והנה עוד יום שהוא לא נורמלי בישראל, אחרי שהיו לנו חמש שעות שלמות של סתם שגרה משעממת והנה מכריזים על שביתה ברשויות המקומיות.

בתי הספר כבר לא יודעים מה קורה, אילו שירותים מתקיימים כרגיל ואילו חיצוניים לרשות המקומית. אנו תלויים בשירות העיריות והרשויות בשלל היבטים של חיי היומיום. בתום סגרי הקורונה, מה זה יום או שבוע של שביתה עם ילדים בבית. אבל גם בסגר הכי חמור וגם באירועים חריגים, לא נשלף בזמן האחרון הנשק הכי שקוף אבל הכי קל – שמנוסח במשפט "לא תיאסף אשפה".

נטע דונחין היא מנהלת ההדרכה במרכז לחינוך סביבתי בפארק המחזור חירייה.

עולם הדימויים הישראלי צר וטראומטי. כמעט כל ויכוח על מהלכי השלטון, דמוקרטיה, החלטות בענייני הקורונה, מתווה הכותל, התנהגות משטרת ישראל בהפגנות ואלימות נוער הגבעות בשטחים – מעלה מייד את הדימויים הנאצים לשיח הציבורי.

טלאי צהוב ומספר על היד מושווים לצמידים ולסימון לא מתחסנים. החלטות על הפרדה בכניסה לקניונים זו "סלקציה" וסימנים למשטר נאצי, שלא לדבר על עולמם של החרדים שאצלם השימוש בביטויים נאציים זו שגרת דיבור וכתיבה ופרסום יומיומית.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

במסיבת העיתונאים שקיים בצאת שבת, בנימין נתניהו נדרש למדיניות חלוקת הנשקים המופקרת שמוביל השר איתמר בן גביר, על רקע הריגתו של יובל דורון קסטלמן ז"ל בידי חייל צה"ל. "במצב הקיים צריך להמשיך עם המדיניות הזו, אני בהחלט תומך בה. יכול להיות שנשלם על כך מחירים". השיב נתניהו, לפני שפרש ידיו לצדדים והוסיף: "אלה החיים".

נתניהו ידוע בזכות הרבה מתכונותיו. היכולת לאמפתיה אנושית בסיסית איננה אחת מהן. ועדיין, נדמה שגם הוותיקים שבמבקריו הופתעו ממופע כה מעורר קבס של ערלות לב. באגביות של אדם המדלג מעל גופת הומלס ברחוב ומבקש להתעלם מקיומו הלא נוח, נתניהו ביטל בתור גזירת גורל את הריגתו של אזרח, שמותו הוא תוצאה ישירה של מדיניות צמאת דם ומתירת דם שמקדמים שריו ושופריו, מדיניות של "קודם לירות – ורק אחר כך לשאול שאלות".

יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.

הקונספציה קרסה, כך אנו שומעים פעם אחר פעם מאז השבעה באוקטובר. כמעט אין תחום שבו אין שיקול דעת מוטעה, מחדל, שאננות ולא אחת שיקולים זרים ואטימות.

בתוך כך, כידוע, ישנה גם הקצנה דתית החודרת לשורות הצבא – כפי שמיטיב להסביר פרופ' יגיל לוי בספרו "המפקד האליון". הוא משרטט תהליך בו יותר ויותר חיילים חרד"לים נכנסים לצבא עם אמונתם, שכוללת הרחקת נשים, כשהיחס המבזה הזה מתקבל על ידי הרשויות. אך לצד זאת יש תהליך הפוך ממש באותו צבא – יחידות שבהן בולט רוב נשי. ביניהן התצפיתניות וגדוד השריונאיות, שהכו בתדהמה גם מפקדים בכירים בצבא.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.