לפני מספר חודשים דפק אחד השכנים בעדינות על דלת דירתנו. פתחתי לו את הדלת והוא נכנס פנימה, בלי הזמנה, והזמין עצמו לקפה. הכנתי לו כוס אספרסו ארוך, לבקשתו, והסבנו לשולחן בסלון. תשמע, הוא פתח: ראיתי שלאחרונה עשיתם אינטרנט בסיבים. הנהנתי. אצלי בדירה בינתיים עניין הסיבים לא מסתדר, הוא הסביר בצער והביט בעצב על הראוטר החדיש שניצב ליד הטלוויזיה.
לגמתי גם אני מכוס הקפה שלי וחיכיתי שימשיך. הוא המשיך בהיסוס קל. תראה, עד שאסתדר, חשבתי האם תוכל לסייע לי עם הסיסמה ל-WiFi, שלך. אתה יודע איך זה, אנחנו רק שני אנשים בדירה, אני ואשתי, כך שזה באמת לא יעמיס. אתם חמש נפשות, לא תרגישו אותנו. זו שכנות טובה בסך הכל. ערבות הדדית. עד שנסתדר, אתה יודע. הוא הניח יד על שכמי. כולנו יהודים.
לגמתי גם אני מכוס הקפה שלי. הוא המשיך בהיסוס קל. תראה, עד שאסתדר, חשבתי האם תוכל לסייע לי עם הסיסמה ל-WiFi, שלך. אתה יודע איך זה, אנחנו רק שניים בדירה, אני ואשתי, כך שזה באמת לא יעמיס
כל הסיפור הזה נשמע לי קצת מוזר וגם לא הבנתי מה הדדי בהסדר הזה, אבל מצד שני, לא ראיתי סיבה טובה לסרב. שני אנשים נוספים שיגלשו על הוייפיי של הבית? לא אסון גדול אמרתי לאשתי בלילה במיטה. יהיה בסדר. מסרתי לשכן למחרת את הסיסמה ושכחתי מהעניין.
לאחר שבועיים, כמעט באותה שעה, שוב דפיקה בדלת. שוב השכן מזמין עצמו לקפה והפעם מבקש גם כוס סודה קטנה, אם אפשר, אם לא קשה. הקפה מצמיא אותו. מה קרה? תראה, הוא אמר, הפעם בלי ההיסוס שאפיין אותו בעבר. אני מתכוון לארח כמה חברים לצפייה במשחק כדורסל. המשחק ישודר לנו דרך אפליקציית האנ.בי.איי בעזרת האינטרנט. זה יקרה מחר בעשר בערב ואודה לך אם תוכל לבקש מהילדים לשמור את הקו שלנו פנוי. הקו שלנו פנוי? חזרתי אחריו. כן, כלומר, הקו שלכם, האינטרנט. תגלשו חופשי, הוא החווה בידו בנדיבות, רק אם אפשר בשעות האלה, נגיד עד 12 בלילה, להשתדל לא לשחק משחקי רשת או לצרוך סרטים כבדים. בשביל השכנות, בשביל החברות, חד פעמי, אתה יודע. הוא חייך במבוכה וטפח לי על השכם, לוגם ארוכות מהסודה. בכל זאת, אנחנו שכנים טובים.
שכנות זה מעל הכל, אמרתי לעצמי ולו אמרתי: יהיה בסדר, אודיע לילדים שישתדלו.
למחרת ב-18 בערב הוא הזמין את עצמו פנימה. הפעם לא ביקש קפה. הוא ניגש לראוטר והחל להזיז אותו שמאלה וימינה. מה קרה שאלתי? זו הקליטה, הוא אמר במרמור. לא קולטים פה טוב. אתה חושב שאוכל להזיז את הראוטר לצד השני של הטלוויזיה? אתמול חוויתי קשיים בקליטת הוייפיי ולא הייתי רוצה שזה יקרה הערב. זה ערב חשוב, הוא חייך. וביקש, אם לא קשה, תה עם לימון, כואב לו קצת הגרון.
למחרת ב-18 בערב הוא הזמין את עצמו פנימה. הפעם לא ביקש קפה. הוא ניגש לראוטר והחל להזיז אותו שמאלה וימינה. מה קרה שאלתי? זו הקליטה, הוא אמר במרמור. לא קולטים פה טוב
בינתיים הזיז את הראוטר ימינה, שמאלה, שוב ימינה, שלף את מכשיר הטלפון שלו, ניגש לקיר המחבר בין הדירות וחייך בשביעות רצון. עכשיו זה בסדר אמר ויצא.
