברור, יש לפנות לנסיבות החיצוניות.
המחשה לחשיבות פסק הדין לקמפיין הימין נגד מערכת המשפט, מוצגת בפתח הספר "מפלגת בג"ץ" של עו"ד שמחה רוטמן מהתנועה למשילות. רוטמן, המקורב לשלטון, נהנה מנוכחותה של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד באירוע השקת ספרו בפברואר השנה, והיא אף נשאה שם דברים.
את ההקדמה לספר כתב האדם הנושא את הכינוי אדם גולד, שלא פעם נחשד בקרבה יתירה למערך ההסברה של נתניהו. כבר בעמוד הראשון להקדמה מביא גולד את סיפור העימות בין נשיא העליון בדימוס ברק, לשופט העליון בדימוס יורם דנציגר סביב הלכת אפרופים, אותה הוא מכנה "מסוכנת".
ההלכה מדגימה, לדבריו, את האופן שבו "הופקעה זירת הרעיונות הישראלית על ידי סיעת משפטנים", ולכן הוא מסיק כי "בית המשפט העליון הפך לממשלה דה פקטו", וכי "ישראל כיום איננה מדינה שיש לה בית משפט, אלא בית משפט שיש לו מדינה".
שלושה סוגי חוזים
לפני שנה עלתה שוב פרשת אפרופים לדיון הציבורי, בעקבות פסיקה של בית המשפט העליון בפרשת "ביבי כבישים". מדובר בחברה שהתקשרה בחוזה עם רכבת ישראל לשדרוג והרחבת המסילה בין קיבוץ נען לבאר שבע, ודרשה תוספות תשלום של 60 מיליון שקל על הוצאות לא מתוכננות. בית המשפט המחוזי פסק לטובתה בסכום של 42 מיליון שקל, ושני הצדדים ערערו על פסק הדין. בבית המשפט העליון פסקו השופטים אלכס שטיין, עוזי פוגלמן ועופר גרוסקופף נגד "ביבי כבישים", והותירו לה תשלומי יתר של כ-8 מיליון שקל בלבד.
פסק הדין חולל מחלוקת ציבורית בשאלה אם הוא מוחק למעשה את הלכת אפרופים. כשבוע לאחר פרסומו צייצה שקד: "כשראיינתי את שופטי העליון אלכס שטיין ועופר גרוסקופף כמועמדים לשיפוט, שמחתי לגלות עד כמה הם מכירים לעומק את הבעיות בהלכת 'אפרופים', שריסקה את עולם החוזים. זיהיתי אצלם את האומץ, שלא היה לרבים אחרים, לשנות את ההלכה שהייתה חלק מרכזי כל כך ממורשת אהרן ברק".
בעקבות הדיון על הלכת אפרופים אני רוצה להסביר את החשיבות במינוי שופטים בעלי גישה שמרנית. יש המבקרים אותי על גישתי…
Posted by איילת שקד – Ayelet Shaked on Monday, December 2, 2019
הביקורת על שקד נבעה מדברים מפורשים של שטיין ופוגלמן בפסק הדין, על כך שהלכת אפרופים ממשיכה לחול בדיני החוזים. שטיין השמרן, אחד המינויים הבולטים של שקד, קבע כי "מקרה זה נשלט על ידי הלכת אפרופים", וכי "הלכת אפרופים חלה על כל חוזה וחוזה". למשפט האחרון הוסיף הסתייגות: "אך לא כל החוזים נולדו שווים". פוגלמן ציין כי הוא מסכים איתו.
למרות זאת, שטיין פסק כי במקרה הנדון יש לתת עדיפות ללשון החוזה, משום שמדובר ב"חוזה סגור" הכתוב בפירוט רב וכולל התייחסות לתרחישים מסוגים שונים.
ב"חוזה יחס", שהוא חוזה כללי יותר ופחות מפורט, הוסיף שטיין, יש ליישם את גישת ברק. "חוזי יחס פתוחים מסמיכים את בית המשפט לקרוא לתוכם תנאים וחיובים חדשים, שלא הוסכמו מראש, על בסיס עקרונות משפט רחבים כמו תום לב, הגינות וסבירות", כתב.
בשונה משטיין ופוגלמן, גרוסקופף נמנע מלציין את תמיכתו בהלכת אפרופים, אך החיל את ההיגיון שלה על חלק מהמקרים. הוא חילק את תחום החוזים לשלושה סוגים: חוזה בין אנשים פרטיים, חוזה צרכני בין חברה עסקית לאנשים פרטיים, וחוזה בין שני גופים מקצועיים.
