לקראת סוף 100 הימים הראשונים לכהונתו, אפשר לזהות כבר מספר מאפיינים ולציין מספר הישגים של נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן.
המשימה הראשונה שעמדה בפני ממשל ביידן היא כמובן ההתמודדות עם הקורונה. על אף שפייזר הודיעה על יעילות החיסון שלה כבר מיד לאחר הבחירות, ממשל טראמפ למעשה הפסיק להתעניין כלל בקורונה – או בכל אספקט ממשלי אחר – וכשנכנס ממשל ביידן לתפקידו לא הייתה בנמצא אפילו תכנית ראשונית לחיסון האוכלוסייה.
קשה להפריז בעוצמת ההצלחה של ביידן בנושא הזה. כשנכנס לתפקידו, הציב הנשיא יעד של 100 מיליון מחוסנים (לפחות במנה אחת) בתוך 100 ימים. כבר לפני שלושה שבועות יעד זה הושג: נכון להיום, חוסנו כבר 132 מליון איש (כ-40% מהאוכלוסיה, וכחצי מהאוכלוסיה מעל גיל 18) וקצב ההתחסנות הוא של כ-3.3 מיליון מנות ביום.
החל מאתמול (שני), בכל ארה"ב אפשרות ההתחסנות פתוחה כבר לכל האוכלוסייה מעל גיל 18. לפי הניסיון הישראלי, ניתן להעריך שבתוך כחודשיים-שלושה ארצות הברית תהיה פתוחה לחלוטין.
כדי להעריך את גודל ההישג, צריך להתעכב על האתגרים שעמדו בפני הממשל במבצע הזה.
השטח הגיאוגרפי העצום וגודל האוכלוסייה דרש התקשרויות ענק עם כל ארבע החברות שלהן חיסון מאושר, ומערך לוגיסטי לשנע את החיסונים בתנאים הנדרשים גם לפינות הנידחות ביותר במישורים הגדולים, בהרי הרוקי, במדבר מוהאבי ובאלסקה.
היעדר מערך ביטוח בריאות ממלכתי משמעותו שהיה צורך לתאם מול שלל גורמי בריאות פרטיים וגם ליצור מרכזי חיסון מטעם הממשל, בין השאר עבור מי שאין לו ביטוח בריאות.
המבנה הפוליטי של ארצות הברית, בו על החיסונים אחראיות המדינות, דרש תיאום הדוק עם כל חמישים המדינות וכן מערך חיסון פדרלי לחיילים, שבטים אינדיאנים וכו'. הפיצול החברתי דרש מאמץ הסברתי עצום.
בקיצור, הממשל הצליח לשקם את יכולת הממשל הפדרלי בשלל פרמטרים, הרבה מעבר לכישורי השיווק של איש מכירות נודניק.
בהערת אגב, כאשר משווים את שיעור ההתחסנות בכל מדינה לנטייה הפוליטית שלה, מתברר שיש קשר מובהק למדי:
![אחוז המתחסנים בארה"ב מול תוצאות הבחירות לנשיאות ב-2020](https://static.zman.co.il/www/uploads/2021/04/Picture1.png "אחוז המתחסנים בארה"ב מול תוצאות הבחירות לנשיאות ב-2020")
כמובן, קורלציה לא בהכרח מעידה על סיבתיות. ייתכנו גורמים רבים לכך שמדינות יותר דמוקרטיות נוטות לשיעור התחסנות גבוה יותר, החל מצפיפות אוכלוסייה וכלה באופי הממשל המדינתי. אבל גם לא מופרך להניח שהנטייה של האלקטורט הרפובליקאי לזלזל במחלה, בהשראת הנשיא לשעבר טראמפ, חלחלה גם לשלב ההתחסנות, ומדינות רפובליקאיות משקיעות פחות במבצע החיסונים.
כך או כך, מעבר לעידוד ההתחסנות, נושא החיסונים כמעט ולא קיים במסרים מטעם הממשל, או בדיון הפוליטי ככלל. ממשל ביידן כבר עבר הלאה לתחום הכלכלי.
בתחום זה הצליח הממשל להעביר חוק תמריצים על סך 1.9 טריליון דולר, שכלל סיוע ישיר לכל אזרח אמריקאי אבל גם הארכת דמי אבטלה וסיוע לעסקים קטנים, סיוע לבתי ספר, למערכות בריאות וסיוע משמעותי לממשלי המדינות ולממשל המקומי. הוצאה זו הייתה גרעונית לחלוטין ולא לוותה בהעלאות מיסים או קיצוץ במקומות אחרים.
כעת עובד הממשל על חוק תקציבי גדול יותר. בסיסו בתקציבי תשתיות – כבישים, גשרים, שדרוג רשת החשמל, וכו' – אבל הוא גם מתרחב לפריסת תחנות הטענה לרכבים חשמליים, העלאת שכר לעובדי סיעוד ביתיים, ועוד תחומים רבים. הוא אמור להיות ממומן מביטול חלק מהקיצוץ שביצע ממשל טראמפ במס החברות.
במהלכים האלה אפשר לראות מספר לקחים שביידן הפיק מהקשיים של ממשל אובמה.
ראשית – בסדר החוקים. החוקים הראשונים שהעביר ממשל אובמה היו החוקים להצלת הבנקים, הרפורמה בבנקאות (דוד-פרנק) ולאחר מכן השקיע את השנה וחצי הראשונה שלו ברפורמה בביטוח הבריאות, אובמה-קייר.
החוק הראשון היה מאוד לא פופולרי כבר מתחילתו, ואילו השלישי הפך לפחות ופחות פופולרי ככל שהתארך הדיון בו. ב-2010, אובמה-קייר והצלת הבנקים הפכו כל כך לא פופולריים שהם תדלקו את הגל הרפובליקאי של 2010 שמזער כמעט לחלוטין את היכולת של אובמה להעביר חוקים נוספים בנשיאותו.
ביידן, לעומת זאת, פתח בנושאים הכי קלים מבחינתו. חבילת תמריצים ליציאה ממשבר הקורונה מאוד פופולרית בציבור וזוכה בלמעלה מ-70% תמיכה. השקעה בתשתיות גם היא מדיניות פופולרית למדי.
אפשר לראות בכך פופוליזם או חוסר אומץ: ביידן לא מתעמת, לפחות בשלב זה, עם בעיות משמעותיות, ארוכות טווח, אבל גם שנויות במחלוקת – כמו, למשל, נושא ההגירה. עם זאת, זו עדות לחוש פוליטי חד.
ביידן מצליח בחוקים הללו להרחיב בצורה דרמטית את עשיית הממשלה ואפילו להעלות מיסים – שינויי כיוון דרמטיים של הממשל האמריקאי מאז שנות ה-80. אם קלינטון הכריז כי "עידן הממשל הגדול הסתיים", ביידן מחזיר אותו בחזרה. ובחושו הפוליטי, הוא עושה זאת דרך נושאים מאוד פופולריים בציבור – הן בצד ההוצאה והן בצד ההכנסה – מה שיקל עליו להעביר את החוקים לבסוף.
ושנית – ביחס ל"דו מפלגתיות". אחד המאפיינים הבולטים בחקיקת אובמה-קייר היה ניסיונו הארוך של הממשל לשאת ולתת עם רפובליקאים מתונים. בשביל לזכות בתמיכתם, אובמה ביסס את תוכניתו על תכנית הבריאות שמיט רומני – מי שיהיה יריבו הרפובליקאי ב-2012 – העביר כמושל מסצ'וסטס, והשקיע זמן רב במשא ומתן עקר.
לבסוף, אף לא רפובליקאי אחד תמך בחוק, שהיה מתון יותר משאובמה שאף אליו, והדיון הארוך בחוק הותיר לתקשורת השמרנית זמן רב להטיף נגדו, מה שבסופו של דבר הפך אותו למאוד לא פופולרי ואף תדלק את הניצחון הרפובליקאי לבתי הקונגרס ב-2010.
אובמה היה בטוח – ביהירות משולבת בנאיביות – שכושר השכנוע שלו יצליח להעביר סנאטורים רפובליקאים לתמוך בחוק, כאשר האסטרטגיה הברורה של הרוב הרפובליקאי הייתה לא לאפשר אף הישג לנשיא דמוקרטי. מיטש מקונל, מנהיג המיעוט הרפובליקאי בסנאט, סיכם את האסטרטגיה הרפובליקאית כך: "הדבר החשוב ביותר שאנו רוצים להשיג הוא שהנשיא אובמה יהיה נשיא של קדנציה אחת".
