הנה 5 הערות פשוטות על הניפוץ המוחלט של הנורמות בתחום המשפטי, בתחום הציבורי ובתחום המוסרי. כולן ממוקדות במעשי שליחו עלי אדמות של קיסר החשדות הנצחי מבלפור במשרד מבקר המדינה, רואה החשבון מתניהו אנגלמן.

נתחיל:

1

מבקר המדינה הנכנס אינו מאבד טיפת זמן. הוא החליט על פירוק חטיבת המאבק בשחיתות במשרדו (טוב, הרי השחיתות נגמרה).

על ביטול משרת היועץ המיוחד לענייני שחיתות (טוב, אותו כנ"ל).

על התייעצות עם המבוקרים על הנושאים בהם תתמקד הביקורת (טוב, אנחנו הרי לא רוצים להפתיע אותם בחשיפת ממצאים לא נעימים).

על הצורך לשלב גם הערות משבחות לגופים המבוקרים, ולצידן, הערה נוזפת לוועדת ההיתרים במשרד מבקר המדינה, שחרגה מסמכותה כשהורתה לראש הממשלה להשיב 300 אלף דולר, שקיבל ללא אישור מבן דודו היקר, איש העסקים נתן מיליקובסקי.

2

את סכום העתק הזה, אגב, קיבל נתניהו מידי הקרוב הנדיב בזמן שהמתין להכרעת ועדת ההיתרים בבקשתו לקבל מימון מבן הדוד לצורך ייצוגו המשפטי.

במלים פשוטות: טובת הנאה עצומה נוספת זרמה לחשבונו של מר כלכלה, תוך שהוא מודע לכך שהוא ממתין לקבלת אישור בסוגיה – האם מותר לו לקבל את הסכום הזה אם לאו.

3

לכל הפחות מתעורר כאן חשש לעבירה פלילית של הפרת אמונים (נוספת) מטעמו של ראש הממשלה. תפקידו של מבקר מדינה סביר, במצב דברים שכזה, הוא להעביר את החומר לבדיקת היועץ המשפטי לממשלה. בדיקה שאמורה ללמד אם אכן ישנו צורך לפתוח בחקירת משטרה חדשה בדבר חשד לעבירה פלילית נוספת מטעם החשוד מבלפור.

אבל אנגלמן לא חלם להעביר דבר ליועץ המשפטי לממשלה. ההפך הגמור: הוא החליט דווקא לצרוח (פיזית. אשכרה לצרוח) על חברי ועדת ההיתרים בנימוק, שחרגו מסמכותם בכך שהורו לנתניהו להשיב 300 אלף דולר לבן הדוד הקסום.

טוב, פורסם שאנגלמן גם שוקל להימנע לחלוטין מכאן ואילך מהעברת חומרי ביקורת שעולה מהם חשד לפלילים לבחינת היועץ המשפטי לממשלה.

חשוב להדגיש שאם מדובר בפרסום מדויק, זוהי יוזמה שמנוגדת לחוק, לנוהג שהתגבש ולהגיון הבסיסי שטמון במוסד מבקר המדינה. אלא אם נחליף את שמו למוסד מלטף המדינה. או: מלטף הממשלה. ואם להיות ממש ממוקדים: מגינו של ראש הממשלה.

4

ריסוק מתחם שומרי הסף בא לידי ביטוי בשורת צעדים (מסלימים) במהלך השנה האחרונה:

הימנעות ממינוי מפכ"ל קבוע למשטרת ישראל (ממלא מקום זמני מצוי בעמדה הרבה פחות עצמאית והרבה פחות נושכת ממפכ"ל), לאחר שני כשלונות מינוי מפכ"ל שרשומים על שמו של השר לחוסר ביטחון פנים, גלעד ארדן (0 מ-2. זהו מאזנו של השר הרהוט שחולם להחליף את נתניהו אי פעם).

מינוי שר משפטים אך ורק בשל חנפנותו המוחלטת לאדמו"ר מבלפור ולבני משפחתו. וכן פיטורי מנכ"לית משרד המשפטים בידי שר זמני ונרצע זה (אין מחלוקת שמדובר במנכ"לית מקצועית והגונה שפעלה למיגור גזענות ממסדית ולמען זכויות אדם) מתוך כוונה למנות חבר קרוב במקומה.

החבר הזה יישב בתפקיד מנכ"ל משרד המשפטים, בועדת איתור פרקליט המדינה הבא. המטרה היא כמובן להביא למינוי פרקליט מדינה כנוע ככל הניתן.

