כל אדם שגדל בישראל מכיר את תחושת ה"אחד בספטמבר".

ההתרגשות והקושי לישון בערב לפני, הכנת הילקוט החדש, ריגוש העפרונות המחודדים, המחברת הריקה עדיין, החולצה המחכה לבוקר, דף חדש. המעבר מכיתה לכיתה מיסגר את השנה ואת מי שהיינו. "טתניק", "יודניק".

ההתרגשות והקושי לישון בערב לפני, הכנת הילקוט החדש, ריגוש העפרונות המחודדים, המחברת הריקה עדיין, החולצה המחכה לבוקר, דף חדש. המעבר מכיתה לכיתה מיסגר את השנה ואת מי שהיינו. "טתניק", "יודניק"

לצד ההתחלה החדשה בלימודים אחד בספטמבר היה גם מפגש עם החבורה איתה גדלנו. עם ה"כיתה". שותפים-עדים להתבגרות המלווים את חיינו. כמו ששרה חוה אלברשטיין "ויויו גם".

האינטימיות עם חברי הילדות, החברים לכיתה, נובעת בין השאר מכך שאין מעשה קרוב ואישי יותר מהלימוד. מי ששומע אותנו חושבים, מתנסחים, מתלהבים או כועסים במפגש עם רעיון או טקסט, מכיר אותנו באופן עמוק.

לאחר שתים עשרה  או שמונה עשרה ולפעמים אפילו עשרים שנות לימוד, כביכול מסתיים פרק הלימוד. ה"כיתה" מתפרקת וכל אחד הולך לדרכו, ליישם את הלימוד בתוך חייו.

אני מבקשת לחלוק על המושג "סיום הלימודים".

התרבות היהודית רואה את האדם כ"נפש לומדת" כל חייו. הלימוד הוא תמידי. אין לו סוף. והמשך לימוד בספירלה של התבגרות ונסיון היא מן המקורות החשובים של סיפוק ומשמעות בחיינו. דמות המופת היא תלמיד החכם. מי שהוא לנצח תלמיד של חכם. גם כשהחכים.

התרבות היהודית רואה את האדם כ"נפש לומדת" כל חייו. הלימוד הוא תמידי. אין לו סוף. והמשך לימוד בספירלה של התבגרות ונסיון היא מן המקורות החשובים של סיפוק ומשמעות בחיינו

אופן הלימוד הבית מדרשי מציע דרך מסורתית-חדשה. הלימוד מתמקד ב"ספרים הגדולים" של התרבות העברית והכללית: מקרא, משנה, תלמוד, קבלה וחסידות, שירה, ספרות, הגות ופילוסופיה.

הפדגוגיה הבית מדרשית שונה מן הלימוד האקדמי הנהוג בבתי הספר, שהוא פעמים רבות חד צדדי: המורה מרצה והתלמיד מקשיב וכותב. היא משותפת והדדית: קהילת הלומדים מחולקת לקבוצות קטנות, "חברותות", הלומדות באותה שעה את אותו הטקסט. הלימוד אינו דומם אלא נעשה ביחד, בקריאה משותפת בקול רם וב"כניסה" זה לתודעתו של זה.

הקשב והסקרנות לשמוע כיצד אדם אחר קורא טקסט ראשוני, והנכונות לשתף אותם באסוציאציות, בהקשרים, ברעיונות האישיים, מייצרים תרבות לימוד אינטימית.

תרבות, שמצד אחד מקרבת אותנו אל המקורות הקלאסיים היהודיים והאחרים, ומצד אחר מחברת אותנו להווה. ומנסיוננו בתנועת ההתחדשות היהודית בשלשה העשורים האחרונים, היא בונה קהילה, מכשירה מנהיגי תרבות עשירים ובקיאים בנכסי הרוח של העבר, היודעים ליישם אותם לעתיד ומעניקה השראה.

אני מבקשת להציע חידוש על לוח השנה שלנו: חידוש חוצה גילאים ושלבי חיים – מעתה כולם מתחילים ללמוד באחד בספטמבר. כולם, במובן כל מי שנפשו חשקה בשמחת הלימוד.

אני מבקשת להציע חידוש על לוח השנה שלנו: חידוש חוצה גילאים ושלבי חיים – מעתה כולם מתחילים ללמוד באחד בספטמבר. כולם, במובן כל מי שנפשו חשקה בשמחת הלימוד

האחד בספטמבר, הצרוב בתודעתנו מן השנים בהן היינו ילדים ולתוך השנים בהן אנחנו מלוים ילדים ונכדים לבית הספר – עשוי להיות יום בו יחגגו בכל יישוב בישראל, יושבי ספסלי בתי הספר ביחד עם סטודנטים ובוגרים, ילדים, הורים וסבים, יהודים וערבים ונוצרים: בגנים, בבתי הספר, בספריות ובתקשורת – את שמחת הלימוד. בכל שנה תיפתח שנת לימודים לכל אדם הרוצה בכך.

בכל שנה נזמין כל אדם בישראל לבחור אתגר – משימת לימוד שנתית: זו יכולה להיות קריאה יומיומית בספר בראשית או במשלי, תהילים, שיר השירים, או עיון בכתבי פרויד, בשירת לאה גולדברג או אורי צבי גרינברג, לימוד מסכת במשנה או עיון בתפיסת המוסר של שפינוזה.

הלימוד יכול להתרחש בחבורה שכבר מכירה את עצמה או בחבורה שתתכנס לשם הלימוד; עם או בלי מנחה או מורה. כל אדם לפי תשוקתו ללמוד ולפי האופן בו מתאים לו ללמוד.

אפשר שנשוב אל מחברות ה"שורה" החומות ואפשר שנלמד במחשב או בנייד. העפרון המחודד יכול להיות העכבר והאצבע שלנו. ובעיקר יערב את הרוח והלב שלנו שתמיד איתנו בכל מקום ובכל זמן.

בכל שנה נזמין כל אדם בישראל לבחור אתגר – משימת לימוד שנתית: קריאה יומיומית בספר בראשית, משלי, תהילים, או עיון בכתבי פרויד, או בשירת לאה גולדברג. לימוד מסכת במשנה או עיון בתפיסת המוסר של שפינוזה

אחד בספטמבר כחג הלימודים הישראלי, יחבר את תקופת השנה לערך הלימוד ולפתיחת שנת הלימודים, הוא עשוי ליצור שפה משותפת עשירה וחיבור עמוק ומשמעותי לישראלים בני קהילות שונות במקום המאחד את כולנו. בלימוד.
אז מה תלמדו השנה?

ד"ר רות קלדרון היא מייסדת עלמא בית לתרבות עברית, חוקרת תלמוד, פועלת לקידום תרבות עברית ישראלית ויהודית, ולעיצוב מרחב ציבורי הומניסטי ליברלי ועשיר בתרבות. צילום: גבריאלה פסו.

נאום ביטול הבחירות כבר נכתב. לא צריך לחפש ב"בילד" הגרמני ולא ב"וושינגטון פוסט" או ב"ניו יורק טיימס" שידליפו. ממש לא. עמית סגל, אתה יכול לנוח.

כמו בנאום הכפכפים השבוע, בנימין נתניהו כבר ישבץ בתוך אותו נאום את הטקסטים הפסיכודליים המוכרים ויעטר בכמה משפטי סלוגן קליטים, בהם יודיע כי אי אפשר לקיים בחירות בשעה שחיילנו הגיבורים נלחמים במלחמת התקומה על הישרדות מדינתנו האהובה.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

יו"ר מפלגת הדמוקרטים יאיר גולן חולל סערה השבוע כשאמר ש"מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב". גולן צדק כשרמז שישראל היא לא מדינה שפויה, אך טעה בכל השאר.

ישראל לא הורגת ילדים כתחביב וטייסי חיל האוויר לא מחפשים אזרחים חפים מפשע בכוונת. זאת הסיבה שכבר באותו היום, סגן הרמטכ"ל לשעבר מיהר לכנס מסיבת עיתונאים על מנת להסביר את דבריו. את הבמה אמנם לא ניצל כדי להתנצל, אך ניסה להסיט את תשומת הלב כלפי הממשלה.

דן בר-נר הוא יועץ פוליטי לשעבר, תואר ראשון במדעי המדינה ולימודי המזרח התיכון, אוהד כדורגל.

אם יש מקום שבו המתים חיים טוב יותר מאשר החיים, בית הקברות של הריקולטה הוא המקום. הריקולטה הוא הרובע היותר יוקרתי של בואנוס-איירס, העיר שבה מתגוררים גיסתי וגיסי, ובזמנו נסענו חניה זוגתי-לחיים-ארוכים ואני לבקר אצלם.

בנסיעת ה-sightseeing הראשונה בעיר, נסיעה במכוניתו של הגיס שלי, התפעלתי מהבתים שברחובות העיר שהזכירו לי פה ושם את פריז, כמו גם משדרות רחבות ידיים בצירים מרכזיים, וכמו גם ממרכזי התרבות והתיאטראות והמועדונים והמסעדות של העיר בת חמישה עשר מיליוני התושבים, עד הרגע בו גלגל המכונית נכנס לתוך בור בכביש והמכונית קפצה קפיצה גדולה וראשי נחבט בגג.