כעבור שבוע נשמעה שוב דפיקה בדלת. הפעם השכן נכנס פנימה, התיישב על הספה ובלי לחכות לקפה, אמר: תראה, יש לנו בעיה.
לנו? שאלתי.
כן, לנו. אנחנו הרי שכנים, ושכנות טובה זה חשוב. לא היית רוצה לפגוע בשכנות שלנו נכון?
לא לא, הנהנתי. בהחלט שלא.
השכן התרווח על הספה, לקח לעצמו חופן בוטנים מקערה שעמדה על השולחן, דחף את כולם לפיו, ליעלע קלות ופתח בהסבר: בלילות התחלתי לראות סדרות עם אשתי, קשה לה להירדם, אמא שלה חולה והיא מודאגת. הסדרות מרדימות אותה.
חיכיתי להמשך, שלא איחר לבוא. הבעיה היא שאשתי אוהבת לראות סדרות ברזולוציה גבוהה, 4K. זה לא פינוק או משהו, הוא מיהר להסביר, היא קצת קצרת רואי ומדובר בעצם בצורך רפואי. זה או לראות את הסדרות האלה, או כדור שינה, ומי רוצה לקחת כדור שינה שאתה לא יודע מה הוא עושה לגוף.
לפי הבדיקות שערכתי, הסביר השכן הטוב, הבן הגדול שלך משחק מדי לילה פורטנייט בפלייסטיישן עם החברים שלו. הופתעתי מרמת הידע שבידי השכן חובב המודיעין, אך המשכתי להנהן כמו כלב על דשבורד של נהג מונית. בכל זאת, שכנות טובה, מי רוצה לפגוע בשכנות. אז הוא בירר קצת חומר על הילד, אפשר לחשוב, זה משחק פורטנייט לא תוכנית תקיפה על הכור האיראני.
לפי הבדיקות שערכתי, הסביר השכן, הבן הגדול שלך משחק מדי לילה פורטנייט בפלייסטיישן עם החברים שלו. הופתעתי מרמת הידע שבידי השכן חובב המודיעין, אך המשכתי להנהן. בכל זאת, שכנות טובה
השכן עשה פאוזה קצרה וחתר לשיא. הבעיה היא שהבן שלך משחק בדיוק בשעות שאשתי ואני רואים סדרות. אנחנו לא נגד משחקים, אתה יודע, אבל זה מאוד מפריע לזרימה החלקה של הסדרות. לפיכך, חשבנו אני ואשתי על כל הסיפור הכאוב הזה, על חוסר ההתחשבות והחלטנו שאם הבן שלך ימשיך לשחק בכל השעות האלה, משחקים כל כך כבדים, לא תהיה לנו ברירה אלה לסיים את הסידור בינינו.
לסיים את הסידור בינינו? גיחכתי ביני לבין עצמי. הסידור שבו אני משלם על אינטרנט יקר בסיבים ואתה נהנה ממנו מבלי לשלם? חשבתי ולא אמרתי. לבסוף אמרתי: אם צריך לסיים את הסידור, אז צריך לסיים, אני לא רוצה להכביד עליך ועל אשתך, אתם שכנים יקרים.
השכן הניד את ראשו בעצב. לא, לא. לא היינו רוצים להגיע לשם. בשביל מה להגיע לשם? אנחנו הרי שכנים. למה להפסיק אם אפשר למצוא פשרה?
פשרה? נדהמתי. הרי זה האינטרנט שלי.
ולכן אני מציע פשרה אמר השכן. אני לא מחליט לבד, אנחנו שותפים, כולנו שכנים, כולנו יהודים, נסתדר.
אני מציע ששלושה ימים בשבוע הבן שלך יוותר על משחק. לפחות עד השעה 12, אחרי זה הקו כולו שלו.
השכן עשה פאוזה קצרה וחתר לשיא. הבעיה היא שהבן שלך משחק בדיוק בשעות שאשתי ואני רואים סדרות. אנחנו לא נגד משחקים, אתה יודע, אבל זה מאוד מפריע לזרימה החלקה של הסדרות
ניסיתי להשחיל מילה, אבל השכן המשיך לדבר במהירות. כיוון שזה משאיר לי רק שלושה ימים לראות סדרות בנחת, ואילו הבן שלך יוכל להמשיך לשחק ארבעה ימים בשבוע, אני מציע להזמין ראוטר נוסף, שיוצב על הקיר שגובל בין הדירות שלנו, כך שהקליטה שלי, לפחות בימים הזוגיים השייכים לי, תשתפר. איך אומרים, אני מפסיד קצת, מרוויח קצת, העיקר שכולנו מרוצים.