במקרה הראשון והשני, כתב, יש צורך לבצע פרשנות גם מעבר לטקסט, משום שהמשאבים שבידי אנשים פרטיים אינם גדולים מספיק כדי להבטיח את איכות החוזים שעליהם הם חתומים. במקרים אלה, הסביר, "התועלת הצומחת מפרשנות הצמודה ללשון החוזה אינה רבה".
לעומת זאת, כתב גרוסקופף, בחוזה עסקי בין שני צדדים מתוחכמים ובעלי משאבים, יש לתת לשפת החוזה "מעמד מכריע בפרשנות". לדבריו, גישתו נועדה לייצר "ודאות עסקית", ולמנוע "את הסיכון שצד שלישי (הפרשן המוסמך) יקרא לתוך החוזה, מתוך חוכמה שבדיעבד, את אשר הצדדים לא ביקשו לכתוב לתוכו".
כמה חודשים לאחר מתן פסק הדין שללה נשיאת העליון אסתר חיות את טענת שקד, במסגרת דחיית בקשה של "ביבי כבישים" לקיים דיון נוסף בתיק. אמירת שטיין על כך ש"לא כל החוזים נולדו שווים" אינה משנה את אפרופים, קבעה חיות, והסבירה: "ניתן למצוא בפסיקה לאורך השנים התייחסויות לא מעטות לכך, שהעקרונות הפרשניים שנקבעו בהלכת אפרופים עשויים להיות מיושמים באופן שונה בהינתן סוג החוזה ונסיבות כריתתו".
בסיכום ההחלטה כתבה חיות: "לנוכח טענת המבקשת כי נוצרה 'אי ודאות משפטית' בעקבות פסק הדין, יש לשוב ולהבהיר כי הלכת אפרופים ושורת פסקי הדין שנפסקו בעקבותיה, קובעים כי על בית המשפט לעשות כל שניתן על מנת להתחקות אחר אומד הדעת הסובייקטיבי של הצדדים לחוזה, ולהישמר ככל הניתן מלקרוא לתוך החוזה תניות חדשות". במילים אחרות: גם ברק עצמו קידש את מימוש רצון הצדדים.
"האמת היא שפרשנות חוזים לא מעניינת את שקד"
טענת שקד שהלכת אפרופים "ריסקה את עולם החוזים" מעוררת גיחוך אצל פרופ' יונתן יובל, מומחה לדיני חוזים מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה.
"איך ייתכן שעדיין אנשים עושים חוזים?", הוא שואל רטורית. "זה פסק דין משנת 1995 והמדינה עומדת. הייתי מצפה שאם זה היה נכון, אנשים היו מפסיקים לעשות חוזים ומחפשים דרך אחרת לעשות עסקים. איך אפשר לשכור דירה, לקנות אוטו, לקחת מורה לפסנתר, אם אין חוזים בעולם? איך קנית לחמניה היום במכולת וקיבלת אותה?
"איילת שקד אומרת שהרסו לנו את דיני החוזים? חוץ מתיקון סעיף 25 בחוק החוזים חלק כללי (פעמיים, אחת מהן ב-2011, במסגרת ניסיון של יריב לוין למחוק את הלכת אפרופים, שהסתיים לדעת רבים דווקא בחיזוקה, נ"י), החוק יציב בצורה שלא תיאמן מאז נחקק ב-1973.
"כל חקיקה ישראלית כמעט מאז – קח את דיני ניירות ערך, קח את פקודת החברות שהפכה לחוק החברות, קח את חוק העונשין – עברה עשרות ולפעמים מאות תיקונים. סך הכל זה חוק שמשרת את הקהילה המשפטית ואת הקהילה העסקית, והוא כנראה משרת אותם היטב, אחרת הם היו מנסים לשנות אותו.
"אגב, כשחוק החוזים שלנו נחקק, החידוש המרכזי שם היה בכלל סעיף תום הלב, שאומר שבמו"מ לקראת כריתת חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. זה גרם לגעוואלד לא רגיל של הפרקטיקנים, הם דיברו כמו איילת שקד: הרסו לנו את דיני החוזים! אין יותר דיני חוזים! ולמה? כי אף אחד לא יודע ולא מבין מה זה תום לב.
"אז בהתחלה עורכי הדין כולם קראו געוואלד, כתבו בעיתון 'הפרקליט' שהרסו להם את דיני החוזים הטובים, המנדטוריים, שהם ידעו איך לעבוד איתם, ושאין יותר ביזנס. וכמו שאתה רואה, אכן הבית השלישי חרב, כולנו חזרנו לגלות ומתעגעים לשיבת ציון… במציאות, עו"ד שאומר לך היום שהוא לא יודע מה זה תום לב, כנראה לא מדבר בתום לב. אין עו"ד שלא יודע לעבוד עם זה".
מעבר לשאלות המשפטיות, אומר יובל, מה שמעניין באפרופים הוא הדיון הציבורי סביבו: "איך קרה שבישראל, מחלוקת אקדמית-טכנית על כללי הפרשנות של החוזים, הפכה להיות מושא לכזאת מחלוקת פוליטית? האמת היא שכללי הפרשנות של החוזים לא מעניינת בכלל את שקד, לא את בנט ולא אף פוליטיקאי אחר, אבל זה עוגן טוב מבחינה רטורית לתקוף דרכו את בית המשפט, כשבעצם מה שמעניין אותם זה להגביל את כוחו של בג"ץ.
"כללי הפרשנות של החוזים לא מעניינים בכלל את שקד, לא את בנט ולא אף פוליטיקאי אחר, אבל זה עוגן טוב מבחינה רטורית לתקוף דרכו את בית המשפט, כשבעצם מה שמעניין אותם זה להגביל את כוחו של בג"ץ"
"למה זה נורא עוזר להם? הרבה מאוד מהוויכוחים שלהם מול בג"ץ, בעניינים של זכויות אדם ושאלות אחרות, יש בהם זיהוי אידיאולוגי ברור. נורא נוח להם לבוא ולהציג משהו כשכרון כוח וכאימפריאליזציה של בית המשפט דווקא בתחום לא אידיאולוגי. אם אפילו בתחום הכי בסיסי שיש, דיני חוזים, הוא לא נותן לדברים לעבוד, מרסק את התחום ומנסה להשתלט עליו, זה מוכיח לכאורה עד כמה בית המשפט פגום ושיכור כוח".
יובל סבור שגם להיבט הפרסונלי יש משמעות רבה: "הפוקוס הוא אהרן ברק ואולי גם דורית בייניש, שכתבה את פסק דין מועצת הירקות (שהתבסס על אפרופים בהרכב של תשעה שופטים, נ"י) ונחשבת לבת טיפוחין שלו. אני חושב שאם זה לא היה ברק, ואם זה לא היה בתקופה שבה היו הביקורות על בג"ץ, היה עובר האפרופים הזה מתחת לרדאר, ואף אחד, לא שקד ולא בנט, היה שם לב לזה.
"זה משתלב במאבק הכללי נגד בית המשפט, וספציפית אני חושב נגד ברק, שקיבל ממדים מיתיים. צריך לזכור שברק הוא משפטן מסחרי, בעל השקפת עולם שמקבלת את הסדר הקפיטליסטי, שבדרך כלל מקבל את הסטטוס קוו הכלכלי. הוא מאוד שמרן בנושאים של יחסים כלכליים, אז לא זה הדבר שהדאיג את מחנה הימין.
"לא ערכתי מחקר השוואתי, אבל ההתרשמות שלי היא שאין אף מדינה בעולם שבה ויכוח על כללי הפרשנות של חוזים הוא נושא פוליטי, שהפך להיות כל כך במרכז של מחלוקת בין ימין ושמאל, שמרנים וליברלים".
לשופטים לא באמת אכפת מי ינצח
ליובל חשוב להדגיש נקודה שהציבור הרחב לא מספיק מבין לדעתו, ומורידה מעט מהאחריות המיוחסת לברק: "בסוציולוגיה של תקדימים, מי שקובע בפועל את המעמד המשפטי של פסק דין אלה בתי המשפט הבאים שמחליטים להתייחס אליו, בהתאם לחוק בתי המשפט ולחוק יסודות השפיטה. כתוב שם שהלכה פסוקה תהיה בסיס להחלטות עתידיות".
על רקע החריגה של שטיין וגרוסקופף מהלכת אפרופים, גם יובל מסכים שאפשר לטעון שמשהו בה השתנה. עם זאת, מכיוון שחלפה פחות משנה מאותו פסק דין, מוקדם עדיין לקבוע אם השינוי יחזיק מעמד.
