האירוע שאפיין את הפגנת הימין בסוף השבוע, וחידד את מסריו ואת אופיו, היה הרמיסה ברגליים של תמונות שופטי העליון והיועמ"שית. בכך, מהפגנת ימין "כללית" – ההפגנה חידדה את האירוע להפגנת "היהדות הפוליטית" ההולכת ונדמית לאחותה במרחב, "האסלאם הפוליטי". כדי להבין לאן תוביל אותנו "היהדות הפוליטית" צריכים להביט על סוריה, או על עזה, לראות מה עשו האחים המוסלמים לסוריה, ומה עשה חמאס לעזה, או חזבאללה ללבנון.

כדי להבין לאן תוביל אותנו "היהדות הפוליטית" צריכים להביט על סוריה, או על עזה, לראות מה עשו האחים המוסלמים לסוריה, ומה עשה חמאס לעזה, או חזבאללה ללבנון

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

מהי יהדות פוליטית? יהדות פוליטית היא מפלגה או גוף פוליטי אשר שמו להם למטרה לקדם אג'נדה דתית בכלים פוליטיים. המקבילה באסלאם היא תנועת האחים המוסלמים וניגזרותיה, כמו אל קאעידה.

מראות הדריכה על תמונות אויבים הם חידוש בסטרטאפ ניישן אבל הם מראות רגילים באיראן, בסוריה, בלבנון ובעזה. הם ממחישים קו אופי מקביל שיסייע לנו להבין מה קרה לסוריה, ומה חלילה עלול לקרות כאן: חוסר היכולת להגיע לפשרה, מלחמה עד שנופלים מן הרגלים או מפילים לרצפה את היריב, כי כאשר האג'נדה היא דתית, "אלוהית", אי אפשר לסגת ואי אפשר להתפשר.

שיחות הפשרה אצל הנשיא משולות לכל סבבי הפשרה בז'נבה בין קבוצות האסלאם הפוליטי והממשלה הפאן-ערבית של בשאר אסד, אשר אחרי כל סבב בו הוכרז על "הסכם", חזרו הצדדים להילחם כאילו כלום.

היהדות הפוליטית, כמו שחזינו אתמול, כמו אחותה האסלאם הפוליטי, אינה בנויה על פשרה ולא על דרך האמצע. הכל שלי. לך כלום. גם המטרות דומות, מדינת הלכה של היהדות הפוליטית, מול הח'ליפות של האסלאם הפוליטי. יש לקוות שהתוצאות לא יהיו דומות.

עניין זה מצריך הבהרה. האסלאם הפוליטי בבסיסו הוא מרד ב"סייקס פיקו" – כלומר מרד בעצם הלגיטימיות של מדינות ערב המודרניות, שנקבעה בידי המעצמות האימפריאליות, בריטניה וצרפת, אחרי מלחמת העולם הראשונה. האסלאם הפוליטי רוצה לכונן על חורבות "מדינות סייקס פיקו" מעצמה אסלאמית השואבת את הלגיטימיות שלה מן האסלאם ומן ההיסטוריה של הח'ליפות.

מהי יהדות פוליטית? יהדות פוליטית היא מפלגה או גוף פוליטי אשר שמו להם למטרה לקדם אג'נדה דתית בכלים פוליטיים. המקבילה באסלאם היא תנועת האחים המוסלמים וניגזרותיה, כמו אל קאעידה

בדמיון רב לכך, גם היהדות הפוליטית שוללת את הלגיטימיות של ישראל מן הציונות החילונית "המערבית", ומבקשת לבנות "מדינת יהודה" השואבת את הסמכות שלה מן התנ"ך וההלכה. ומול החזון המפעים של חידוש הח'ליפות האסלאמית בתפארתה, היהדות הפוליטית נפעמת מחזון המקדש המרהיב, וחידוש הקורבנות ועבודת הכוהנים. בעוד האסלאם הפוליטי רוצה לחזור למאה השביעית, היהדות הפוליטית רוצה לחזור למאה הראשונה, ואפילו קודם לכן – מלכות דוד.

יש עוד קו דמיון בין היהדות הפוליטית לאסלאם הפוליטי – חוסר היכולת להתפשר הוא לא רק מול האויבים, אלא גם בתוך הקבוצות שכאילו נמצאות במחנה אחד. אסד השכיל לשחק בין קבוצות האסלאם הפוליטי, וסכסך ביניהם בהצלחה, וזה סוד שרידותו, לצד הגיבוי המסיבי שקיבל מוולדימיר פוטין ומאיראן.

אם מחנה השינוי שלנו ישכיל לקרוא את מפת הסכסוכים בתוך היהדות הפוליטית, יש סיכוי שיצליח להתגבר. אבל לנוכח לקחי העבר – גוש השינוי לא ישחק בקלפים שיש לו, ונקווה שאנו טועים.

ראשית כל יש לשים לב כי החרדים לא השתתפו. יתר על כן, הם הכתירו השתתפות חרדים בהפגנה כ"מה לכהן בבית הקברות". לא פחות.

מדוע? אני רואה באירוע המחולל את הפגנת המחאה בבני ברק. יש לשים לב כי המוחים התקבלו בכיבוד של עוגות וקפה. מדוע? כי ההפגנה בבני ברק פרטה על נימה מאוד חזקה בנשמה החרדית – העובדה ששונאים אותם.