ניסיתי שוב להשחיל מילה, אבל השכן פשפש בכיסו והוציא מסמך מקומט במקצת.
כבר הרשתי לעצמי, הוא אמר במתק שפתיים, לבדוק, השינוי הנדרש יעלה לך 430 שקל פלוס מע"מ ועוד תוספת זניחה של כמה עשרות שקלים לסכום המנוי החודשי. מה זה בשביל חברות ושכנות טובה? אני באתי לקראתך בפשרה, אתה מסייע לי עם ראוטר שקרוב יותר אלי וכולנו יוצאים מרוצים. אנחנו צריכים לשמש דוגמה לכל בית בישראל. דו קיום אמיתי, אמר בשביעות רצון וקם למקרר למזוג לעצמו כוס דיאט קולה.
את המשפט האחרון שמעתי בערפול חושים, אשתי מצאה אותי על הרצפה, כשהשכן יושב מעלי, על הספה בביתי וממשיך להוציא מכיסו מסמכים. אבל זה האינטרנט שלי, מלמלתי, אני שילמתי, אמרתי בייאוש והשכן המשיך לדבר, מציע אולי לעבור למסלול של חברה אחרת, שיהיה, כך אני אראה, משתלם לכולנו וישפר את רוחב הקו כך שנוכל כולנו להתחלק בלי בעיות ובלי פשרות. בכוחות אחרונים קמתי, לקחתי את הראוטר ועקרתי אותו ממקומו. קח, זרקתי אותו על השכן ההמום. שלך. אנחנו כבר נגלוש בעבודה. בכל זאת, שכנות טובה היא מעל הכל.
בכוחות אחרונים קמתי, לקחתי את הראוטר ועקרתי אותו ממקומו. קח, זרקתי אותו על השכן ההמום. שלך. אנחנו כבר נגלוש בעבודה. בכל זאת, שכנות טובה היא מעל הכל
אם הסיפור המופרך שלמעלה מזכיר לכם את מדינת ישראל, אתם לא לבד. גם לי הוא מזכיר את המדינה. 75 שנה חיים החרדים על חשבון החילונים במדינת ישראל. 75 שנה בהם, למען שכנות טובה, אחדות ישראל ואווירה נעימה בבניין המשותף שנקרא מדינת ישראל, אנו הולכים לצבא, משלמים מיסים, מחזיקים את הישיבות שלהם במיליארדי שקלים, מקבלים את הסטטוס קוו שהכתיבו לנו לגבי נישואין, גירושין, מוות, לידה וממונות, ושותקים.
אחרי הכל, מה זה לממן כמה ישיבות בשביל שכנות טובה? מה יש אם יום אחד בשבוע חצי מדינה תהיה סגורה בשביל שלהם יהיה טוב? אנחנו שכנים, זה מה ששכנים עושים. דורות על גבי דורות מאז קום המדינה, חיים לפי התפיסה המופרכת הזאת לפיה אם רק נמשיך ללכת לצבא, לשלם מיסים שיממנו אותם ולהתנהג יפה, הם לא יציקו לנו. יסתגרו בגטאות שלהם, יחיו את חייהם המוזרים עבורנו אבל האלוהיים עבורם, והכל יהיה בסדר.
אלה שלחרדים העדינים, אלה שפעם רק ביקשו, אם לא קשה, 400 פטורים לבחורי ישיבות וכמה שקלים, אם לא קשה, למימון אותן ישיבות, פתאום קפץ השכן מהדירה שליד. ההגיון אומר שאם אתה גולש על חשבון הוויפיי של השכן שלך, שב בבית בשקט, גלוש להנאתך וסתום את הפה. קיבלת מתנת חינם שלא הגיעה לך? שתוק.
אלה שההיגיון במדינת ביביסטן כבר מזמן פשט את הרגל. וכך, בהינתן ראש ממשלה חלש, סחיט ולא אכפתי, מרשים לעצמם כעת החרדים לסחוט תקציבי ענק, לא ללכת לצבא, להגיד לנו מה לעשות באזורים בהם אנחנו חיים, לשלוח יד גסה לצלחת שלנו, לתכני הלימוד של ילדינו ולמערכת התחבורה שלנו ועוד לדרוש מאתנו לשלם עבור כל זה סכומים הולכים וגדלים.
75 שנה אנו הולכים לצבא, משלמים מיסים, מחזיקים את הישיבות שלהם במיליארדי שקלים, מקבלים את הסטטוס קוו שהכתיבו לנו לגבי נישואין, גירושין, מוות, לידה וממונות, ושותקים
הם דורשים, באופן מטורף, גם לא ללכת לצבא וגם לממן את אותם משתמטים כשבמקום מדי צבא הם חובשים, או לא חובשים, מי בודק, את ספסל הישיבה. במילים אחרות, כלשון הבדיקה העתיקה שמספרת מהי החוצפה הגדולה ביותר, הם עושים את הצרכים שלהם ליד הדלת שלנו ודופקים לשאול אם אפשר נייר טואלט.
תקציבי עתק יועברו למוסדות דת ולמפלגות החרדיות https://t.co/6w4nNW1OtW
— Haaretz הארץ (@Haaretz) May 7, 2023
הסיפור על השכן נראה לכם מופרך? השכן בסיפור שהיה או לא היה הוא ג'נטלמן עדין לעומת המעשים שהחרדים עושים באזרחי המדינה החילונים משלמי המיסים והמשרתים בצבא.
והסיפור הזה, הגיע זמנו להסתיים. זה הזמן לקחת את אחינו החרדים לשיחת סלון צפופה, על כוס קפה או על כוס סודה, להסביר להם שההסכם תם. חוזרים להתחלה. שיטת הסלמי תמה וכעת חוזרים לשולחן השרטוטים.
אתם רוצים הסכם? אתם רוצים משהו מאיתנו? תתחילו לתת, והרבה. אתם רוצים שהילדים שלכם לא ילכו לצבא? אין בעיה, שיעשו שירות לאומי. לא זה ולא זה? תממנו אתם את הישיבות. אתם רוצים חשמל כשר? תשלמו. תקימו לכם מפעלי חשמל כשרים, אוויר כשר, גז כשר, מים כשרים, מה שבא לכם. על חשבונכם. לא טוב לכם? זה עולם חופשי. בלאו הכי אתם לא ציוניים ברובכם, אז מה זה משנה אם תלמדו תורה בבני ברק או בניו יורק?
כן, יכולתם לשבת בשקט, לכבד את המתנה שקיבלתם ולנסות, רחמנא ליצלן, גם לתרום משהו למי שמחזיקים אותכם כל כך הרבה שנים וחורקים שיניים. החלטתם שאתם רוצים עוד, ועוד ועוד, עכשיו תתמודדו עם הסכם חדש. ותרצו או לא, 9 מיליון אזרחים, וכן כולל הערבים שעל פי רוב עובדים, ועובדים קשה, לא יסכימו יותר להחזיק אותכם.
המחאה ברחובות תנצח בסוף את ממשלת האימים של בנימין נתניהו, היא גם תשלח אותו לעמוד במשפטו וללכת בעקבותיו ככל הנראה לכלא, כפי שראוי. אבל ברגע שהסיפור הזה יסתיים, הסיפור אתכם, אחי החרדים, רק יתחיל.
יכולתם לשבת בשקט, לכבד את המתנה שקיבלתם ולנסות, רחמנא ליצלן, גם לתרום משהו למי שמחזיקים אתכם כל כך הרבה שנים וחורקים שיניים. החלטתם שאתם רוצים עוד ועוד, עכשיו תתמודדו עם הסכם חדש
כי כמו שיודע כל טכנאי מחשבים מתחיל, כששום דבר לא עובד והדברים נראים לא הגיוניים, עושים ריסטרט. ועכשיו הגיע זמן הריסטרט שלכם. ריסטרט 2023, שכנות טובה, הפעם באמת. לחמדנות יש מחיר, מי שלא מאמין מוזמן לחפש את הז'אנר בתנ"ך, בזה הרי אתם מבינים.
יעוז סבר, איש עסקים, סופר, מנכ״ל MyTeam Group, יו"ר לשכת המסחר ישראל-המפרץ, חבר הקואליציה לביטחון אזורי. לשעבר עיתונאי, דובר עיריית רעננה וראש יחידת התקשורת במשרד הביטחון. ישראלי שאכפת לו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו