כשהמציאות טופחת על פנינו בסטירה מצלצלת, אנו נוהגים לרצות אותה בהקרבת זבחי אשם בדמות אמירות נדושות המנחמות את המולך האוכל בנו בכל פה. בינות להבות התבערה הגדולה, המלחכת בחברה הישראלית בעקבות ההפיכה המשטרית, מסתחררות קלישאות מסוג זה, מרקדות קמעא על לשונות האש וצונחות אל מותן כאפר, מבלי להותיר חותם.

הקלישאות הינן החץ האחרון באשפתו של הדובר בניסיונו לעקוף את השכל ולצלוף היישר בליבת הרגש של שומעיו, כדי לקושש הנהוני הסכמה. אמיתותן ותקפותן לא נבחנות מחדש, כל אימת שמאן דהוא משבץ בנאומו פנינים זולות אלו. זהו מקור כוחן וחולשתן כאחד. כוחן, משום שתגובתו האוהדת של המאזין מובטחת מראש. חולשתן, על שום שאין בהן את האנרגיה הדרושה להנעת המאזינים למהלכים של ממש, זולת צקצוקי שפתים.

מושי משה בן 65. בוגר ישיבה תיכונית, שהחליף את הדת ברציונאליות ואת האמונה בספקנות. מ"פ בשריון (בדימוס). איש הייטק, מאמן טריאתלון (איש ברזל), ליברל פסימי.

לפני שבוע פורסם ריאיון שערכו טובה צימוקי ויובל קרני עם חבר הכנסת שמחה רוטמן במוסף ידיעות אחרונות. מאז כבר הספיקה המציאות להתהפך במהירות והריאיון כמעט נשכח.

עם זאת, אני מקדיש לריאיון עם רוטמן את הפוסט הזה, כדי לבחון כמה מהאמירות שהועלו בו מול העובדות בשטח. במיוחד כעת, כשהעסקה לשחרור החטופים נחתמה רק שבוע לאחר פרסום אותו ריאיון.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.

לעניינים "כבדים" לוקח זמן להתברר לעומק. בייחוד כך כאשר הם גם נמצאים במצב של שינוי מתמשך. בסיפורה של מדינת ישראל יש שני נושאים עם חשיבות מרכזית לעצם קיומה, כאלו שהצלחה בהם לא יכולה להיות ברורה מלכתחילה.

הראשון הוא הצלחת השתלבותה של המדינה החדשה במזרח-התיכון, בו היא ממוקמת (מעבר ובנוסף ליכולת ההישרדות הפיזית שלה במלחמות בתחילת דרכה). אי אפשר להיות "נטע זר" לנצח.

מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.