"אני בהחלט מבין את הדאגה של פרקטיקנים שאפרופים פוגע להם באופן מסוים ביכולת לקבוע מה יהיה תוכן החוזה", הוא מוסיף, "אבל יש לזה תשובה, והיא פשוט לקבוע; ככל שהם עושים חוזה יותר מפורט, הצורך של בית המשפט להזדקק לנסיבות יורד".
בצד המשפטי מותח יובל ביקורת על הגישה שביטא השופט גרוסקופף, ולפיה יש למנוע את ה"סיכון" שבהתערבות צד שלישי – השופטים – בחוזה, לכאורה בניגוד לרצון הצדדים.
"אנשי החוזים, ואני בתוכם, חושבים שחוזים צריכים לשרת את הסובייקטיביות האנושית. זה נורא יפה לומר שצריך ללכת על פי כוונת הצדדים, אבל כל צד אומר משהו אחר. לכן מגיעים לבית המשפט. אנשים שוכחים שאנחנו מפרשים חוזים בקונטקסט של סכסוך.
"אנשי החוזים, ואני בתוכם, חושבים שחוזים צריכים לשרת את הסובייקטיביות האנושית. זה נורא יפה לומר שצריך ללכת על פי כוונת הצדדים, אבל כל צד אומר משהו אחר. לכן מגיעים לבית המשפט"
"לכאורה זאת שאלה העוסקת בכוחו של בית המשפט, כאילו יש כאן איזה מאבק בין בית המשפט ובין הצדדים, אבל ברק היה אומר לפרופ' גבריאלה שלו (שביטאה גם היא את גישת גרוסקופף, נ"י): 'לי אין כלב בקרב הזה'. לי לא אכפת אם 'ביבי כבישים' ינצחו או הרכבת תנצח. הלכת אפרופים נועדה בסך הכל לעזור לצדדים לגלות את התכלית האמיתית של ההסכמה ביניהם, במגבלות הרישיון שנתנה המדינה (תום לב, איסור לכרות חוזה לא חוקי ועוד, נ"י), לא בית המשפט".
עיון בפסק הדין של ברק מלמד שלמרות השפה הרדיקלית לכאורה – ששיאה באמירה שאפשר לפרש חוזה "תוך שינוי לשונו לשם הגשמת תכליתו" – החידושים שלו מבוססים על הסכמות קודמות רחבות בארץ ובעולם.
את הפרשנות המאוחדת, שאותה דימה לתנועת מטוטלת מלשון החוזה לנסיבות וחוזר חלילה (בשונה מפרשנות דו-שלבית, קודם לשון החוזה ורק אם אין ברירה בירור הנסיבות), ואת הצורך לפנות לעקרונות אובייקטיביים כמו תום לב אם הנסיבות הסובייקטיביות לא התבררו, מבסס ברק על שורת ציטוטים ארוכה של שופטים בכירים ואנשי אקדמיה.
במבט השוואתי, הלכת אפרופים תואמת במלואה את שיטת המשפט הקונטיננטלית (האירופית בעיקרה), החלה בין השאר בגרמניה, איטליה, שווייץ צרפת ואוסטריה. "יוצאת הדופן היא ארה"ב, שם יש כלל פרשנות מאוד מצמצם", אומר יובל.
"הכלל אומר שאם יש חוזה בכתב לא יזדקקו לנסיבות חיצוניות או לשאלות אחרות, אבל בתנאי שהחוזה נחזה להיות כזה שמחזיק את כל ההסכמה של הצדדים. היתרון בזה הוא שהכלל מאוד חד-משמעי, החיסרון שלו הוא שהוא עושה הרבה מאוד אי-צדק.
"הכיוון ההפוך לגמרי הוא חוק המכר הבינלאומי, אמנה בינלאומית שישראל חברה לה, שם כתוב שכשרוצים לפרש את הכוונה של אחד הצדדים, לא רק שאפשר להזדקק לראיות חיצוניות שקרו לפני כריתת החוזה, אפשר אפילו להזדקק לראיות חיצוניות אחרי כריתת החוזה. זה אפרופים על סטרואידים".
