לפני כמה שנים נסענו, אחותי ואני, עם אמנו לעיר הולדתה באזור טרנסילבניה ברומניה. אמי נולדה בינואר 1939, ואת שנות המלחמה היא העבירה כפעוטה עם אמה, כשהן מחזיקות בתעודות מזויפות ותחת איום מתמיד של גירוש למחנות. אביה נכלא במחנה עבודה.

בשנת 1946, עם תום המלחמה, היגרה המשפחה הצעירה לישראל והחלה לבנות את חייה. דודי, אחיה הצעיר של אמי, נולד מיד עם הגעתם ארצה. קיווינו שהביקור בעיר יעורר באמא זיכרונות ילדות שנדחקו זה מכבר על שנות חייה הראשונות, אך לשווא. העיר שבה חיה בחמש השנים הראשונות שלה נמחקה לחלוטין מזיכרונה. מבחינתה, החיים התחילו כשהגיעה לישראל.

קיווינו שהביקור בעיר יעורר באמא זיכרונות ילדות שנדחקו זה מכבר על שנות חייה הראשונות, אך לשווא. העיר בה חיה ב-5 שנותיה הראשונות נמחקה לחלוטין מזיכרונה. מבחינתה, החיים התחילו כשהגיעה לישראל

למרות האלימות, הסכנות והפחד שבוודאי ליוו אותם באותן שנים, אמי והוריה היו פליטים בני מזל. לא שהיה קל להגר למדינה חדשה ולהשתקם, אבל היישוב היהודי של המדינה שבדרך קיבל אותם בזרועות פתוחות. אף שהחיים בישראל לא היו קלים בלשון המעטה, הם נאלצו להתמודד "רק" עם הקשיים שמלווים כל אדם שאיבד את ביתו ובונה אותו מחדש במקום אחר.

למבקשי המקלט שהגיעו לישראל מאריתריאה, מסודאן, מקונגו ומאוקראינה – אין מזל כזה. ישראל לא מכירה בהם כפליטים, אין להם סיכוי ממשי להתאזרח ולקבל זכויות מלאות חרף השנים הרבות שחלקם חיים בישראל, ואפילו מעטפת זכויות של בריאות ורווחה שתאפשר להם חיים בכבוד – הם אינם מקבלים.

כך, מצבם של כ-25 אלף הפליטים ומבקשי המקלט מאפריקה שחיים בישראל מתדרדר עם השנים, וגם מהאלפים הספורים שנמלטו זה מקרוב מאוקראינה נמנעת גישה למרבית שירותי הבריאות והרווחה.

מאז חתמה על אמנת הפליטים בראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת, העניקה ישראל מעמד פליט רק למתי מעט. אזרחי אריתראה, סודאן, וכיום גם אוקראינה, הנמצאים בישראל – מוגנים אומנם מפני גירוש חזרה לידי רודפיהם, אך הם חיים בלימבו: מדינת ישראל אינה מכירה בהם כפליטים ומונעת מהם שירותי בריאות, קצבאות מינימליות ואת מרבית שירותי הרווחה. רבים מהם סובלים מעוני, מאי-ביטחון תזונתי וממצוקות בריאותיות ונפשיות.

בשבועות האלה בשנה, בין פסח ליום העצמאות, החברה הישראלית עסוקה בזיכרון האישי והלאומי, ובחיבור ביניהם. משמעות החיבור הזה היא – כמי שהיה עם נרדף – לזכור את אלו החיים בינינו, שברחו מזוועות בארצם ומבקשים אצלנו מקלט.

ישראל לא מכירה במבקשי המקלט מאריתריאה, סודאן, קונגו ואוקראינה כפליטים. אין להם סיכוי להתאזרח ולקבל זכויות או אפילו מעטפת של בריאות ורווחה, חרף השנים הרבות שחלקם חיים פה

"בכל דור ודור" ובמיוחד ביום השואה, צריכה החברה הישראלית לראות את עצמה כאילו הרגע נמלטה ממצרים או מאירופה, ולאפשר לפליטים ומבקשי המקלט הבורחים אליה את המעטפת הדרושה כדי שיוכלו להתמודד עם זוועות העבר ולשקם את חייהם.

עו"ד אורלי לוינזון-סלע היא מנהלת המחלקה הציבורית בארגון א.ס.ף - ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל.