הנה 5 הערות פשוטות על הניפוץ המוחלט של הנורמות בתחום המשפטי, בתחום הציבורי ובתחום המוסרי. כולן ממוקדות במעשי שליחו עלי אדמות של קיסר החשדות הנצחי מבלפור במשרד מבקר המדינה, רואה החשבון מתניהו אנגלמן.

נתחיל:

1

מבקר המדינה הנכנס אינו מאבד טיפת זמן. הוא החליט על פירוק חטיבת המאבק בשחיתות במשרדו (טוב, הרי השחיתות נגמרה).

על ביטול משרת היועץ המיוחד לענייני שחיתות (טוב, אותו כנ"ל).

על התייעצות עם המבוקרים על הנושאים בהם תתמקד הביקורת (טוב, אנחנו הרי לא רוצים להפתיע אותם בחשיפת ממצאים לא נעימים).

על הצורך לשלב גם הערות משבחות לגופים המבוקרים, ולצידן, הערה נוזפת לוועדת ההיתרים במשרד מבקר המדינה, שחרגה מסמכותה כשהורתה לראש הממשלה להשיב 300 אלף דולר, שקיבל ללא אישור מבן דודו היקר, איש העסקים נתן מיליקובסקי.

2

את סכום העתק הזה, אגב, קיבל נתניהו מידי הקרוב הנדיב בזמן שהמתין להכרעת ועדת ההיתרים בבקשתו לקבל מימון מבן הדוד לצורך ייצוגו המשפטי.

במלים פשוטות: טובת הנאה עצומה נוספת זרמה לחשבונו של מר כלכלה, תוך שהוא מודע לכך שהוא ממתין לקבלת אישור בסוגיה – האם מותר לו לקבל את הסכום הזה אם לאו.

3

לכל הפחות מתעורר כאן חשש לעבירה פלילית של הפרת אמונים (נוספת) מטעמו של ראש הממשלה. תפקידו של מבקר מדינה סביר, במצב דברים שכזה, הוא להעביר את החומר לבדיקת היועץ המשפטי לממשלה. בדיקה שאמורה ללמד אם אכן ישנו צורך לפתוח בחקירת משטרה חדשה בדבר חשד לעבירה פלילית נוספת מטעם החשוד מבלפור.

אבל אנגלמן לא חלם להעביר דבר ליועץ המשפטי לממשלה. ההפך הגמור: הוא החליט דווקא לצרוח (פיזית. אשכרה לצרוח) על חברי ועדת ההיתרים בנימוק, שחרגו מסמכותם בכך שהורו לנתניהו להשיב 300 אלף דולר לבן הדוד הקסום.

טוב, פורסם שאנגלמן גם שוקל להימנע לחלוטין מכאן ואילך מהעברת חומרי ביקורת שעולה מהם חשד לפלילים לבחינת היועץ המשפטי לממשלה.

חשוב להדגיש שאם מדובר בפרסום מדויק, זוהי יוזמה שמנוגדת לחוק, לנוהג שהתגבש ולהגיון הבסיסי שטמון במוסד מבקר המדינה. אלא אם נחליף את שמו למוסד מלטף המדינה. או: מלטף הממשלה. ואם להיות ממש ממוקדים: מגינו של ראש הממשלה.

4

ריסוק מתחם שומרי הסף בא לידי ביטוי בשורת צעדים (מסלימים) במהלך השנה האחרונה:

הימנעות ממינוי מפכ"ל קבוע למשטרת ישראל (ממלא מקום זמני מצוי בעמדה הרבה פחות עצמאית והרבה פחות נושכת ממפכ"ל), לאחר שני כשלונות מינוי מפכ"ל שרשומים על שמו של השר לחוסר ביטחון פנים, גלעד ארדן (0 מ-2. זהו מאזנו של השר הרהוט שחולם להחליף את נתניהו אי פעם).

מינוי שר משפטים אך ורק בשל חנפנותו המוחלטת לאדמו"ר מבלפור ולבני משפחתו. וכן פיטורי מנכ"לית משרד המשפטים בידי שר זמני ונרצע זה (אין מחלוקת שמדובר במנכ"לית מקצועית והגונה שפעלה למיגור גזענות ממסדית ולמען זכויות אדם) מתוך כוונה למנות חבר קרוב במקומה.

החבר הזה יישב בתפקיד מנכ"ל משרד המשפטים, בועדת איתור פרקליט המדינה הבא. המטרה היא כמובן להביא למינוי פרקליט מדינה כנוע ככל הניתן.

בכל זאת, אינטרס הציבור, שלטון החוק, טוהר המידות, עיקרון השוויון לפני החוק והמשטר הדמוקרטי הם ערכים לא מאד חשובים כשעומד מולם הערך העליון: מילוט החשוד מכתבי האישום המתקרבים.

והנה, אחד משיאי ריסוק שומרי הסף הוא מינויו הנורא של אנגלמן אך לאחרונה לתפקיד מבקר המדינה.

5

בזכות מבקרת המדינה המיתולוגית, השופטת מרים בן-פורת (שכיהנה לפני כן כמשנה לנשיא בית המשפט העליון), למדנו על טובת הנאה שקיבל מפכ"ל משטרת ישראל, שנאלץ להתפטר בעקבות זאת.

בזכות מבקר המדינה, השופט העליון בדימוס אליעזר גולדברג, נחשפו מיליוני השקלים שזרמו באמצעות חברות קש למימון קמפיין המועמדות של אריאל שרון לתפקיד ראש הממשלה.

בזכות מבקר המדינה, השופט מיכה לינדרשטראוס (לשעבר נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה), למדנו על ניגודי העניינים של ראש הממשלה אולמרט.

אפילו מבקר המדינה האחרון, השופט יוסף שפירא (לשעבר שופט מחוזי בירושלים), נאלץ לפרסם דו"ח חמור על המתחולל במעונות ראש הממשלה. מאז פרסום הדו"ח הזה, כך סיפר שפירא, חדל נתניהו לדבר עמו.

עם המבקר החדש, לעומת זאת, לא מפסיק ראש הממשלה לעמוד בקשר. מדובר, אפוא, באחד המינויים הרעים שניתן להעלות על הדעת. כי לא טובת אזרחי מדינת ישראל, שלטון החוק והמשטר הדמוקרטי עומדים לנגד עיני הממנה והממונה (ומרבית חברי הכנסת שהצביעו בעד אנגלמן). אלא (שוב) טובתו האישית של החשוד מבלפור.

עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

עלייתו של משטר חדש בסוריה על חורבות משטרו של בשאר אסד זוכה ליחס קריר למדי במצרים. נכון לכתיבת שורות אלו, לא הגיעה לדמשק אף משלחת מצרית רשמית כדי לפגוש את נציגי המשטר הסורי החדש.

אמנם המשטר המצרי נוקט שפה דיפלומטית, המתאפיינת בהבעת רצון להבטיח את יציבותה של סוריה ובתמיכה באחדותה, אך מאידך גיסא, הוא מגלה חשש מהותי מפני צמיחת ישות אסלאמיסטית טרוריסטית פרו-טורקית על אדמת סוריה.

ד״ר מיכאל ברק הוא חוקר בכיר במכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור ICT, מרצה באוניברסיטת רייכמן וחוקר מצרים במרכז משה דיין לחקר המזה״ת ואפריקה. תחומי מחקרו הם: אסלאם פונדמנטליסטי, טרור אסלאמי, מצרים המודרנית, אסלאם פוליטי - האחים המוסלמים, הזרם הסלפי והסופי בעולם הערבי ורשתות חברתיות בעולם הערבי.

מה אתם רוצים מיצחק הרצוג? למה ציפיתם? לנשיא אמיץ? דעתן? יוזם? מוביל? נשיא עם ביצים, שלא פוחד לומר את מה שהוא חושב? נשיא אקטיבי, שנלחם, למשל, בשחיתות השלטונית?

למה ציפיתם? לנשיא עם עמוד שדרה? עם חזון? למנהיג בעל השראה? לדמות כריזמטית, שתאחד את העם? למה ציפיתם מהאזרח מספר 1? לאישיות שהיא מעל הפוליטיקה?

ירמי עמיר הוא עיתונאי, יוצר וחיית תרבות. עורך תרבות וכתב בכיר לשעבר ב"ידיעות אחרונות", כתב את דרמת הטלוויזיה הבועטת "סקס, שקרים וארוחת ערב", ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט", הגיש תוכניות ברשת ב' וברדיו FM 103, הופיע בתיאטרון הקאמרי, כתב שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות". אין דמוקרטיה בלי עיתונות חופשית.

אחרי הרמת דגל אדום שמטרתו להזהיר ולהתריע מפני ההליכים הדיקטטוריים שאנו נמצאים בעיצומם, כמו שהם מוצגים בספר "על הרודנות" של טימותי סניידר, מגיע ספרו הדקיק של אומברטו אקו "הפשיזם הנצחי" (במקורו מאמר) ומקל עלינו באיתור 14 סימנים לזהות את שלטון פשיסטי.

כל אחד מהסימנים הבאים מהווה, עם יישומו, מצב שלטוני של קדם פשיזם, ומצביע על הרגע שלפני ההפיכה למשטר פשיסטי:

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד המרכזי של מפקדים למען בטחון ישראל, בוועד של מדרשת אדם, ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום, והיא שרת ההסברה בממשלת השיקום - ממשלת הצללים הלאומית. הייתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר.