כל אדם שגדל בישראל מכיר את תחושת ה"אחד בספטמבר".

ההתרגשות והקושי לישון בערב לפני, הכנת הילקוט החדש, ריגוש העפרונות המחודדים, המחברת הריקה עדיין, החולצה המחכה לבוקר, דף חדש. המעבר מכיתה לכיתה מיסגר את השנה ואת מי שהיינו. "טתניק", "יודניק".

ההתרגשות והקושי לישון בערב לפני, הכנת הילקוט החדש, ריגוש העפרונות המחודדים, המחברת הריקה עדיין, החולצה המחכה לבוקר, דף חדש. המעבר מכיתה לכיתה מיסגר את השנה ואת מי שהיינו. "טתניק", "יודניק"

לצד ההתחלה החדשה בלימודים אחד בספטמבר היה גם מפגש עם החבורה איתה גדלנו. עם ה"כיתה". שותפים-עדים להתבגרות המלווים את חיינו. כמו ששרה חוה אלברשטיין "ויויו גם".

האינטימיות עם חברי הילדות, החברים לכיתה, נובעת בין השאר מכך שאין מעשה קרוב ואישי יותר מהלימוד. מי ששומע אותנו חושבים, מתנסחים, מתלהבים או כועסים במפגש עם רעיון או טקסט, מכיר אותנו באופן עמוק.

לאחר שתים עשרה  או שמונה עשרה ולפעמים אפילו עשרים שנות לימוד, כביכול מסתיים פרק הלימוד. ה"כיתה" מתפרקת וכל אחד הולך לדרכו, ליישם את הלימוד בתוך חייו.

אני מבקשת לחלוק על המושג "סיום הלימודים".

התרבות היהודית רואה את האדם כ"נפש לומדת" כל חייו. הלימוד הוא תמידי. אין לו סוף. והמשך לימוד בספירלה של התבגרות ונסיון היא מן המקורות החשובים של סיפוק ומשמעות בחיינו. דמות המופת היא תלמיד החכם. מי שהוא לנצח תלמיד של חכם. גם כשהחכים.

התרבות היהודית רואה את האדם כ"נפש לומדת" כל חייו. הלימוד הוא תמידי. אין לו סוף. והמשך לימוד בספירלה של התבגרות ונסיון היא מן המקורות החשובים של סיפוק ומשמעות בחיינו

אופן הלימוד הבית מדרשי מציע דרך מסורתית-חדשה. הלימוד מתמקד ב"ספרים הגדולים" של התרבות העברית והכללית: מקרא, משנה, תלמוד, קבלה וחסידות, שירה, ספרות, הגות ופילוסופיה.

הפדגוגיה הבית מדרשית שונה מן הלימוד האקדמי הנהוג בבתי הספר, שהוא פעמים רבות חד צדדי: המורה מרצה והתלמיד מקשיב וכותב. היא משותפת והדדית: קהילת הלומדים מחולקת לקבוצות קטנות, "חברותות", הלומדות באותה שעה את אותו הטקסט. הלימוד אינו דומם אלא נעשה ביחד, בקריאה משותפת בקול רם וב"כניסה" זה לתודעתו של זה.

הקשב והסקרנות לשמוע כיצד אדם אחר קורא טקסט ראשוני, והנכונות לשתף אותם באסוציאציות, בהקשרים, ברעיונות האישיים, מייצרים תרבות לימוד אינטימית.

תרבות, שמצד אחד מקרבת אותנו אל המקורות הקלאסיים היהודיים והאחרים, ומצד אחר מחברת אותנו להווה. ומנסיוננו בתנועת ההתחדשות היהודית בשלשה העשורים האחרונים, היא בונה קהילה, מכשירה מנהיגי תרבות עשירים ובקיאים בנכסי הרוח של העבר, היודעים ליישם אותם לעתיד ומעניקה השראה.

אני מבקשת להציע חידוש על לוח השנה שלנו: חידוש חוצה גילאים ושלבי חיים – מעתה כולם מתחילים ללמוד באחד בספטמבר. כולם, במובן כל מי שנפשו חשקה בשמחת הלימוד.

אני מבקשת להציע חידוש על לוח השנה שלנו: חידוש חוצה גילאים ושלבי חיים – מעתה כולם מתחילים ללמוד באחד בספטמבר. כולם, במובן כל מי שנפשו חשקה בשמחת הלימוד

האחד בספטמבר, הצרוב בתודעתנו מן השנים בהן היינו ילדים ולתוך השנים בהן אנחנו מלוים ילדים ונכדים לבית הספר – עשוי להיות יום בו יחגגו בכל יישוב בישראל, יושבי ספסלי בתי הספר ביחד עם סטודנטים ובוגרים, ילדים, הורים וסבים, יהודים וערבים ונוצרים: בגנים, בבתי הספר, בספריות ובתקשורת – את שמחת הלימוד. בכל שנה תיפתח שנת לימודים לכל אדם הרוצה בכך.

בכל שנה נזמין כל אדם בישראל לבחור אתגר – משימת לימוד שנתית: זו יכולה להיות קריאה יומיומית בספר בראשית או במשלי, תהילים, שיר השירים, או עיון בכתבי פרויד, בשירת לאה גולדברג או אורי צבי גרינברג, לימוד מסכת במשנה או עיון בתפיסת המוסר של שפינוזה.

הלימוד יכול להתרחש בחבורה שכבר מכירה את עצמה או בחבורה שתתכנס לשם הלימוד; עם או בלי מנחה או מורה. כל אדם לפי תשוקתו ללמוד ולפי האופן בו מתאים לו ללמוד.

אפשר שנשוב אל מחברות ה"שורה" החומות ואפשר שנלמד במחשב או בנייד. העפרון המחודד יכול להיות העכבר והאצבע שלנו. ובעיקר יערב את הרוח והלב שלנו שתמיד איתנו בכל מקום ובכל זמן.

בכל שנה נזמין כל אדם בישראל לבחור אתגר – משימת לימוד שנתית: קריאה יומיומית בספר בראשית, משלי, תהילים, או עיון בכתבי פרויד, או בשירת לאה גולדברג. לימוד מסכת במשנה או עיון בתפיסת המוסר של שפינוזה

אחד בספטמבר כחג הלימודים הישראלי, יחבר את תקופת השנה לערך הלימוד ולפתיחת שנת הלימודים, הוא עשוי ליצור שפה משותפת עשירה וחיבור עמוק ומשמעותי לישראלים בני קהילות שונות במקום המאחד את כולנו. בלימוד.
אז מה תלמדו השנה?

ד"ר רות קלדרון היא מייסדת עלמא בית לתרבות עברית, חוקרת תלמוד, פועלת לקידום תרבות עברית ישראלית ויהודית, ולעיצוב מרחב ציבורי הומניסטי ליברלי ועשיר בתרבות. צילום: גבריאלה פסו.

"רק חמור לא משנה את דעתו" – קבע משה דיין. ואכן, תמורות ואף מהפכים בדעותינו עשויים להעיד על פתיחות והיעדר פנאטיות, על נכונות לשמוע גם יריבים ובני פלוגתה, על צבירת ידע וניסיון חיים, על ספיגת השפעות והתייחסות לשינויים בארץ ובעולם. ולעתים מקורם גם בהתפכחות ובהתנערות מאשליות.

אבל מדי פעם נראה שהמבצעים תפנית חדה בדעותיהם, חציית גדר ושינוי כיוון של 180 מעלות, לא עושים כך על בסיס מחשבה שעיקרה עניינית. לעתים יש לחפש מניעים אחרים להתנהלותם: אולי אינטרסים אישיים, שמא משבר בחייהם הגורר נקמנות והתחשבנות עם מי שפגעו בהם, אולי מאמץ להיות פופוליסטי, לא לפגר אחר רוח הזמן. אולי הצורך להתריס ולהתגרות בסביבתם הקרובה. ולעתים דחף בלתי נלאה להתבלט ולהתפרסם.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.

כמה פעמים אמרתם לעצמכם "רק עוד דקה אחת" – ואז מצאתם את עצמכם אחרי שעה גוללים בלי הפסקה בין פוסטים, לייקים והודעות? זה לא מקרי. זו לא רק התמכרות אישית, אלא מערכת שתוכננה בקפידה כדי לשמר את תשומת הלב שלנו.

האלגוריתמים שמפעילים את המדיה החברתית אינם רק שורת קוד, הם כלים שמעצבים רגשות, מחשבות ודימוי עצמי. וזה משפיע על כולם. עלינו, על החברים שלנו, על הילדים שלנו. אבל עבור בני הנוער, ההשפעה היא החמורה ביותר.

לילי שירה יעקב לומדת תקשורת ומנהל עסקים ברייכמן. אחות וטרינרית ומסייעת לנוער במצוקה ברשתות החברתיות כבר 12 שנה. הצילה ילדים שהיו ממש רגע מהתאבדות אחרי כמה ניסיונות.