ב-2005 ישראל יצאה מרצועת עזה. כעבור שנה חמאס השתלט על הרצועת. מאז, היו 7 מבצעים צבאיים (גשמי קיץ, חורף חם, עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן, חגורה שחורה, שומר חומות) ועוד כמה שלא זכו לכינוי משל עצמם.

יש הרבה מן המשותף לכל המבצעים בעזה: לכולם יצאנו בתופים ומחולות מתוך תחושה של צדק; כולם הסתיימו בתיקו; בכולם סיפרנו לעצמנו שחמאס ספג מכה קשה; בכולם לא היה שינוי במציאות האסטרטגית; בכולם ישראלים רבים טוענים שהבעיה היא שישראל לא מאיימת על חמאס שתכריע את שלטונו; בכל פעם צה"ל התכונן למבצע הבא ע"י הכנת בנק מטרות, ושלוש תכניות – גדולה, בינונית וקטנה; ובכל פעם בישראל הבטיחו שבפעם הבאה יהיה אחרת לגמרי.

יש הרבה מן המשותף לכל המבצעים בעזה: לכולם יצאנו בתופים ומחולות מתוך תחושה של צדק; כולם הסתיימו בתיקו; בכולם סיפרנו לעצמנו שחמאס ספג מכה קשה; בכולם לא היה שינוי במציאות האסטרטגית

מה לא היה בישראל? הסתכלות קדימה 15-20 שנה אל העתיד, למקום שבו אנחנו נמצאים היום, והודאה בכך שחמאס ישלוט ברצועה, ובכך שכדי שזה יקרה אנחנו נצטרך להעביר לו כסף. קרי, היינו צריכים לבחור באסטרטגיית "הכלה". זאת האסטרטגיה שיצאה אל הפועל בלי שהגדרנו אותה. זה לא היה מונע כליל את המבצעים וירי רקטות, אבל זה היה גורם להם להיות אחרים.

למשל, אם מניחים שזאת המציאות המצויה ואין אחרת שרצויה, לא חושבים שהרס רצועת עזה בצוק איתן הוא מהלך צבאי חכם ואפקטיבי. לא מגיעים למצב שבו בסיום צוק איתן לצה"ל אין די חימוש למלחמה בזירה הצפונית, וכל זה בשביל מה? בשביל להישאר באותה מציאות אסטרטגית.

כדי להסתכל בצורה אסטרטגית, חייבים להודות שתקיפה אווירית לא יכולה לשנות את המציאות האסטרטגית בעזה, לא משנה כמה דברי רהב ישראליים ייאמרו, כולל איום בהכרעת חמאס.

חמאס יודע שהכרעת חמאס זאת חלופה רעה לישראל ויקרה מאוד. אמנם ישראל יכולה לכבוש את הרצועה במחיר של מאות חיילים, אבל אז היא תזכה בתענוג להיות אחראית לבריאות, פינוי האשפה וצרכי המזון הבסיסיים של שני מיליון פלסטינים. אלה יעניקו לנו בתמורה חום, אהבה, פיגועים ומלחמת גרילה. זה ישעבד סד"כ של לפחות מספר גדודים סדירים של צה"ל למשך שנים רבות, כי אף אחד לא יבוא להחליף אותנו. תהיה פגיעה בצמיחה של המשק, אחוז אחד של צמיחה בשנה שווה 4 מיליארד דולר, שזה כפול מעלות מבצע צוק איתן. בנוסף, נאלץ להגדיל את ההוצאה הקבועה על בטחון.

חמאס יודע שהכרעתו זו חלופה רעה לישראל ויקרה מאוד. ישראל יכולה לכבוש את הרצועה במחיר מאות חיילים, אך אז תזכה בתענוג להיות אחראית לשני מיליון פלסטינים, שיעניקו בתמורה חום, אהבה, פיגועים ומלחמת גרילה

בפני כל ממשלה בישראל, לא משנה מי עומד בראשה, עומדות שתי אסטרטגיות: "הכלה" או "כיבוש". החלופה השלישית היא שברצועה ישרור כאוס, עם מליציות אסלאמיות חמושות, ללא שלטון מרכזי. אם רק היינו מקיימים על זה דיון קר ולא תחרות מי נוהם יותר חזק "נראה להם מה זה", לא היינו מתוסכלים מכך שצה"ל לא מנצח, והיינו מודים ביושר שהמטרה היא "להכיל במינימום עלות".

לכאורה בעיית הגרעין באיראן לא מזכירה בדבר את בעיית החמאס בעזה, אבל בוא נסתכל עליה באותה גישה. אם נרים מבט 15-20 שנה קדימה, לאיראן תהיינה יכולות גרעיניות מתקדמות יותר מהיום. זה כאן כדי להישאר. במקום זה ישראל עסוקה בלדבר על פתרון הבעיה. תקיפה אווירית לא יכולה לשנות את זה, כמו שהיא לא יכולה לשנות המציאות האסטרטגית בעזה.

החלופה האסטרטגית של ישראל היא הכלה, קרי, קבלת העובדה שאיראן היא מדינה עם יכולות גרעיניות, ויכולת לבנות פצצה אם תחליט לעשות זאת. זה מחייב הסתכלות אחרת כיצד משמרים את המצב הזה, ולא מה עושים כדי לפתור אותו.

משפטים כמו של נשיא המדינה בסיום טקס קורס טיס: "את סכנת הגרעין האיראני יש לנטרל אחת ולתמיד, עם הסכם או בלעדיו. אסור לאפשר לאיראן להשיג יכולת גרעינית", יצאו מהלקסיקון הלאומי, בדיוק כמו שמשפטים ש"ניקח את עזה 20 שנה לאחור" או "נמוטט את שלטון חמאס" צריכים לצאת ממנו.

הרצוג: "את סכנת הגרעין האיראני יש לנטרל אחת ולתמיד, עם הסכם או בלעדיו" | שידור חיhttps://t.co/jYe2Cz5PiZ@korinelbaz pic.twitter.com/MOFadwCiP8

— ynet עדכוני (@ynetalerts) December 22, 2021

איום בתקיפה לא הביא את איראן להסכם ב-2013, הוא הניע את ארה"ב לחתור להסכם כזה בנחישות רבה יותר. גם ארה"ב מנהלת אסטרטגיית הכלה עם איראן, ואין לה כוונה לנהל את מחלקת הביוב בטהראן. מבחינת ארה"ב איום בתקיפה עלול לפגוע בהרתעה שלה, בדיוק כמו הטעות בהצבת קו אדום ע"י אובמה לאסד. אל תציב קו אדום אם אינך מתכוון לעמוד בו.

לדרוש מארה"ב לאיים בתקיפה, זה לא להבין מה האסטרטגיה שבה ארה"ב בחרה. איראן לא חתמה על הסכם עם ארה"ב בגלל איום של אובמה "שכל האופציות על השולחן". האיום האחרון על איראן היה בפלישה לעיראק, והוא הוביל להחלטה פנימית לשינוי תכנית הגרעין. מאז איראן יודעת שארה"ב לא מתכוונת לתקוף ובכל זאת העדיפה להשתמש בתכנית הגרעין כאמצעי למו"מ והקרנת עוצמה אזורית.

החלופה האסטרטגית של ישראל היא הכלה. קבלת העובדה שאיראן היא מדינה עם יכולות גרעיניות ויכולת לבנות פצצה אם תרצה. זה מחייב הסתכלות אחרת: כיצד משמרים את המצב הזה, ולא מה עושים כדי לפתור אותו

במקום לעסוק בהכנת גפרור שלא ניתן לעשות בו שימוש חוזר, תקיפה באיראן, ישראל צריכה לבנות מדיניות הכלה להשאיר את איראן במקום שבו היא מעדיפה לפתח יכולות גרעיניות מבלי לבנות פצצה.

הצעקות על אופציית התקיפה שאנחנו מפתחים מעידות על היעדרותה של אסטרטגיה, מציאות שנמשכת מאז 2013. לא תהיה תקיפה ישראלית ו/או אמריקאית באיראן כיוון שמחירה גבוה ותועלתה נמוכה, היא לא תעצור את איראן (למשל, את פורדו לא ניתן להשמיד), וקיימת אפשרות שהיא תגרום לאיראן לשנות את החלטתה ולבנות פצצה. גם נאכל את הדגים המסריחים וגם נגורש מהעיר.

עמר דנק הוא סא"ל במיל', נווט בחיל האוויר, שירת בחטיבה האסטרטגית באג"ת. מהנדס מערכות מידע, תואר שני ביחסים בינ"ל בניהול מו"מ וקבלת החלטות ומרתוניסט. הבלוג של עמר, "שאלה אסטרטגית" עוסק בניתוח גיאו אסטרטגי, בטחון לאומי, קבלת החלטות ודמוקרטיה.