בנוסף, קשה להפריז בעוצמה שיש למושג "דו-מפלגתי" – bipartisan – בשיח הפוליטי האמריקאי. לפחות מאז הניו-דיל, כל חוק רציני (כולל החוקים הדרמטיים של זכויות האזרח, מדיקייר ומדיקייד בשנות ה-60) התהדר בתומכים רפובליקאים ודמוקרטים כאחד.
דו-מפלגתיות זו התאפשרה בחצי השני של המאה ה-20 מכיוון שהמפלגות היו הרבה יותר הטרוגניות. ועדיין, המושג "partisan" נושא משמעות שלילית בתרבות האמריקאית עוד מנאום הפרידה של ג'ורג' וושינגטון. גם כיום, חוק שנתמך בידי מפלגה אחת בלבד נתפס ומוצג בתקשורת כקיצוני ופלגני, ולפחות בצד הדמוקרטי יש כמות משמעותית של בוחרים שמעוניינים בדו-מפלגתיות.
ביידן נכנס לתפקידו משופשף ומפוכח הרבה יותר, ובשני החוקים האלה – חוק התמריצים וההשקעה בתשתיות – הוא לא מחפש בכוח תמיכה רפובליקאית; במקום זאת הוא נשען על נחיצותם של החוקים והפופולריות שלהם.
אלו חוקים שזוכים ל-70% ויותר תמיכה בציבור. אם מחוקקים רפובליקאים רוצים לתמוך בהם, נהדר, ואם לא, ביידן יעביר אותם בעזרת הרוב שיש לדמוקרטים בבתי המחוקקים, דחוק ככל שיהיה.
ומה לגבי דו-מפלגתיות?
באוקטובר 1966, כשמלחמת וייטנאם הלכה והסתבכה, נשא הסנאטור הרפובליקאי הוותיק ג'ורג' אייקן מוורמונט נאום ביחס למלחמת וייטנאם. למרות שהצעתו הייתה יותר מורכבת ומתונה, בתרבות הפופולרית הנוסחה שהציע מוצתה בביטוי: "ארצות הברית צריכה להכריז על ניצחון ולצאת" (We should declare victory and leave).
בדומה, ביידן מנסה להגדיר מחדש את המושג "דו-מפלגתיות": מכיוון שהחוקים שהוא מציע זוכים לתמיכת רוב מכריע של המצביעים – גם רפובליקאים – אזי הם דו-מפלגתיים. אם סנאטורים וחברי קונגרס רפובליקאים מתנגדים להם, הם עושים עוול לקהל מצביעיהם, אבל לא גורעים מהאופי הדו-מפלגתי של החוקים עצמם.
זה מהלך מעט יהיר, אבל אין ספק שהוא פורה יותר מניסיון עקר להשיג תמיכה רפובליקאית בקונגרס. והוא גם מייצג את הביטחון העצמי, המבוסס על ניסיון רב – וכן עד כה על הצלחות – של ממשל ביידן.
בנוסף, ביידן הצליח לייצר לעצמו תדמית חזקה של "מתון", למרות שעמדותיו הן בדיוק במרכז הספקטרום הדמוקרטי. התדמית הזו כל כך חזקה, שכאשר ביידן מציע הצעות שנחשבו זה לא מכבר מאוד שמאליות – למשל, הגדלה דרמטית של הוצאות הממשלה; או בלוני הניסוי שהוא מעלה בדבר ביטול הפיליבסטר או הוספת שופטים עליונים – תדמית המתינות שלו לא נסדקת, אלא להיפך: הרעיונות האלה נתפסים פתאום כמתונים יותר.
כך או כך, לא יפתיע אם נתניהו יתקל בגישה דומה ביחס לרצונותיו ושאיפותיו במו"מ מול איראן. "אנחנו מתייעצים עם הישראלים", יאמר ממשל ביידן – ויתעלם באלגנטיות מנתניהו, משל היה חרק מטריד על כתפו.
ולבסוף, מה בצד הרפובליקאי? נראה שגם המפלגה הרפובליקאית ערה לתוצאות הבחירות, ומבינה שגם ניצול מקסימלי של הטראמפיזם ושל האלקטורט הלבן לא מצליח ליצור קואליציה גדולה מספיק. אלא שתגובתה לכך היא ברוח הציטוט המיוחס בטעות ליצחק בן אהרון: "אם זה רצון העם, אז צריך להחליף את העם". אבל איך בדיוק?
