השנה לא הייתה יכולה להתחיל בצורה עגומה הרבה יותר בישראל מאשר בשבועיים  הראשונים של שנת 2022. נדמה שהכול מתפרק. העלייה המהירה בשיעור ההידבקות בזן האומיקרון – יחד עם הכאוס שהיא מחוללת – זורעת בלבול, חרדה וחוסר אונים הולכים וגוברים.

לא זו בלבד שהמגמות המתמשכות של פילוג פוליטי ומרירות חברתית מגיעים לשיא ומקבלים ביטויים מדאיגים בכנסת, בתקשורת ובשטח, הן גם מלוות במגפה חמקמקה, מתעתעת ובלתי ניתנת לשליטה שפוגעת בכל מקום ומקום ובצורות שונות גם במגוון הקבוצות בחברה הישראלית.

לא זו בלבד שהמגמות המתמשכות של פילוג פוליטי ומרירות חברתית מגיעים לשיא ומקבלים ביטויים מדאיגים בכנסת, בתקשורת ובשטח, הן גם מלוות במגפה חמקמקה, מתעתעת ובלתי ניתנת לשליטה

ביסוד המשבר הנוכחי תהליך איטי ושיטתי של פרימת האמון בין אזרחים וקברניטי המדינה שצבר תאוצה בעשור האחרון והגיע לשיאו עם החלטתה של ממשלת בנט-לפיד לזנוח את חובתה הציבורית לנהל את המגפה לא רק על ידי מסירת האחריות לבריאות הציבור בעיקר לידי האזרחים עצמם, אבל גם בשל מדיניות הפכפכה ומסורבלת.

התוצאה המיידית היא המהומה של הימים האחרונים. רק החלטה אמיצה על ביסוסו של חוזה חדש בין אזרחי המדינה (גם כיחידים וגם כחלק מקהילות חברתיות מוגדרות) לבין הממשל על ידי עיצובה מחדש של הזירה הציבורית יאפשר התמודדות יעילה יותר עם הגל הנוכחי של המגפה ויניח את הקרקע לעצירת המערבולת המהותית שאליה נשאבת המדינה.

מכוניות בתור לבדיקות קורונה בגני התערוכה ת"א, 3 בינואר 2022 (צילום: Avshalom Sassoni/Flash90)

התפרצותה של מגפת הקורונה הציבה אתגר מיוחד בפני משטרים דמוקרטיים לא ליברליים בעלי נגיעות פופוליסטיות כמו ישראל תחת בנימין נתניהו (או, לצורך העניין, מדינות אחרות דוגמת ארצות הברית תחת דולנד טראמפ, ברזיל של ז'איר בולסונארו או הונגריה של ויקטור אורבן).

כפי שמדגיש פרופ' יואל מגדל במאמר שפורסם בגיליון האחרון של כתב העת Israel Studies Review, קיימת סתירה מהותית בין עיקרי הפופוליזם שקידם ראש הממשלה לשעבר (העמקת החלוקות החברתיות בין חלקים שונים באוכלוסייה באמצעות שימוש חוזר ברטוריקה של "אנחנו והם"; זיהויים של פרטים, קבוצות ומוסדות מרכזיים – התקשורת, החברה האזרחית, אקדמאים, פקידי ציבור – כבלתי נאמנים ואפילו כאויבים; החלשתם של מוסדות מדינה מרכזיים, כגון משרדי ממשלה ורשויות אכיפת החוק; הסתמכות על עובדות אלטרנטיביות ופוליטיזציה גוברת של קבלת החלטות מקצועיות) לבין הסולידריות החברתית והתיאום בין המדינה לאזרחיה הדרושים על מנת להתמודד עם אתגר בריאותי מתמשך בקנה המידה של הקורונה על גליו השונים.

קיימת סתירה מהותית בין עיקרי הפופוליזם שקידם ראש הממשלה לשעבר לבין הסולידריות החברתית והתיאום בין המדינה לאזרחיה הדרושים על מנת להתמודד עם אתגר בריאותי מתמשך כמו הקורונה

היקף הנזק הפוטנציאלי התמתן רק במקצת בזכות יכולתו של נתניהו לבצע ביעילות את הדבר היחיד שמנהיג פופוליסטי יכול היה לעשות בעצמו בנסיבות הללו: רכישה של חיסונים מרגע שהיו זמינים (את הפצתם היעילה יחסית בישראל חשוב לזקוף לאיתנות מערכת הבריאות הציבורית שבעצמה נשחקה קשות בשנים האחרונות). אולם עד אז, מעבר לפגיעה במרכיביה הליברליים של ישראל, שובשה גם תשתיתה המהותית.

