כשרוסיה פלשה לאוקראינה ב-24 בפברואר, יוצר הקולנוע דמיטרי בוגוליובוב החליט שהוא חייב להימלט ממולדתו. הוא, אשתו ובתו הצעירה ארזו שלוש מזוודות והזמינו טיסת אירופלוט לכיוון אחד, רגע לפני שחברת התעופה הבינלאומית עצרה את טיסותיה ב-8 במרץ.

יעדה של המשפחה היה ישראל, לשם היגרו ב-2017. בזמנו זאת הייתה עלייה קצרה, ומשפחת בוגוליובוב חזרה למוסקבה שנה אחר כך מטעמים מקצועיים ואישיים. הפעם הם מתכוונים להישאר, אומר בוגוליובוב בראיון לזמן ישראל. "היה ברור לנו שאנחנו לא יכולים יותר לקשור את עצמנו לרוסיה. החיים ברוסיה תחת פוטין זהים לחיים לצד שכן מטורף".

כשכמעט כל חבריהם למחנה הליברלי החליטו לעזוב את רוסיה מאז הפלישה לחצי האי קרים ב-2014, בוגוליובוב ואשתו – שניהם יצרו סרטים ביקורתיים כנגד משטרו של פוטין – הבינו שהגיע גם זמנם ללכת.

בוגוליובוב, 42, דיבר עם זמן ישראל מביתו החדש ברחובות בזמן שהוא מתכונן להקרנות של סרטו התיעודי מ-2019, "עיר תהילה", בסינמטק תל אביב היום (ראשון) בערב – הקרנה שאחריה יתקיים מפגש איתו ועם העיתונאית קסניה סבטלובה; ובסינמטק ירושלים ב-14 באפריל, הקרנה שלאחריה יתקיים מפגש עם היוצר בהנחיית מירון רפפורט. הסרט זמין גם לצפיית אונליין בערוץ היוטיוב התיעודי DW.

"אנחנו מציגים בסרט את השורשים של מה שקורה עכשיו", אומר בוגוליובוב על סרטו.

הסרט הוא תיעוד של ילניה, עיירה ענייה וכמעט נטושה במערב רוסיה, 370 קילומטר ממוסקבה. העיירה הייתה אתר ההיערכות של צבא רוסיה בשנה שעברה, לקראת הפלישה לאוקראינה.

הסרט הוא תיעוד של ילניה, עיירה ענייה וכמעט נטושה במערב רוסיה, 370 קילומטר ממוסקבה. העיירה הייתה אתר ההיערכות של צבא רוסיה בשנה שעברה, לקראת הפלישה לאוקראינה

בוגוליובוב תכנן בהתחלה ליצור סרט על ילניה מזווית נוסטלגית או רומנטית, להראות את העיירה שקפאה בעברה הסובייטי. הוא הצליח ליצור קשר עם מקומיים בזכות העובדה שבילה את חופשותיו כנער עם משפחתו בדאצ'ה (קוטג') סמוך.

העיירה ילניה ברוסיה, מתוך הסרט התיעודי "עיר תהילה" (צילום: באדיבות First Hand Films)

"אבל כשהתחלתי לצלם הבנתי שהייתה היסטריה מיליטריסטית שהשתלטה על מוחות האנשים", הוא אומר.

לדברי בוגוליובוב, ילניה מייצגת אינספור עיירות וכפרים בפדרציה הרוסית. אך לילניה יש זהות ייחודית והיסטוריה מובהקת, שכן העיירה הייתה אתר הניצחון הראשון של הסובייטים נגד הפלישה הגרמנית במלחמת העולם השנייה.

ילניה מייצגת אינספור עיירות וכפרים בפדרציה הרוסית. אך לילניה יש זהות ייחודית והיסטוריה מובהקת, שכן העיירה הייתה אתר הניצחון הראשון של הסובייטים נגד הפלישה הגרמנית במלחמת העולם השנייה

זאת מורשת שהמקומיים מתגאים בה עד היום, על אף שהניצחון עלה בחייהם של 32,000 חיילי הצבא האדום, ועל אף שהם הובסו כמה שבועות אחר כך.

כמעט הכול בילניה סובב סביב הנצחת הניצחון הסובייטי על הפשיסטים במלחמת העולם השנייה. לא רק שאנשי העיירה מציינים את יום הניצחון ואת יום ההגנה על המולדת, יש להם גם יום תהילה משלהם. "עיר או עיירת תהילה צבאית" הוא אות שניתן רק ל-45 רשויות מקומיות שבהן הציגו החיילים אומץ יוצא דופן במלחמת העולם השנייה.

טקס קבורה לחיילים רוסים ממלחמת העולם השנייה, מתוך הסרט התיעודי "עיר תהילה" (צילום: באדיבות First Hand Films)

אבל זה לא רק חלק מהעבר. "עיר תהילה" מראה איך האובססיה הזאת לגבי הישגים צבאיים בעבר הוא כלי למניפולציה שמשמש את המשטר הרוסי הרודני כדי לשמר את אזרחיו פרנואידים כנגד האויב הנוכחי: נאט"ו והמערב.

באירועים ציבוריים, מגיעים נואמים ממפלגת השלטון של פוטין, "רוסיה המאוחדת", ויוצאים בהצהרות נגד האויבים "המרושעים והזדוניים" של רוסיה, מזהירים נגד "טרוריסטים", "פשיסטים" ו"נאצים" שעשויים לתקוף בכל רגע. הם משתמשים במוסר כפול, מטיפים על שלום ומתכוונים למלחמה.

נדמה שאנשי ילניה קונים את כל מה שיש לפוטין למכור – החל מהשיכורים הרבים שיושבים סביב, דרך הקשישה שמחבבת את פוטין כי ראתה אותו אוכל את לחם הקודש בשידור טלוויזיוני (לאומי), ועד גמלאית צבאית בגיל העמידה, סבטלנה, שכמהה לעלייתה מחדש של ברית המועצות ומגדירה פטריוטיות כאהבה לפוטין.

אנשי ילניה קונים את כל מה שיש לפוטין למכור – החל מהשיכורים שיושבים סביב, דרך הקשישה שמחבבת את פוטין כי ראתה אותו אוכל את לחם הקודש, ועד גמלאית צבאית שכמהה לעלייתה מחדש של בריה"מ

"אנשים באמת אוהבים את פוטין. חלק מהקולגות שלי היו מפקחים בבחירות של 2018, כי הם האמינו שחייבת להיות פה זיוף מצביעים. אבל מתברר שלא היה כלום. אנשים באמת הצביעו לפוטין", אומר בוגוליובוב.

ילדים בגן שרים שירי צבא רוסיים בילניה, רוסיה, מתוך הסרט התיעודי "עיר תהילה" (צילום: באדיבות First Hand Films)

מאשה, בתה בת ה-16 של סבטלנה, תופסת מקום מרכזי ב"עיר תהילה". מאשה, דמות טראגית, שוקעת בכל הקשור למלחמת העולם השנייה ולתהילה הצבאית, עד לרמה שהיא מתעלמת מכל השאר.

היא מנוהלת על ידי אמה השתלטנית ומבצעת על הבמה שירים צבאיים ישנים כשהיא במדים (כולל במופע כישרונות עם ציידי כישרונות ממוסקבה, כשנערות אחרות מבצעות שירים פופולריים ולבושות באופנות נוער של התקופה), היא כותבת שירים וספרי ילדים עם תמות צבאיות.

אלא שלמעשה, לנערה הנבוכה אין קשרים משפחתיים למלחמת העולם השנייה ואין לה הבנה אמיתית של זוועות המלחמה.

כשנשאלה על ידי צוותי טלוויזיה בנוגע לכך במהלך יריד צבאי שבו הוצגו כלי נשק וקרבות פנים אל פנים בפני הנערות והנערים, מאשה פשוט השיבה: "פטריוטיות זה הקטע שלי".

כשנשאלה על ידי צוותי טלוויזיה בנוגע לכך במהלך יריד צבאי שבו הוצגו כלי נשק וקרבות פנים אל פנים בפני הנערות והנערים, מאשה פשוט השיבה: "פטריוטיות זה הקטע שלי"

הנערה מאשה בעיירה ילניה, רוסיה, מתוך הסרט התיעודי "עיר תהילה" (צילום: באדיבות First Hand Films)

מאשה היא חברה ב"צבא הנוער" של רוסיה, תוכנית לאומית שמספקת נשק והכשרה צבאית נוספת לילדים ונערים. מטרתה לעודד ילדים לבחור בשירות צבאי, ואם לא, להבטיח לכל הפחות שלא יחמקו מגיוס – חובה לכל הגברים בין הגילים 18 ו-27.

"ילדים של קציני צבא חייבים להיות בצבא הנוער, וכל הילדים האחרים מאוד מעודדים להצטרף. זה טוב בכך שזה מספק מבנה ואחדות לצעירים שאחרת לא היה להם מה לעשות וסתם היו נכנסים לצרות. אבל בסופו של דבר, זאת תעמולה צבאית", אומר בוגוליובוב.

