כמעט מדי שבוע אנחנו שומעים על קשיש או קשישה שנמצאו בדירתם ללא רוח חיים. בן משפחה שהגיע לאחר שלא הצליח ליצור קשר והדאגה חילחלה לליבו, או שכן שהבחין כי כבר ימים הדלת מול דירתו לא נפתחה או נסגרה בטריקה. או השכן מהקומה הרביעית שריח צחנה של פגר נרקב עלה באפו. ואז פורצים לדירה מוצאים את הקשיש ללא רוח חיים.

כמעט מדי שבוע אנחנו שומעים על קשיש או קשישה שנמצאו בדירתם ללא רוח חיים. בן משפחה שלא הצליח ליצור קשר והדאגה חילחלה לליבו, או שכן שהבחין שהדלת מול דירתו לא נפתחה או נסגרה ימים

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

בחברה שלנו במאה העשרים ואחת אסור שזה יקרה.

כבר נמצא פתרון לקשישים שמצויים בקשיים, באמצעות לחצן המצוקה שמחולק כמעט בחינם ע"י יד שרה. איך קורה שאנחנו לא מיישמים פתרונות ראויים כדי למנוע מצב שבו הקשישים ימותו לבדם, אחד אחד ובאין רואה?

במשרד הרווחה ובמשרד לשיוויון חברתי דובר בעבר על צורך דחוף ביותר שיישלח למפות את הקשישים. מי בריא, מי נתמך, למי עורף משפחתי ומי נמצא לבד 24 שעות ביממה.

מפתחים תוכניות לשעות פנאי ומרכזים לקשיש (לצערנו בתשלום), אבל אין מידע בדוק וכולל מי הם הקשישים הבודדים.

בשעתו נעשתה עבודה מצויינת לאיתור ניצולי השואה הבודדים. ניצולי שואה שקמו לבד, העבירו את השעות לבד וישנו לבד. הקול היחיד שעלה מדירתם הוא הקול שבקע מהטלוויזיה.

גובשה תוכנית "מחוייבות אישית" במסגרתה תלמידי שביעיות-יא' הגיעו לבתיהם של ניצולי השואה הבודדים, ארחו להם חברה, שמעו את מצוקותיהם וחילצו אותם ולו לשעה בשבוע מהלבד הנורא. בתמורה זכו לנקודות זכות בבגרויות.
כל עוד לא נמצא פתרון אחר אפשר לחזור על הנוסחה הזו.

יש למפות, לברר מה מצבם של הקשישים בכל שכונה ושכונה ובכל בנין מיפוי מדוייק. בהמשך יש לגבש תוכנית בבתי הספר בחטיבות העליונות. אפשר להפקיד בידי כל תלמיד חמישה שמות של קשישים, אליהם הוא מחוייב להתקשר בכל יום. להתקשר בטלפון, כי אנחנו בימי קורונה וחוסר הביטחון בפגישות פנים אל פנים עדיין כאן.

להתקשר יום יום לשאול מה קורה ואם הכל בסדר. וכך נוכל להיות עם האצבע על הדופק בכל יום נתון. ואם לא תהיה תשובה, תידלק נורה אדומה. ואם גם שעתיים שלוש אחר כך לא תהיה תשובה, צוותים מיוחדים ייצאו לברר מה בדיוק קורה שם בדירה הדוממת.

במשרד הרווחה ובמשרד לשיוויון חברתי דובר בעבר על צורך דחוף למפות את הקשישים. מי בריא, מי נתמך, למי עורף משפחתי ומי לבד 24 שעות ביממה. מפתחים תוכניות לשעות פנאי ומרכזים לקשישים אבל אין מידע בדוק מי הם

והצעה נוספת: קשיש למען קשיש. יש כל כך הרבה קשישים שמבקשים להתנדב. כל קשיש שמבקש להתנדב יוצמד לשני קשישים בודדים באזור מגוריו ויברר מדי יום מה שלומם.

וכך, רגע לפני שהדלתות והחלונות מוגפים למשך חודשי החורף הקרים, נדע שעשינו ולו מעט כדי לכבד את הקשישים שאיתנו. נחזור ונזכיר שאם זה לא למענם, אז למעננו. הרי גם אנחנו נגיע לשם באיזה שהוא שלב.

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד הפעיל של מפקדים למען ביטחון ישראל, בוועדת ההיגוי של פורום ארגוני השלום ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום. היא חברה במועצה הדתית של עיריית תל אביב. בעלת ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתונים חדשות ועל המשמר ועורכת ומגישה יומני חדשות ותוכניות מלל ברשת ב של קול ישראל.