בכל זאת, אינטרס הציבור, שלטון החוק, טוהר המידות, עיקרון השוויון לפני החוק והמשטר הדמוקרטי הם ערכים לא מאד חשובים כשעומד מולם הערך העליון: מילוט החשוד מכתבי האישום המתקרבים.

והנה, אחד משיאי ריסוק שומרי הסף הוא מינויו הנורא של אנגלמן אך לאחרונה לתפקיד מבקר המדינה.

5

בזכות מבקרת המדינה המיתולוגית, השופטת מרים בן-פורת (שכיהנה לפני כן כמשנה לנשיא בית המשפט העליון), למדנו על טובת הנאה שקיבל מפכ"ל משטרת ישראל, שנאלץ להתפטר בעקבות זאת.

בזכות מבקר המדינה, השופט העליון בדימוס אליעזר גולדברג, נחשפו מיליוני השקלים שזרמו באמצעות חברות קש למימון קמפיין המועמדות של אריאל שרון לתפקיד ראש הממשלה.

בזכות מבקר המדינה, השופט מיכה לינדרשטראוס (לשעבר נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה), למדנו על ניגודי העניינים של ראש הממשלה אולמרט.

אפילו מבקר המדינה האחרון, השופט יוסף שפירא (לשעבר שופט מחוזי בירושלים), נאלץ לפרסם דו"ח חמור על המתחולל במעונות ראש הממשלה. מאז פרסום הדו"ח הזה, כך סיפר שפירא, חדל נתניהו לדבר עמו.

עם המבקר החדש, לעומת זאת, לא מפסיק ראש הממשלה לעמוד בקשר. מדובר, אפוא, באחד המינויים הרעים שניתן להעלות על הדעת. כי לא טובת אזרחי מדינת ישראל, שלטון החוק והמשטר הדמוקרטי עומדים לנגד עיני הממנה והממונה (ומרבית חברי הכנסת שהצביעו בעד אנגלמן). אלא (שוב) טובתו האישית של החשוד מבלפור.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

לאחרונה פורסם על ידי מרכז מנור ממשק המפלח את חברי הכנסת והשרים לפי מקומות מגורים ומצביע על מגמה מדאיגה: רובם (כשני שליש) גרים בין חדרה לגדרה (לרבות ירושלים), ואף חבר כנסת או שר לא גר דרומית לירוחם.

יתרה מזאת, הנתונים חושפים פער משמעותי בייצוג: על כל חבר כנסת או שר הגר בצפון הארץ גרים כ-107 אלף תושבים, לעומת פחות מ-39 אלף תושבים ביהודה ושומרון ופחות מ-45 אלף תושבים בגוש דן.

אלעד בן-זקן הוא סטודנט למשפטים ופעיל חברתי. חבר מערכת בכתב העת "משפט וממשל" ובקליניקה לזכויות אדם בהליך האזרחי באוניברסיטת חיפה. בעל ניסיון מחקרי בתחומי משפט וגזע, גבולות זכויות האדם בחברה הדמוקרטית ושוויון בעבודה.

הפקרת אזרחי עוטף הנגב בשבת השחורה של אוקטובר 2023 – היא הכשל החמור ביותר שאירע מאז השואה והקמת מדינת ישראל. מאז, רצף ההפקרות של בנימין נתניהו מצטבר ומדרדר את מדינת ישראל כבר מעבר לסף התהום.

עד כה טענו שראש ממשלה שפוגע בליבת ערכי היהדות של פדיון שבויים, ובמיוחד כאלה שנחטפו במשמרת שלו, צריך להחזיר את המפתחות לאלתר. עתה, אנשי מקצוע ותקשורת חושפים כי ניתן היה להגיע לעסקה להשבת החטופות והחטופים כבר לפני מספר שבועות. אך נתניהו בלם זאת והמשיך בקמפיין הפוליטי ההזוי של "ניצחון מוחלט" ושל "השבת החטופים בכוח צבאי", רק כדי לשמר את שלטונו הוא.

ד״ר ענת מאור היא חברת כנסת לשעבר, חברת קיבוץ נגבה.

היגיון ממשלתי: חמאס מציע הפסקת המלחמה והחזרת החטופים. ממשלת ישראל מסרבת (האם זה לא מה שישראל רצתה בכל מאודה שנים? הפסקת המלחמה עם חמאס?).

איראן אומרת שהיא מסתפקת בשיגורים שהיו תגובה לחיסול בכיריה וכי האירוע הסתיים מבחינתה. ממשלת ישראל מסרבת ומאיימת בתגובה שתפתח במלחמה מול איראן (האם ישראל לא רצתה כל השנים לא לפתוח לבדה במלחמה מול מעצמה כמו איראן?).

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.