היהדות הפוליטית מבקשת לבנות "מדינת יהודה" בסמכות התנ"ך וההלכה. מול החזון המפעים של חידוש הח'ליפות האסלאמית, היהדות הפוליטית נפעמת מחזון המקדש המרהיב, הקורבנות ועבודת הכוהנים

זו מורשת האנטישמיות באירופה, והיות צורתו החיצונית של החרדי דגם ליהודי בכלל, והדהוד של מוטיב שטירמרי – שנאת יהודים קטלנית. להיות שנואים גם בישראל בתוך אחיהם היהודים זה כבר להיות עם הגב אל הקיר. מכאן, שהחרדים הם נקודת התורפה במערך הביביסטי.

כדי להוסיף מכה על מכה, דמות היהודי החרדי הופכת להיות מטרה לטרור הפלסטיני, וזאת בגלל המאבק על הר הבית, שהם בכלל לא צד בו – ובצדק. החרדים מוצאים עצמם בתווך – מטרה לישראלים החילונים ומטרה לטרור הפלסטיני.

עניין הר הבית מחדד בעיה נוספת של החרדים – סחף של הנוער שלהם לכיוונו של איתמר בן גביר. מי שעוקב אחר היהודים שעולים על הר הבית מגלה מספר הולך וגדל של חרדים, גם לבושים שחורים וגם בעלי כיפות לבנות של ברסלב, למרות העמדה הברורה של ההנהגה החרדית נגד העלייה על ההר.

בשיחות עם חברים חרדים בירושלים מתברר לי שברחוב החרדי יש בעיה גדולה של דעיכת הסמכות הרבנית, ונוער לא ממושמע המרבה אלימות וקטטות בישיבות. עדר ללא רועה הנוהה אחר בן גביר. ההנהגה החרדית, חוץ ממשה גפני משום מה, חוששת שהחברה החרדית תעבור לבן גביר, וזה הסיוט הראשי שלה.

יש כאן פוטנציאל לגוש השינוי, אבל על פי לקחי העבר, הוא לא ימומש. דוגמה לכך אפשר היה למצוא בחילול טקס הזיכרון בבאר שבע בידי בן גביר וכנופייתו. על חמץ בפסח שלא היה הליכוד עשה מהומת אלוהים שהפילה את ממשלת השינוי, אבל על אירוע חמור באמת – שתיקה מביכה.

בשיחות עם חברים חרדים בירושלים מתברר לי שברחוב החרדי יש בעיה גדולה של דעיכת הסמכות הרבנית, ונוער לא ממושמע המרבה אלימות וקטטות בישיבות. עדר ללא רועה הנוהה אחר בן גביר

יש לשים לב לעוד תופעה – כאשר בירושלים הייתה הפגנת היהדות הפוליטית, שרי הליכוד נעדרו ממנה, והשר ניר ברקת בילה במסעדת שרצים תל אביבית.

לצד הידמות היהדות הפוליטית לאסלאם הפוליטי, הליכוד הולך ומידמה לחרדיות, ליתר דיוק – חרד"לות. מי שמוביל את הקו הזה הם מירי רגב, שלמה קרעי (שאינו אלא חרדי המייצג את החצר של הרב מאזוז), דוד אמסלם, וכעת גם גלית דיסטל אטבריאן.

מירי רגב מבליטה את קשריה עם "מלך המשיח" של חב"ד כשעלתה לקברו.

שרת התחבורה מירי רגב מבקרת כעת בציונו הקדוש של הרבי מליובאוויטש, כשהוא מלווה על ידי הרב שלמה פלס והרב מענדי קרליבך: "בכל פעם שאני מגיעה לניו יורק – הביקור שלי נפתח אצל הרבי. חב"ד מחברת בין ימין לשמאל, בין דתיים וחילונים. כשנמצאים אצל הרבי מרגישים את האחדות של עם ישראל" pic.twitter.com/25lkfYSUbV

— מנחם כהן (@menachem04) March 31, 2023

בלי הקשר בין שלמה קרעי לרב מאזוז אי אפשר להבין את המהלכים נגד התרבות הישראלית החילונית, שעליהם הסתער קרעי מיד עם מינויו לשר התקשורת, כמו הצעדים נגד תאגיד השידור ועוד.

הבחישה של הרב מאזוז בליכוד מסבירה את כוחו של קרעי ואת התהליכים העוברים על הליכוד.

הקו הזה עלול להתברר כהרסני לליכוד. ראשית, החרדים ייבהלו מן התהליך הזה שיבריח את הנוער שלהם לא רק לבן גביר, אלא גם לליכוד החרד"לי, וזה עלול להביא לידי פילוג בליכוד.

שקרן בן שקרן מי שמספר לכם שהליכוד היא מפלגה ליברלית

הנה שרשור קטן על איך רב קיצוני עם כמה אלפי פקודים מסובב את רשימת הליכוד מסביב לאצבע הקטנה והמיזוגנית שלו pic.twitter.com/IeOgeaNezs

— מחזקים (@mehazkim) October 27, 2022

הבילוי של ברקת במסעדת השרצים התל אביבית עשוי להצביע על הכיוון הזה, אבל זה רק בתנאי שמחנה השינוי יחדל להיות מין "ממלכתי" כזה כאילו, וישנס מותניים להיכנס לזירת הבוץ שהביביסטים מבוססים בה. אי אפשר לנצח ביריונים חסרי מעצורים בכללי האבירות הנאצלים של דון קישוט.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.