"השתחררות מעול הפירוש המילולי"
בין הציטוטים שמביא ברק בפסק הדין מובאים דברים מסדרת הספרים על דיני חוזים של פרופ' דניאל פרידמן, מהמתנגדים הבולטים באקדמיה לגישתו האקטיביסטית של ברק, ושל פרופ' נילי כהן. במקום אחד מציין ברק כי כמוהו גם השניים סבורים כי אם הכוונה המשותפת של הצדדים לא מתבררת, יש לבסס את הפרשנות על עקרונות אובייקטיביים כמו השכל הישר, ההיגיון העסקי של החוזה ותום הלב.
במקום אחר מצטט ברק את הסכמת פרידמן וכהן עם סמכותם של שופטים לתקן טעויות בחוזה – בהתאם לסעיף 16 בחוק החוזים – כאשר מתברר שכוונת הצדדים לא קיבלה ביטוי בכתב.
ברק מצטט גם מהספר "דיני חוזים" של פרופ' גבריאלה שלו, שגם היא כאמור מתנגדת לגישתו. שלו ציינה שם כי "ראש וראשון" לכללי היישום של עקרון תום הלב, הוא בירור "כוונתם האמיתית של הצדדים לחוזה. התחקות אחר כוונה זו, תוך השתחררות מעול הפירוש המילולי, עולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב".
ציטוט נוסף של שלו שהביא ברק, גורס כי "בעימות בין לשון החוזה לבין כוונת עושיו – יד האחרונה על העליונה". הדברים תואמים את הפתיח לסעיף 25 לחוק החוזים: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים". לצד אנשי האקדמיה מצטט ברק פסקי דין רבים של עמיתיו וקודמיו בבית המשפט העליון התומכים בגישתו.
"אם אמנם הפרשן לוקח ברצינות את אומד דעת הצדדים כאמת מידה פרשנית, מדוע הוא מוגבל אך ללשון החוזה כדי לעמוד על תוכנה?", תוהה ברק, ופונה לדיון ארוך על טיב השפה, שלדבריו אף פעם אינה ברורה כפי שהיא נראית. לחיזוק הנקודה הוא מצטט את רוג'ר טריינור, נשיא בית המשפט העליון של קליפורניה בשנות ה-60: "מילים פשוטות, כמו אנשים פשוטים, אינן תמיד כה פשוטות כפי שזה נראה".
"כשאתה קורא את אפרופים, יש שם דבר אחד שהוא בעיניי פשוט ברמה גאונית", אומר יובל. "הוא לא קשור לדיני חוזים, אלא להבנה של איך שפה עובדת. ברק מראה שהקביעה האם השפה מעורפלת או השפה ברורה היא לא נקודת המוצא של הפרשנות – אלא המסקנה שלה. אתה לא יודע את זה עד שלא עשית את התהליך הפרשני.
"ברק מראה שהקביעה האם השפה מעורפלת או השפה ברורה היא לא נקודת המוצא של הפרשנות – אלא המסקנה שלה. אתה לא יודע את זה עד שלא עשית את התהליך הפרשני"
"לכאורה, דעת המיעוט של מצא באפרופים באמת נורא הגיונית. הוא אומר בואו נראה קודם כל מה כתבו הצדדים, ואם זה לא ברור נלך לנסיבות. אבל אני זוכר שפעם הלכתי לאוניברסיטה ושמעתי שני נהגי תובלה שאחד אומר לשני: 'תשאיר לי מחר את הסוס והעגלה ליד השער'. נגיד שהוא מגיע למחרת ומוצא סוס ביולוגי עם עגלה. זה חוזה, אמנם מאוד פתוח, אין בו את השעה, התשלום, אם יש או אין דלק או טסט, אבל חוזה. אלא שהנהג שימצא סוס ועגלה יצעק געוואלד ושהפרו נגדו את החוזה.
"אבל למה? מבחינת מצא לא צריך לעבור לנסיבות. הוא אמר סוס, הוא אמר עגלה, תפתח מילון, תראה מה זה סוס, תראה תמונות של סוס ועגלה, מה הבעיה, החוזה ברור ולכאורה אין בו אמביוולנטיות. אבל הגענו לאבסורד".
"חוזה סגור", כלשונו של השופט שטיין, מוסיף יובל, הוא ישות בלתי קיימת, משום שפילוסופית לא ניתן לדמיין מראש את כל התרחישים האפשריים, ומשום שכתיבת חוזה כזה תעלה יותר מדי כסף. "לפעמים מנסים לעשות את זה, הסכם המיזוג בין דיימלר לקרייזלר התקרב להיות משהו שעונה על כל השאלות, אבל רוב החוזים לא".
דוגמה אקטואלית היא החוזה בין גנץ לנתניהו. עם כמה שניסו לסגור אותו מכל הכיוונים, בסוף השאירו את פרצת אישור התקציב.
"נכון. שם אבי ליכט, שהוא באמת משפטן-על, כתב חוזה שבאמת היה סגור לכאורה מכל הצדדים, חוץ מדבר אחד: מה שקורה אם הממשלה לא מעבירה תקציב. אני מניח אגב שיש בו עוד חורים, רק שאין לצדדים אינטרס לחפש אותם אז הם לא מתגלים".
גם מי שמתנגד בעצם תומך
עורך הדין גדעון פישר הוא היועץ המשפטי של "המרכז הישראלי לגישור ובוררות" ובעלים של משרד פרטי המונה כ-40 עורכי דין. בשני הכובעים האלה צבר במשך השנים התמחות בפרקטיקה של תחום החוזים.
נקודת המבט של פישר על הלכת אפרופים מנוגדת באופן קיצוני לזאת של פרופ' יובל. "הוודאות המסחרית-עסקית נפגעה חד-משמעית באופן ממשי. כל העניין של יציבות משפטית מתבסס על זה שאתה יודע מבעוד מועד לצפות מה בית משפט יאמר אם חס וחלילה יהיה סכסוך.
"אבל אתה לא יכול לדעת את זה, כיוון שבית המשפט מתיימר לפרש את הצדדים, ולקבוע מה היתה עמדתם כאשר הם כרתו את החוזה ביניהם. זאת אומרת, בית המשפט מתיימר להיכנס לתוך האדם, לתוך איש העסקים, למוח שלו, ללב שלו, לנשמה שלו, ולומר מה היתה כוונתו האמיתית כשהוא חתם את מה שחתם.
"כל העניין של יציבות משפטית מתבסס על זה שאתה יודע מבעוד מועד לצפות מה בית משפט יאמר אם חס וחלילה יהיה סכסוך. אבל אתה לא יכול לדעת את זה, כיוון שבית המשפט מתיימר לפרש את הצדדים"
"ברגע שמי שקובע את זה הוא לא הבן אדם אלא בית המשפט, זה מטלטל והופך את כל סימני הקריאה לסימני שאלה. עורכי דין מתפרנסים מזה, כי ככל שיש יותר ודאות פחות צריכים אותם, ואם צריכים אז לא צריכים עורכי דין טובים, כי כל עורך דין פשוט יודע להראות לך סימני קריאה. ככל שיש יותר סימני שאלה אתה צריך עורכי דין טובים, שאחרי מאמץ יוכלו אולי להראות לך את סימני הקריאה, וזה עולה הרבה כסף.
"מי שמאמין שהשופט הוא משפטן מלומד, מומחה לפרשנויות, מומחה להבנת נפשם של הצדדים, צריך לתת משקל לעקרון הזה של השארת סימני שאלה, והשופט יהפוך אותם לסימני קריאה. מי שיותר סקפטי ויותר פסימי, אומר שבכל הכבוד, בוא נהפוך את החוזה לדווקני. אל תאפשר יותר מדי סטיה לפרשנות מתוך המילים הכתובות".
לסיכום דבריו מציג פישר עמדה הסותרת לכאורה את עמדתו ביחס לאפרופים. "הדבר החשוב ביותר שאנשי עסקים וכל מי שקורא חוזה צריכים להבין לטעמי, הוא שכל עוד שיש עננה סביב פרשנות חוזים שנחתמים, הם יעשו לעצמם מחווה אמיתית בכך שהם יימנעו מהגעה לבתי משפט ככל הניתן, ויישבו את הסכסוכים בבוררות.
"בבוררות קובעים מלכתחילה שהדין המהותי לא חל, כלומר שדיני החוזים לא רלוונטיים והפרשנות לא רלוונטית. זה אומר שבוחרים מראש בורר שזהותו מוכרת לצדדים (מציינים את שמו בחוזה, נ"י), וסומכים עליו שהוא יפרש את הצדדים כפי שהוא מוצא לנכון. זה הופך את זה למעשה לחקירת האמת, ירידה לעומק כדי להבין את האמת, ולשפוט לפי הצדק ולא לפי כללי פרשנות עמומים".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו