והנה עוד יום שהוא לא נורמלי בישראל, אחרי שהיו לנו חמש שעות שלמות של סתם שגרה משעממת והנה מכריזים על שביתה ברשויות המקומיות.

בתי הספר כבר לא יודעים מה קורה, אילו שירותים מתקיימים כרגיל ואילו חיצוניים לרשות המקומית. אנו תלויים בשירות העיריות והרשויות בשלל היבטים של חיי היומיום. בתום סגרי הקורונה, מה זה יום או שבוע של שביתה עם ילדים בבית. אבל גם בסגר הכי חמור וגם באירועים חריגים, לא נשלף בזמן האחרון הנשק הכי שקוף אבל הכי קל – שמנוסח במשפט "לא תיאסף אשפה".

בתום סגרי הקורונה, מה זה יום או שבוע של שביתה עם ילדים בבית. אבל גם בסגר הכי חמור וגם באירועים חריגים, לא נשלף לאחרונה הנשק הכי שקוף וקל – "לא תיאסף אשפה"

כאשר אשפה לא נאספת מהעיר, במיוחד בימים חמים, זה עניין של כמה שעות עד שלא יהיה נעים ללכת ברחוב, עד שהפח יעלה על גדותיו, עד שהריח החזק יפוץ לכל עבר והרחוב יתמלא בשקיות המתחרות על מקום בפח, ואז סמוך לפח, ולידו רהיטים, חפצים, קרטונים ועוד ועוד.

החשש משביתה של עובדי תברואה הוא החשש לראות את עצמנו איך שאנו באמת, בכמות, בגודל בצבעוניות ובעוצמה. העצירה שנתפסת ככמעט לא טבעית של מערכת הפינוי, מראה לנו כמה פינוי צריך בשביל איך שאנחנו חיים, כמה הדחקה וכמה מקום, כמה פסולת אנו מייצרים ביום אחד, או אולי בשבוע וכמה בעצם אנחנו לא נפרדים מהפסולת ברגע שזרקנו אותה לפח והכנסנו לשקית שחורה ואטומה.

תשתיות נחשפות כשהן משתבשות ושביתה זה חתיכת שיבוש מערכות. למה אנחנו כל כך מפחדים משביתת עובדי התברואה? כי פסולת הופכת מהר מאוד לבעיה של תברואה, ואם היא לא מפונה כמו שצריך היא הופכת למטרד מיידי.

אולי יום אחד של שביתה יכול להזכיר לנו שבסך הכל הפסולת ברשויות בישראל נאספת, אבל נכון – מה שקורה איתה אחר כך ולמה המערכת לא מתקדמת כבר עשורים, זה מאמר אחר.

עובדי התברואה הם שליחים ראשונים במערכת העיכול של העיר. לאורך ההיסטוריה, עיר שהשכילה לטפל כמו שצריך בפסולת ובביוב שלה, הצליחה בזכות התקדמות תברואתית גם לגדול פיזית ומרחבית. כך למשל רומא שטיפלה בביוב בצורה מסודרת עוד בימי קדם, וניו יורק שהקימה בתחילת המאה ה-20 יחידת תברואה גדולה ואיפשרה לעיר לצמוח, לגדול ולהצטופף.

ברור שפסולת מזון ברחוב תמשוך ברגע ריחות, זבובים, מכרסמים ועוד כל מיני חיות שאנו מעדיפים לחשוב שאנו לא חולקים איתם את מרחב המחייה שלנו.

החשש משביתת עובדי תברואה הוא החשש לראות את עצמנו כפי שאנו באמת, בכמות, בגודל בצבעוניות ובעוצמה. עצירת מערכת הפינוי מראה לנו כמה פינוי צריך בשביל דרך החיים שלנו, כמה הדחקה וכמה מקום

אולם הפחד אולי נובע מעוד גורם עמוק יותר אשר מודחק היטב פנימה. כאשר יש שביתה של העובדים השקופים ביותר ונראה שהכל עולה על גדותיו, הרחוב הופך למראה מצוינת לאופן החיים שלנו.

הישראלי הממוצע מייצר כמעט שני קילו פסולת לאדם ביום וגם זה נתון ישן שלא התעדכן לאחרונה. לאתר חירייה מפונות מדי יום כאלף משאיות אשפה הנושאות יחד כ-4000 טונות של פסולת ביתית. אנחנו ממש ממש טובים בזבל.

אם כל האשפה הזו מתחילה להתגלגל ברחובות, אז אפשר להתחיל לשאול את עצמנו – אולי אנחנו מייצרים יותר מדי? אולי האופן שבו אורזים משלוח מחו"ל בתוך עטיפת פלסטיק ואריזת קרטון זה קצת מוגזם? האם באמת הירקן לא יכול למכור לנו ירקות קצת עקומים? אנחנו הרי מסוגלים להתמודד עם בטטה לא ישרה.

אולי שביתה שכזו, וזה לא משנה מה הרקע שלה, יכולה להזכיר לנו שאנחנו יכולים וצריכים אחרת. אם כל אחד מייצר פסולת, אז כל אחד יכול לקחת חלק גם בפתרון.

נטע דונחין היא מנהלת ההדרכה במרכז לחינוך סביבתי בפארק המחזור חירייה.