ביסוד הסדר הדמוקרטי קיימת הפרדה ברורה בין המרחב הציבורי שבמרכזו המדינה לבין המרחב הפרטי שבנוי סביב הבית והמשפחה. אבל חלוקה זאת, שכבר טושטשה בעשור האחרון, הולכת ונמחקת מאז פרוץ הקורונה. בתיהם של ישראלים רבים כבר אינם מהווים מרחב ביתי פרטי נבדל.

טראומת בידוד. אילוסטרציה (צילום: iStock)

הסוציולוגית אווה אילוז, במאמר שפורסם לאחרונה בכתב העת "תלם", מצביעה על כך שבמהלך גליה השונים של המגפה בישראל הקווים הללו נפרצים תדירות: בתיהם של האזרחים משמשים כמשרדים, כבתי ספר, כגני ילדים ואפילו כבתי חולים, בעודם ממשיכים לכאורה לשמש כמרכזים של חיי משפחה. בין קירותיהם התגלעו מתחים חדשים, התפתחו מטלות נוספות, התעוררה אלימות גוברת ואומצו דרכי תקשורת חדשניות.

במובנים רבים, השפעותיהם הפולשניות של הגורמים החיצוניים הללו – שפעמים רבות לוו בשיטות מעקב אלקטרוני מתוחכמות – הפכו את המרחבים ששימשו בעבר בראש ובראשונה כמבצרים אישיים מפני פלישה של הרשויות לשיקופים בזעיר אנפין של כמה מהמגמות הבעייתיות ביותר בזירה הציבורית.

השפעותיהם הפולשניות של הגורמים החיצוניים הללו הפכו את המרחבים ששימשו בעבר כמבצרים אישיים מפני פלישה של הרשויות לשיקופים בזעיר אנפין של המגמות הבעייתיות ביותר בזירה הציבורית

בו זמנית, האישי חודר יותר ויותר למרחבים ציבוריים. הכנסת, עם זימונה של חברת הכנסת שירלי פינטו להצבעה במליאה שישה ימים בלבד לאחר לידת בתה, הפכה באופן זמני לפעוטון. היא גם משכנת באגף מיוחד חברי כנסת ושרים החייבים בבידוד (בהם ראש הממשלה עצמו) כשנוכחותם נדרשת במליאה.

כל מי שעדיין עוקב אחר החדשות כבר יכול לזהות את הרהיטים בבתיהם של אישי ציבור וקובעי מדיניות בכירים – שמתקשים בעצמם לציית לתקנות שהם קבעו לא מכבר (החל מנתניהו והנשיא לשעבר ראובן ריבלין ועד סגן שר החוץ עידן רול).

יאיר לפיד ועידן רול באירוע של יש עתיד ב-2019 (צילום: פלאש90)

השזירה הזאת בין הפרטי לציבורי הפכה לשכיחה אף יותר עם הופעתו של זן האומיקרון. לאחר כמה מאמצים מצד הממשלה להאט את כניסת הווריאנט החדש ולבלום את התפשטותו בארץ בעזרת מגוון אמצעים זמניים (ולרוב בלתי יעילים), בשבוע שעבר היא למעשה הפריטה את הטיפול במגפה במה שנראה כעת כמאמץ עקר למדי למנוע סגר נוסף.

ברגע שהממשלה העבירה את האחריות לבדיקות הקורונה בעיקר לידי אזרחים בעלי רמות שונות של יכולת להשיג או לרכוש ערכות אנטיגן, היא גם פלשה לחייהם הפרטיים וגם השאירה רבים מהם חסרי אונים. אנשים רבים מכלים שעות אינסופיות בתורים ארוכים בהמתנה לבדיקות "מוסדיות" או, לחילופין, פשוט מתעלמים מההנחיות שאותן הם מתקשים להבין או למלא.

ברגע שהממשלה העבירה את האחריות לבדיקות הקורונה בעיקר לידי אזרחים בעלי רמות שונות של יכולת להשיג או לרכוש ערכות אנטיגן, היא גם פלשה לחייהם הפרטיים וגם השאירה רבים מהם חסרי אונים

התוצאה היא שאחדים עושים כמעט הכול מלבד להגיע למקום העבודה שלהם ואחרים הולכים לעבודה מבלי להיבדק אף על פי שהם עלולים להדביק את כל מי שעמם הם באים במגע. כך או כך, בימים אלה נוצר סגר דה פקטו. ביטחונם האנושי והכלכלי של אזרחי ישראל נתון בסכנה – כמו גם מה שנותר מכללי המשחק של המשטר שלה.

המצב הזה אינו יכול להימשך עוד זמן רב: הוא רק מעצים את חוסר הוודאות ומחריף את אי השוויון.

מחאת השולמנים. ממנפים את הפופולריות לשיתוף פעולה מסחרי עם חברת כרטיסי האשראי מקס (צילום: Miriam Alster/Flash90)

קיימות שתי אפשרויות. הראשונה, שאותה מקדמים באופן פעיל יו"ר האופוזיציה נתניהו ובעלי בריתו, צוברת תאוצה: פירוק הקואליציה הנוכחית והחזרתו של נתניהו לשלטון כ"מנהיג חזק" שתמורת תמיכה ייתן מענה לצרכים המיידים של תומכיו (המגעים לעסקת טיעון בתיקי האלפים נותנים גיבוי למהלך כזה). מדד הדמוקרטיה הישראלית שפורסם לאחרונה מראה כי 56% מהמשיבים במדגם ארצי לא היו פוסלים אופציה כזאת אם הייתה קיימת.

האפשרות השנייה, וללא ספק המורכבת יותר, גם זוכה לתמיכה רחבה: שיקום תחושת האמון בממשל באמצעות חיזוק מרכיב האזרחות. ואמנם, רוב סוחף של המדגם רואה בכיבוד שלטון החוק הישראלי את המאפיין המרכזי של "ישראליות" (93% מהמשיבים היהודים ו-84% מהמשיבים הערבים).

מתברר, אם כן, שכל אחת מבין האפשרויות הללו, אם תאומץ, תזכה לרוב. השאלה היא איזו מהן תתגבש עכשיו.

באופן מציאותי עומדת בפני הממשלה רק אפשרות אחת: להתחיל בדרך הארוכה והקשה של בנייה מחדש של האמון במוסדות השלטון.

באופן מציאותי עומדת בפני הממשלה רק אפשרות אחת: להתחיל בדרך הארוכה והקשה של בנייה מחדש של האמון במוסדות השלטון

המשימה המיידית ברורה: ניהול עקבי, רגיש ושקוף של המגפה. דבר זה יהיה כרוך כנראה בהטלת מגבלות על הלא מחוסנים ובהנגשת בדיקות זולות ואמינות בקנה מידה רחב. הוא גם מצריך הקמת מנגנון לפיצוי אזרחים על הפסדים שנגרמו להם במהלך הגל הנוכחי – כפי שנעשה בגלים הקודמים.

שילוב המהלכים הללו יחד יאפשר תיאום ציפיות, שהוא כנראה המענה הדחוף ביותר לחוסר הוודאות הקיים ולמניעת התדרדרות לאנרכיה.

מפגינים תומכי נתניהו מחזיקים שלטים "בנט מסוכן לישראל" מחוץ לבית המשפט המחוזי בירושלים, 16 בנובמבר 2021 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

כאשר הגל הנוכחי ישקוט (בהתחשב בחיי המדף הקצרים, כפי הנראה, של האומיקרון, מדובר בשישה שבועות לכל היותר), ניתן יהיה להפנות את תשומת הלב לבנייה של חוזה חברתי מעודכן שיתבסס על נורמות אזרחיות מנחות המשקפות את המציאות המורכבת של החברה הישראלית במאה ה-21.

כינונם ויישומם של עקרונות אלה הם מחובתה של כל ממשלה. אך ליסודות אלה נלווית גם אחריות מקבילה של האזרחים. הדינמיקה של חובות ואחריות היא אשר תאפשר יצירת אמון מחודש לאורך זמן.

צעדי השיקום הללו, שנדרשו זה מכבר, הם אבן הפינה ליצירת כבוד הדדי (לרבות עיגון הזכות למתוח ביקורת ולהתנגד למדיניות קיימת), אמון מחודש בכך שכל השחקנים יצייתו לכללי המשחק, ולבסוף, הבנה שכל זה תלוי בהפעלת ריסון בגישה לעוצמה ובניהולו. אלה הם החומרים שמהם נרקמים יחסי אמון הדדי בדמוקרטיות רבגוניות מתפקדות.

לכל הדעות מדובר במשימה קשה ומאתגרת במיוחד – בפרט בתקופה של רגישות פוליטית רבה כל כך, שבה יסודות הסדר הקיים מותקפים ללא הרף. אולם בנסיבות הקיימות, זהו המסלול שהלכו בו כמה דמוקרטיות מדשדשות בעבר, ושישראל צריכה לחתור אלו. כדי שיהיה לה סיכוי כלשהו להתמודד עם שינויים הן בזירה הפנימית והן בסביבה החיצונית. עתידם של כל אזרחיה תלוי ביכולתה לעשות זאת.