סצנה מדהימה בסרט מראה ילדים בבית ספר יסודי נשבעים לצבא הנוער, ביום שבו מתקיים טקס קבורה לעשרות חיילים סובייטים ממלחמת העולם השנייה שגופותיהם התגלו לאחרונה.

סצנה מדהימה בסרט מראה ילדים בבית ספר יסודי נשבעים לצבא הנוער, ביום שבו מתקיים טקס קבורה לעשרות חיילים סובייטים ממלחה"ע השנייה שגופותיהם התגלו לאחרונה

דמות מרכזית נוספת בסרט הוא סרגיי, גבר בגיל העמידה שחי עם אשתו בבית ישן ומט לנפול, בלי מערכת ביוב פנימית. למחייתו, הוא חופר ומחפש את גופות החיילים. ברור שסרגיי, בשונה ממאשה הצעירה, רואה כיצד רוסיה מכבדת אפילו את מתיה בצורה צינית.

סרגיי, תושב ילניה, מתוך הסרט התיעודי "עיר תהילה" (צילום: באדיבות First Hand Films)

"חפירת השלדים מראה מה זה מלחמה באמת. סרגיי, במובן המילולי ביותר, חושף זאת כשהוא מוצא שלדים עם שיניים מושלמות, שמעידות על כך שזה גבר צעיר. אבל המשטר עושה את זה בצורה מניפולטיבית. הם מדברים על הפשיסטים שהיו אז ואומרים לאנשים שהמערב מלא עכשיו בפשיסטים שרוצים להרוג אותם", אומר בוגוליובוב.

הקולנוען אומר שהוא לא רואה דרך שבה הוא או אשתו חוזרים לרוסיה כאנשי מקצועות יצירתיים.

"יהיה קשה להתחיל מחדש בישראל, אבל העתיד שלנו ברוסיה היה מעורפל אף יותר. אני לא יכול לקבל מימון מהרשויות הרוסיות, מטעמים אתיים, וברוסיה אתה כבר לא יכול לקבל כסף מחו"ל", אומר בוגוליובוב.

"יהיה קשה להתחיל מחדש בישראל, אבל העתיד שלנו ברוסיה היה מעורפל אף יותר. אני לא יכול לקבל מימון מהרשויות הרוסיות, מטעמים אתיים, וברוסיה אתה כבר לא יכול לקבל כסף מחו"ל"

הישארות ברוסיה פירושה גם התמודדות עם צנזורה ממשרד התרבות הרוסי, כמו גם סכנה למאסר ומעצר. "התקשורת ועמותות זכויות אדם סומנו כסוכנים זרים. אנחנו עלולים להיות הבאים בתור", הוא אומר.

הקולנוען דמיטרי בוגוליבוב (צילום: אנה בוגוליבוב)

למרות שבוגוליובוב גאה ב"עיר תהילה", הוא מתוסכל מכך שהקהל שעבורו יצר את הסרט לא יראה אותו. הוא מרגיש שהוא משכנע את המשוכנעים, מכיוון שההפקה הצ'כית-גרמנית הזאת מוקרנת מחוץ לרוסיה.

יוצר הקולנוע אומר שבסך הכול הוא פסימי לגבי עתיד מולדתו. הוא קיווה שהאוליגרכים והגנרלים בסופו של דברים יפילו את פוטין, לפני שיפלוש לאוקראינה, דבר שלא קרה.

"עכשיו נותר רק העם, וההיסטוריה מלמדת אותנו שברוסיה אין מהפכות שמתחילות מלמטה. הרוסים רגילים לשרוד בתנאים איומים. לא אכפת להם מחירות או זכויות אדם. אכפת להם רק מהישרדות, וזה דבר מסוכן מאוד", אומר בוגוליובוב.

"ההיסטוריה מלמדת אותנו שברוסיה אין מהפכות שמתחילות מלמטה. הרוסים רגילים לשרוד בתנאים איומים. לא אכפת להם מחירות או זכויות אדם. אכפת להם רק מהישרדות, וזה דבר מסוכן מאוד"

בסרט, סרגיי השיכור, שמכיר מקרוב את זוועות וחורבן המלחמה, מבהיר שגם הוא יודע את זה, אבל הוא לא בעמדה לעשות משהו בנוגע לכך.

"מה שקורה לנו עכשיו, למיליוני אנשים? אנחנו לא חיים, רק שורדים", הוא זועק. "אנחנו אנשים טובים שעובדים קשה. מה החיים כבר יכולים לעשות לנו? מה יכול פוטין המזדיין לעשות?"