בחמישי שעבר נסענו להופיע בפסטיבל מוזיקה צעירה מקורית ברמת הגולן.

יום חם של הרבה שעות, לקח זמן להגיע עם הפקקים והאוטו המקרטע, שמענו מוזיקה טובה ומתי שהוא בערב הגענו לשם.

הזיכרונות התחילו לצוף בלי שהזמנתי אותם:

אני חייל בתאטרון צה"ל. צוות קטן של שחקנים נוסעים לשבוע לרמה. ישנים כל לילה בבסיס אחר. כל ערב מכירים אנשים אחרים. עושים טוסטים על תנור ספירלות. לא יודעים כלום. לא מבינים כלום. מילים כמו "נפח", כמו "קומנדקר"    (אולי רק עכשיו אני שמוע בראש את התרגום: רכב פיקוד). גשמים עזים, טיפות גדולות כמו טרופיות על עלים גדולים.

או שאלו כבר תמונות אחרות מסרטים מהדמיון, מי יודע?

לפני ההופעה התארחנו אצל גבע, שנתן לנו לאכול ולשתות. המרפסת שלו פתוחה לכל העמק. חשוך, אבל אני רואה שריפה מרחוק. גבע חושב ששכן ערבי מצית שטחי מרעה של המושב, וזה עניין כמעט יומיומי. "ואני חושב על עזה, ורק שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזאזל'.

איפשהו בעמימות שמעתי על רמת טראמפ. זה נשמע כל כך כל הזוי ולא קשור. אבל מצד שני, מה כן מציאותי? הדרכים המתפתלות, הגיטרות הממתינות שנוציא אותן בפעם המי יודע כמה?

בתוך כל הפייק ניוז והטוקבקים הרועמים יש את השירים, ואנחנו מנגנים אותם ארוכים מהרגיל עם פיתולים שמתאימים לפסטיבל. בשטח מקבלים אותנו טוב.

אני נזכר בפעם אחרת. הופעה בפאב קטן מאבן ברמה, קור אימים, הקהל במעילי צמר ומגפי בוקרים. אחרי ההופעה ההיא, ג'קוזי בשלג עם כוס יין ביד וכוכבים מאד קרובים, בגלל שיש מעט אור. בטח עברו 15 שנה מאז. אתה נכנס לאוטו, הארץ אולי קטנה, אבל המקומות האלו רבים ומתחלפים כמו רסיסי חלום.

אני כותב כדי לזכור והפעם יש לי גם עזרה

ש.ש.ח, המנהל שלי שנסע איתנו להופעה, כתב שיר שמתאר את היום הזה מנקודת מבטו. הוא תמיד כותב, והפעם גם שלח, לי ואני בהסכמתו מצרף את השיר שלו לכאן.

יום רביעי במיצובישי שחורה
ג'נגו הקינג נוהג בבטחה
טיול לרמה שלושה אנשים דנק'ה מאחור
אני והקינג יושבים מלפנים
 
פקקים ועומסים מאילון עד פולג
סיפורים על שירים ודנק'ה ש 100 חוגג
מדליקים אחת מהסוג הנכון
תלונה על שוטר שמציץ מחלון
 
אני מתזמן שמונה מגיעים
גבע מצייץ: לפני חצות לא עולים
קפה קטן שישבור את הנסיעה
ליד צובר הדלק מדליקים עוד קטנה
 
מדרדרים לכינרת עם אור אחרון
חוצים את טבריה מציצים על השעון
האקוסטית והבס נחים בבגאז'
האקוסטית יודעת שהיא לא תשכח
 
עשרים שלושים ושתיים צ'ק אין בקיבוץ האון, 
בירה קטנה, מצעים מבולגנים,
אפרסק וענבים בשירותים תור מטורף של 3 אנשים
עשרים ארבעים ושבע צ'ק אאוט ויוצאים
 
עולים על האוטו מטפסים מטפסים
דנק'ה מעיר לקינג על אורות גבוהים
"באק" של גבע מקבל אותנו בנביחות
הקינג כמו קינג בערסל מתערסל
 
שתיים עשרה וחצי עולים להופיע
לפי כל החישובים בארבע נגיע
רק הבס לא ממהר
הוא יגיע בשישי בחמש עם מישהו אחר

מקליט ומופיע משנת 1987. דן הוא זמר יוצר. זוכה פרס אקו"ם לפזמונאות, בין שיריו: שוב השקר הזה, אימפריות נופלות לאט, לבן על לבן ועוד רבים. בנוסף הוא כותב שירים לאחרים: בך לא נוגע - יהודית רביץ, מפנה מקום - ברי סחרוף, ביום של הפצצה - רמי קליינשטיין, שי צברי, גיא ויהל ועוד רבים אחרים. מאחוריו יותר משלושים שנות יצירה אישית והדרכה יצירתית של אומנים הן בתחילת דרכם – כמורה לכתיבה יוצרת והן לאלו שכבר ביססו את מעמדם כמובילים בארץ. במהלך השנים דן עבד על יצירת אלבומים בין השאר עם יהודית רביץ, דיוויד ברוזה, מאור כהן ברי סחרוף ועוד רבים וטובים. דן מלמד כתיבה והלחנה במקומות רבים בינהם בצלאל ורימון

האיום האיראני שירת מאז ומתמיד את האינטרסים של בנימין נתניהו. הוא השתמש בחרדה שיצר מפניו לגיוס מאות אלפי מצביעים (ואת השנאה – לגיוס רבים אחרים).

נתניהו הצהיר שהוא היחיד שיכול להגן על ישראל מפני האיום האיראני הזה, ובמקביל טיפח והאיץ אותו. הן בשכנעו את הנשיא דונלד טרמפ לבטל את הסכם הגרעין, מה שגרם להסרת הסנקציות האירופאיות על איראן ולהאצת העשרת האורניום ע"י האחרונה, הן בסרבו לדרישות חוזרות ונשנות של ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, לבצע פעולות מניעה חיוניות, והן כשאיראן הפכה במשמרתו למדינה סף-גרעינית בעוד הוא עצמו טרוד בהפיכת ישראל למדינה סף-דיקטטורית.

ד"ר גל לברטוב, עו"ד, מרצה למשפטים וסופר. לשעבר מנהל המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה. הוא בוגר המכללה לביטחון לאומי של צה"ל והפקולטה למשפטים של אונ' בר-אילן, מוסמך הפקולטה למשפטים של אונ' תל-אביב והפקולטה למדעי החברה של אונ' חיפה ובעל תואר דוקטור לפילוסופיה מטעם הפקולטה למשפטים והסנט של האוניברסיטה העברית. מאז הצהרת יריב לוין בינואר 2023 על תוכניותיו לריסוק הדמוקרטיה הישראלית מקדיש גל את מרב זמנו, לצד אלפי אזרחים מודאגים כמוהו, להגנה על ישראל ואזרחיה מפני ממשלתם.

אני זוכר את יום השואה מהילדות. כנראה שכבר בסוף הסבנטיז. בטח באייטיז. יום השנה לפני 45 שנה. יום השואה לפני 42 שנה. לפני 40 שנה. אז טרם חלפו עדיין 40 שנים מתום המלחמה ההיא. זאת אומרת שעבר יותר זמן מאז עד היום מאשר מתום מלחמת העולם השנייה עד אז. זה די מדהים אותי.

ומאז עד היום, עברו המון מים בירקון ובקישון וחלקם היו מזוהמים מאוד. אמש נמנעתי בתוקף מצפייה בנאום השנתי של בנימין נתניהו, שהופך בכל שנה לנלעג יותר, כוזב יותר, מניפולטיבי יותר, מזלזל יותר, קורבני יותר, לאומני יותר ומביש יותר.

עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

בעוד מספר ימים נציין כולנו 76 שנות תקומה למדינת ישראל. 79 שנים אחרי סיום המלחמה הנוראית ההיא. והשנה אירועי הזיכרון והעצמאות לא יהיו כבכל השנים.

אחרי שאולי חשבנו שראינו, שמענו, פגשנו הכל, הגיע ה-7 באוקטובר. יום נוראי, קשה, עצוב, מטלטל ומזעזע שעדיין מלווה אותנו. כבר למעלה מ-200 ימים שאנחנו בתוך מציאות שקשה בה לנשום, מציאות כואבת ובלתי נתפסת.

יעל זית, ילידת 1982, מצור יצחק. אמא ל-3 ונשואה ליסף. מנהלת מחלקת התנדבות וקהילה בקרן לרווחת נפגעי השואה מ-2022. לפני כן, התעסקה בניהול ופיתוח קהילות חינוך, נוער ומגזר ציבורי.