כפי שתיארה זאת במדויק ד"ר יעל שטרנהל, גוף הבוחרים בארצות הברית הוא כמו אקורדיון – מתרחב ומצטמצם עם השנים. העקרון של "אדם אחד קול אחד" לא עוגן מעולם בחוקה או בתיקון כלשהו. ההתייחסות היחידה לגוף הבוחרים הייתה בתיקונים אשר אסרו על מניעת הצבעה על בסיס גזע (התיקונים ה-14 וה-15 שלאחר מלחמת האזרחים), מין (התיקון ה-19 מ-1920) או גיל, עד כדי הגבלת ההצבעה לגיל 18 ומעלה (התיקון ה-26 מ-1971).
התיקונים ה-14 וה-15, שנחקקו בתקופה הקצרה של ניסיון ליצור שוויון בין-גזעי במדינות הדרום, אסרו כאמור למנוע במפורש משחורים להצביע. ולכן, משחזרו הלבנים הגזענים לשלוט במדינות הדרום החל משנות ה-70 וה-80 של המאה ה-19 והחלו את חוקי ג'ים קרואו, הם לא חוקקו במפורש חוקים האוסרים על שחורים להצביע, אלא מצאו שלל דרכים עוקפות לוודא שהלכה למעשה שחורים לא יצביעו.
למשל, נקבעו כתנאי להצבעה מבחני השכלה שרוב השחורים לא עמדו בהם; אולם מי שסבו היה אזרח, היה פטור ממבחנים אלה וכך לבנים חסרי השכלה יכלו להצביע. בדומה, נקבע מס קלפי, ששחורים רבים לא יכלו לשלם. גם כיום יש הטוענים ששלילת זכות ההצבעה מאסירים ואסירים לשעבר ברוב מדינות ארה"ב היא הלכה למעשה חקיקת ג'ים קרואו כזו, שכן אחוז ניכר מאסירים אלו הם שחורים.
השנוי הגדול של חוק זכויות האזרח מ-1965 היה איסור מפורש על פרקטיקות כאלה וחיוב מדינות ומחוזות החשודים בדיכוי הצבעה על פי ההיסטוריה שלהם באישור פדרלי על כל חקיקת בחירות.
הפיקוח הפדרלי הזה בוטל הלכה למעשה בפסק דין שלבי נ' הולדר מ-2013; ואכן בעשור האחרון פנו בתי מחוקקים רפובליקאים לניסיונות לדכא את הצבעות המיעוטים: הצבת מעט קלפיות בשכונות מיעוטים; חיוב להציג תעודה מזהה בעלת תמונה לשם הצבעה – דבר שלבני מיעוטים רבים אין (התעודה המקובלת ביותר היא רישיון נהיגה, ובקרב מיעוטים יש אחוז גבוה יותר שאין להם רישיון כזה), ועוד ועוד.
מגמה זו תפסה תנופה לאחר בחירות 2020. החלוצה בתחום היא מדינת ג'ורג'יה, שבית המחוקקים הרפובליקאי שלה חוקק לפני כמה שבועות חוק שמקשה באופן משמעותי על הצבעה – דורש תהליכים משמעותיים לפני הצבעה מרחוק, מבטל הצבעות מוקדמות ובפרט בימי ראשון, אוסר להביא אוכל ושתייה למצביעים שעומדים בתור להצביע, ועוד ועוד. כמובן, שהקשיים שהוטלו פוגעים הרבה יותר במצביעים שחורים ודמוקרטים מאשר בלבנים ורפובליקאים.
החוק של ג'ורג'יה זכה לתשומת לב לאומית, ולא רק מהחשודים המיידיים: יצאו נגדו לא רק פוליטיקאים דמוקרטים, כצפוי, אלא גם תאגידים גדולים – שלרוב מזוהים עם המפלגה הרפובליקאית – ובפרט כאלה שהמטה שלהם מצוי בג'ורג'יה, כמו קוקה קולה וחברת התעופה דלתא.
אפילו ליגת הבייסבול העבירה את משחק האולסטאר שתוכנן להיערך באטלנטה לדנוור, קולורדו. פוליטיקאים רפובליקאים בכירים – למשל, הסנטור טד קרוז – קראו לחרם על ליגת הבייסבול, אבל כצפוי, קריאה זו נכשלה כישלון מהדהד. האם זה ישפיע? ימים יגידו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו