ממש בעוד רגע הנאצים היו מביסים את בנות הברית במצרים, נכנסים לפלשתינה, משמידים כל סיכוי למדינת ישראל להפוך למציאות וטובחים במאות אלפי יהודים. איך כל זה נמנע?
![עטיפת ספרו של גרשון גורנברג, "מלחמת הצללים"](https://static.zman.co.il/www/uploads/2021/03/419ZokpuiqL.jpg "עטיפת ספרו של גרשון גורנברג, "מלחמת הצללים"")
בכך עוסק ספרו החדש של העיתונאי וההיסטוריון גרשום גורנברג, War of Shadows: Codebreakers, spies, and the secret struggle to drive the Nazis from the Middle East ("מלחמת הצללים: מפצחי קוד, מרגלים והמאבק הסודי להרחקת הנאצים מהמזרח התיכון").
הספר מפקפק בחשיבותן של הבריגדה היהודית ודמויות כמו יצחק רבין ומשה דיין בהגנה על ארץ הקודש במהלך המלחמה, תקופה שהייתה חיונית לעיצוב המיתוס הישראלי, שהיה כל כך מרכזי בימים הראשונים של המדינה.
"זה היה לי ברור כשעבדתי על הספר – וזה מנוגד למיתוס שאנחנו, בישראל, פיתחנו על עצמנו ב-70 השנים האחרונות – שהסיבה לכך שפלשתינה, ארץ ישראל, הייתה מפלט ליהודים במלחמת העולם השנייה.
"הסיבה האמיתית לכך שהם לא מצאו את עצמם קורבנות של רצח עם, הייתה שהבריטים שרטטו את הקו בחול באל-עלמיין. ליהודים היה תפקיד מאוד קטן בכל זה", אומר גורנברג בשיחה על כוס תה בביתו בירושלים, תוך שמירה על ריחוק חברתי.
"הרצון היהודי להגן על עצמנו במהלך מלחמת העולם השנייה היה חיוני לעיצוב גורלה של ישראל ושל הצבא הישראלי.
"אבל במהלך האירועים האמיתיים, מה שהציל את היהודים של ארץ ישראל-פלשתינה מהנאצים היה צבא שהורכב מאנשים שהגיעו מבריטניה, דרום אפריקה, ניו זילנד, אוסטרליה ועוד חצי תריסר מדינות.
"והם לא באו להגן על פלשתינה, הם לא באו להגן על היהודים, הם באו להגן על האימפריה הבריטית".
"מה שהציל את היהודים של ארץ ישראל-פלשתינה מהנאצים היה צבא מבריטניה, דרום אפריקה, ניו זילנד, אוסטרליה ועוד מדינות. והם לא באו להגן על פלשתינה או על היהודים, הם באו להגן על האימפריה הבריטית"
אובססיה של ממש
הספר, תוצאה של מחקר מקיף, מתפקע מאנקדוטות ומעושר הפרטים – הטקסטורה שעל הקיר, צבע הדיו ששימש בפתק כלשהו, מועדוני הלילה בקהיר שהעדיפו המרגלים הנאצים חסרי התועלת.
הספר משחזר את הקרב על המזרח התיכון בין השנים 1939 ו-1942, ומציע זרקור חיוני על תקופה וחלק של המלחמה שזוכה לרוב להתעלמות, לפחות על ידי רוב האמריקאים.
בתרבות הפופולרית, רוב סרטי מלחמת העולם השנייה, תוכניות הטלוויזיה והספרים, מתמקדים בזירה האירופאית או באוקיינוס השקט. יוצא הדופן הבולט ביותר, הסרט "פטון", שנושא את שם הגנרל, יצא לאקרנים לפני למעלה מ-50 שנה.
"כשהתחלתי לעבוד על הספר, הבנתי את ההיקפים של כל המלחמה בצפון אפריקה שפשוט נעלמו מהתודעה של הקוראים דוברי האנגלית ובמיוחד אמריקאים", אומר גורנברג.
"מלחמת הצללים" מציין שינוי משמעותי מיצירותיו הקודמות של גורנברג, שמתרכז בהיסטוריה ישראלית מודרנית, ובעיקר בתקופה של אחרי מלחמת ששת הימים. גורנברג כותב גם מאמרי דעה לוושינגטון פוסט ולגופי תקשורת נוספים.
"רציתי לעשות משהו חדש. שני הספרים האחרונים שלי עסקו בהתנחלויות, בשטחים הכבושים, בפוליטיקה ישראלית פנימית, וכדי להיות יצירתי צריך אתגר חדש. רציתי לעשות משהו שבו אוכל ללמוד הרבה. התאהבתי במחקר הארכיוני".
הספר הוא תוצאה של למעלה משבע שנות מחקר, תוך כדי דיווח עיתונאי וכתיבה מסביב לעולם. הוא הוביל את גורנברג למסמכים ולארכיונים שבחלקם מעולם לא נחשפו לציבור. "אני יכול רק לומר שלאשתי ולילדי יש הרבה מאוד סבלנות, כי פיתחתי אובססיה של ממש ועבדתי על זה 24/6", צוחק גורנברג, שומר שבת.
"מלחמת הצללים" מרחיב את נקודת המבט מעבר לתנועות בשדה הקרב וללחימה בצפון אמריקה, אל מלחמת המודיעין שמאחורי הקלעים, אל האינטריגות בארמון המלוכה ואל המאמצים הדיפלומטיים של הקמפיין.
סרטים כמו "משחק החיקוי" מ-2014 על אלן טיורינג, או ספרות פופולרית כמו "קריפטונומיקון" של ניל סטיבנסון מ-1999, עסקו בעיקר בפיצוח מערכת האניגמה הנאצית. אבל אלה התמקדו בעיקר בלחימה באזור האוקיינוס האטלנטי, שם הטביעו הצוללות הגרמניות את האוניות של בנות הברית כמעט בלי הפרעה.
אבל לדברי גרונברג, לפיצוח הקוד היה תפקיד "חיוני לגמרי" בלחימה בצפון אפריקה, משני צדי העימות, הרבה יותר ממה שהובן ודווח עד היום.
על הדרך, הספר גם שופך אור על המצוקה הנשכחת של יהדות צפון אפריקה במהלך מלחמת העולם השנייה, המאות שנהרגו והאלפים שנשלחו למחנות ריכוז ולמחנות עבודה, והאיום המוחשי בחיסול רחב יותר על ידי גרמניה הנאצית באותה תקופה.
רק בשנים האחרונות התחילו לדון בצורה נרחבת במצוקה של יהדות צפון אפריקה במהלך השואה, כולל הכרה של יד ושם והשתלבות בלימודי השואה של משרד החינוך, למרות שכמה היסטוריונים ממשיכים לטעון שהתחום עדיין לא מוכר דיו.
"עד היום, בבתי הכנסת, תפילת יזכור מתייחסת ליהודים באירופה. הרעיון שבלוב, בעיראק או בטוניס הושפעו בצורה ישירה, שמצרים והלבנט, כולל ארץ ישראל, היו על סף כניעה לנאצים, פשוט נמחק מהזיכרון", הוא אומר. "אז זה תפס אותי. יש שם סיפור לספר".
"עד היום, בבתי הכנסת, תפילת יזכור מתייחסת ליהודים באירופה. הרעיון שבלוב, בעיראק או בטוניס הושפעו בצורה ישירה, שמצרים והלבנט, כולל ארץ ישראל, היו על סף כניעה לנאצים, פשוט נמחק מהזיכרון"
ההשראה לספר הגיעה מהערה אגבית של חבר, דוד אביצור, שסיפר ב-2013 איך אמו, האזרחית הבריטית, התבקשה על ידי הבריטים לעזוב את פלשתינה במלחמת העולם השנייה מחשש שהלחימה תגיע בקרוב לאזור. מעולם קודם לא קלט גורנברג עד כמה היה אמיתי החשש מפני פלישה נאצית.
"קראתי די הרבה היסטוריה על ישראל ועל השנים שלפני קום המדינה, ותמיד ידעתי שהאיום הנאצי הוא חלק מהתקופה. אבל המיידיות שהוא תיאר הייתה הרבה יותר אינטנסיבית ממה שחשבתי", אומר גורנברג.
מטוסים גרמנים, איטלקים ושל משטר וישי הפציצו את תל אביב וחיפה מספר פעמים בשנתיים שלפני שהגנרל ארווין רומל התקדם אל פלשתינה, חלק מניסיונות מדינות הציר להאט את המאמץ המלחמתי הבריטי באמצעות פגיעה בבתי זיקוק. למעלה מ-200 איש נהרגו, אבל מהר מאוד התקיפות האלה הפכו להערת שוליים בתוך המלחמה הגדולה יותר וזוועותיה.
בספר, גורנברג כותב שהשיחה שלו עם חברו שלחה אותו ל"מסע לרומא, לקהיר, לחולות אל-עלמיין, ללונדון ולבקתות שהיו פעם סודיות בבלצ'לי פארק, לארכיונים בכל מקום, מתל אביב ועד פאלו אלטו, לבתי הילדים והנכדים של האנשים ששמותיהם נשכחו זה מכבר".
לא רק נשכחו. במידה מסוימת, התפקיד של פיצוח הקוד והמודיעין הוסתר במכוון מהציבור, גם אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה, בניסיון למנוע מלחמה שלישית.
אחרי מלחמת העולם הראשונה, הגרמנים הרגישו שרימו אותם וגזלו מהם את הניצחון, מתוך אמונה שהם לא באמת הפסידו בשדה הקרב – למרות העובדה שהם לגמרי הובסו – אלא שנבגדו על ידי המנהיגות המושחתת שלהם, תיאוריה שהולידה בסופו של תהליך את עלייתו של אדולף היטלר.
בנות הברית לא רצו שידור חוזר של כל אלה. "אז המדינות האלה אמרו, אנחנו לא יכולים לתת להם תחושה שקרה פה משהו מעבר לעוצמה הטהורה של בנות הברית שהביסו אותם, ואם הם ישמעו על הקטע הזה של הריגול, זה עלול להוביל לגרסה חדשה של תיאוריית סכין בגב", אומר גורנברג.
למרות שלאורך העשורים נחשפו חלקים של ההיסטוריה המודיעינית של המלחמה, זה נעשה בעיקר בספרי זיכרונות ובאוטוביוגרפיות – לא כחלק מהדיווחים הכלליים, האובייקטיבים. גורנברג ביקש לשנות את זה.
המקור הטוב
במהלך השנים הראשונות של המלחמה בצפון אפריקה, רומן נשען על "מקור טוב" ו"מקור אמין במיוחד" כדי להשיג את המודיעין שלו על פעילות בנות הברית. היתרון הזה איפשר לגנרל הנאצי – ביחד עם הטקטיקה הנועזת שלו – להביס את הבריטים ואת כוחות בנות הברית שוב ושוב ברחבי מצרים, לוב והמזרח התיכון.
שלא בידיעת הנאצים, הבריטים גילו בסופו של דבר שלרומל יש את המקור הטוב הזה, למרות שלקח להם זמן לגלות. הבריטים קראו את ההודעות הצבאיות של הגרמנים, על אף מכונת ההצפנה הנאצית, אניגמה, מערכת הצפנה חזקה במיוחד שהגרמנים האמינו שלא ניתן יהיה לשבור.
ובכל זאת, קבוצה של מתמטיקאים פולנים מבריקים – מריאן רייבסקי, יז'י רוז'יצקי והנריק זיגלסקי – שתרומתם למאמץ המלחמתי לא זוכה לכבוד הראוי – הצליחו לפענח את המכניקה של המכונה. קבוצה של מפצחי צפנים בריטית הצליחו לשבור את הקודים הנאצים ולקרוא את התכתובת שלהם.
"התפקיד הפולני בפיצוח האניגמה לא הגיע לדיווחים הפופולריים בנוגע למה שאירע שם", אומר גורנברג, שספרו בהחלט מהלל את תרומתם של רייבסקי, רוז'יצקי וזיגלסקי.
בסופו של דבר, הפגם המובנה באניגמה הלכאורה בלתי ניתנת להבסה היא שבני אדם הפעילו אותה, ובני אדם נוטים להתעצל, להשתמש באותן ההגדרות למכונה או רק לשנות אותן מעט, דבר שאיפשר למפצחי הצפנים הבריטים לפענח את הקודים יום אחר יום.
במחקר שלו, גורנברג חושף את שמו של מפצח הצפנים הבריטי שקיבל את המשימה להבין מי המקור הטוב של הנאצים. "עברתי על תיק של הביטחון בבלצ'לי פארק, ומצאתי התייחסות לעבודתה של מיס סטורי. עכשיו, אני הרי חצי חושב גם בעברית, והשם של האישה הזאת הוא מסתורי. חשבתי לעצמי, 'זה מדהים'", צוחק גורנברג.
"עברתי על תיק של הביטחון בבלצ'לי פארק, ומצאתי התייחסות לעבודתה של מיס סטורי. עכשיו, אני הרי חצי חושב גם בעברית, והשם של האישה הזאת הוא מסתורי. חשבתי לעצמי, 'זה מדהים'"
למרות המחקר הנחוש שלו, גורנברג לא הצליח לאתר את קרובי המשפחה של מיס מרגרט סטורי, שתרומתה למאמץ המלחמתי מעולם לא סופרה, ולמלא כמה מהחורים בעלילה שהיו לו לגביה. "גיליתי את האישה הזאת, ששמה מעולם לא הוזכר קודם, אבל שימשה בתפקיד חיוני במלחמה", הוא אומר.
משחק החתול והעכבר הזה בין המקור הטוב של הנאצים לבין המאמץ של הבריטים לחשוף את זהותו של המקור – אחד הנראטיבים המרכזיים בספר – מגיע לשיאו לפני הקרב באל-עלמיין.
הבריטים מגלים לבסוף שהמקור הטוב היה כזה שלא מרצון ולא במודע. הוא היה קצין אמריקאי, מייג'ור בונר פרנק פלרס, שהתקשורת שלו נקראה על ידי הנאצים.
"בגלל מסמר קטן" הבריטים נטבחו בשדה הקרב, בגלל האבטחה הרופפת בשגרירות האמריקאית ברומא, שנוצלה על ידי קצין הריגול האיטלקי הראשי ששם את ידיו על הצופן של האמריקאי, ואז העביר את המידע לברלין, מה שאיפשר לנאצים לקרוא את התקשורת שלהם, בין היתר ההתייחסויות שלהם לתוכניות המלחמה הבריטיות.
כשהבריטים התקרבו לאתר את זהותו של המקור, הגנרל הנאצי רומל – שפעל מלוב הכבושה על ידי האיטלקים – התחיל להתקדם מזרחה, לעבר מצרים, אז עדיין קולוניה בריטית ומרכז הפעילות האזורי של הממלכה המאוחדת. משם הוא יוכל להמשיך לשאר הלבנט: פלשתינה, לבנון, סוריה ועיראק.
התוכנית הזאת הציבה את רומל בעמדת נחיתות, מבחינה אסטרטגית. ככל שהוא התקדם יותר, כך התארכו קווי האספקה שלו, בעוד שהבריטים התחזקו ככל שנסוגו והתכנסו יותר לבסיס האם. הבריטים סיפרו לאמריקאים שהם משנים את הקודים שלהם, לאור חשיפת המקור, כולל פנייה ישירה של וינסטון צ'רצ'יל לפרנקלין רוזוולט.
אחרי התמהמהות קצרה, ב-17 ביוני, וושינגטון שלחה הודעה לשלוחותיה ולנציגיה מסביב לעולם בבקשה שישנו את הקוד. אבל חלף כשבוע לפני שהמידע הגיע לכולם.
אחרי שהבריטים ידעו שהצופן השבור של האמריקאים הוליד את המקור הטוב, ולפני ששינוי הצפנים יושם, תכננו הבריטים קרב אחרון בעיירה בשם מרסא מטרוח, עיר נמל על חוף הים התיכון במצרים. פלרס העביר את המידע הזה למפקדיו בוושינגטון, הודעה שנקראה על ידי רומל.
ואז, ב-25 ביוני, השתנו הצפנים והמקור הטוב של הגנרלי הנאצי נעלם פתאום ולכן לא יכול היה להודיע לו על השינוי עליו החליט ברגע האחרון מפקד הארמיה השמינית של הצבא הבריטי, גנרל קלוד אוקינלק. הגנרל בחר להתייצב דווקא באל-עלמיין ולא במרסא מטרוח, שם נותרה רק יחידה קטנה.
כשרומל כבש את מרסא מרטוח, הוא האמין שהניצחון הושלם ושהדרך לשאר המזרח התיכון סלולה בפניו. אבל כשהניע את כוחותיו מזרחה נתקל בהתנגדות חזקה באל-עלמיין, התנגדות שהוא לא צפה לה ולא נערך אליה. "רומל הכניס את האגרופים שלו לשיח קוצים והם נתקעו שם", כותב גורנברג.
אם רומל לא היה מקבל את הדיווח מהמקור הטוב על כך שהבריטים מתבצרים במרסא מרטוח, אולי היה מקשיב לקציני המודיעין שלו שסיפרו לו על ההתבצרות הבריטית באל-עלמיין. ואם הצפנים היו משתנים אחרי ה-25 ביוני, הוא היה מגלה שהתוכניות הבריטיות אכן השתנו.
זאת לא הייתה הונאה מכוונת – הובלת רומל למלכודת – אלא רגע ששינה די בטעות את מסלול המלחמה. לפי גורנברג, פרק הזמן שבין ההחלטה האמריקאית לשנות את הצפנים שלהם לבין המועד שבו שונו בפועל, היה תוצאה של "אלוהים או מזל או מה שתרצה, תלוי בנטייה התיאולוגית שלך".
הודעה נשלחה בקשר לנספח האמריקאי בקהיר, "אבל מסיבה כלשהי ההודעה בוששה מלהגיע", מצטט גורנברג קצין מודיעין אמריקאי, שאמר את הדברים אחרי המלחמה. והודות לשרשרת המאורעות הבלתי סבירה הזאת וכמובן – הודות לפעולות ולאומץ של חיילי בנות הברית בשטח – רומל הופנה לאל-עלמיין. מדינות הציר הובסו, ונמנעה השמדת יהודי צפון אפריקה והמזרח התיכון.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו