ב-11 במאי 2022, עדיין אפופת שינה ובפיג'מה, בדירתה בירושלים, אורלי הלפרן שמעה על מותה של שירין אבו עאקלה בג'נין.
"הייתי בשוק", נזכרת הלפרן, "לא הכרתי את שירין אישית, אבל כמובן שידעתי מיהי. היא הייתה שם דבר. קצת לא נעים להגיד, אבל הייתי בהלם מוחלט מזה שמישהי כל כך מפורסמת נורתה ככה למוות באמצע הרחוב. הרי ברור שאין הבדל בין מוות של מפורסם למוות של מישהו שהוא לא מפורסם, אבל גם אין מה לעשות, האמת היא שההשפעה של מוות כזה עלינו תמיד חזקה יותר".
שירין אבו עאקלה יצאה למה שתהיה משימתה העיתונאית האחרונה בשש וחצי בבוקר באותו יום. היא הגיעה לרחוב בג'נין בזמן שנערכה שם פשיטה של כוחות צה"ל, אחרי שורה של פיגועים קטלניים שבוצעו על ידי פלסטינים בישראל. אל אבו עאקלה נלוו שני עיתונאים פלסטינים והמפיק שלה, עלי אל-סמודי. כולם לבשו אפודי מגן עם כתובת בולטת "Press" עליהם.
בסרטון שצולם על ידי משתמשי טיקטוק והופץ על ידי ה"וושינגטון פוסט" אפשר לראות את אבו עאקלה, הכתבת הבכירה של אל-ג'זירה בערבית, ואת עמיתיה ברחוב. בדקות שלפני כן, האזור היה יחסית שקט ותושבים מקומיים התהלכו ברחוב, רק קולות ירי שנשמעו ממרחק הפרו את השקט.
לפתע נשמעו שש יריות. אחת מהן פגעה באל-סמודי בכתף. העיתונאים התכופפו לתפוס מחסה ומטח אש נוסף נורה. קליע פגע באבו עאקלה בצד האחורי של ראשה, במרווח שבין הקסדה לאפוד המגן, והרג אותה במקום.
בשנה שחלפה מאז, נערכו מספר חקירות עצמאיות על ידי גופי חדשות אמריקאים – כולל "הניו יורק טיימס", "הוושינגטון פוסט" וסוכנות הידיעות AP – וכן על ידי קבוצת המחקר ההולנדית Bellingcat, וכולן הגיעו לאותה מסקנה: הירייה הקטלנית נורתה – בסבירות גבוהה מאוד – על ידי כוח צה"ל. רשת סי-אן-אן אפילו מצאה ראיות להתקפה מכוונת.
קבוצת המחקר הלונדונית Forensic Architecture וארגון זכויות האדם "אל חאק" מרמאללה מצאו גם הם ראיות לכך שחייל צה"ל ירה על אבו עאקלה ועמיתיה העיתונאים בכוונה להורגם.
קבוצת המחקר הלונדונית Forensic Architecture וארגון זכויות האדם "אל חאק" מרמאללה מצאו גם הם ראיות לכך שחייל צה"ל ירה על אבו עאקלה ועמיתיה העיתונאים בכוונה להורגם
חמישה חודשים אחרי הטרגדיה, הגיעה גם בדיקת צה"ל למסקנה כי יש "סבירות גבוהה" שאחד מחיילי צה"ל ירה ("בטעות") בעיתונאית במהלך ירי לעבר חמושים פלסטינים, אבל מבלי לשלול את האפשרות שהיא נורתה על ידי לוחם פלסטיני. נכון להיום, איש לא נתן את הדין.
שלוש הפסקאות האחרונות הן ציטוט כמעט מדויק מתוך פסקאות הפתיחה של דוח שפורסם לפני שבועיים על ידי הארגון הבינלאומי "הוועד להגנה על עיתונאים" (CPJ) שראה אור לקראת יום השנה הראשון למותה של שירין אבו עאקלה, ומנתח עשרים מקרים שבהם נהרגו עיתונאים על ידי חיילי צה"ל.
אורלי הלפרן חתומה על הדוח הזה והייתה אחראית על איסוף המידע והכתיבה, כשלצידה מונה צוות מקצועי מרשים, שכולל בין היתר בודק עובדות מ"הניו יורקר" (דיוויד קורטבה), עורכת שעבדה עם "האטלנטיק", NPR ו"פורוורד" (נעמי זבלוף), ועורכת דין שמייצגת נפגעים פלסטינים מול צה"ל (אמילי שייפר עומר מן) שבדקה את הצדדים המשפטיים של המסמך.
העורך האחראי על הדוח הוא רוברט מהוני, עיתונאי ותיק ומוערך שעמד בראש משרד רויטרס בירושלים במשך שנים רבות.
המסמך המקיף הזה – שמצוטט בימים האחרונים בהרחבה באינספור כלי תקשורת מרכזיים בעולם, אבל הייתה לו מעט תהודה בישראל – נולד בעצם באותו בוקר ירושלמי בפיג'מה.
"תירוצים ועוד תירוצים"
אחרי שהלפרן התאוששה מההלם הראשוני על מותה של אבו עאקלה, היא שמעה את התגובות הראשונות של צה"ל לתקרית הקטלנית.
"תירוצים ועוד תירוצים", היא אומרת, "ואלה היו תירוצים שהיו מאוד מוכרים לי. אני עיתונאית פה הרבה מאוד שנים. יותר מעשרים שנה. ואני צריכה בכל פעם מחדש לכתוב גם את התירוצים האלה בשם הצבא. אני קוראת לזה 'תירוצים', כי גם כאשר יש הוכחות ודאיות שקרה דבר מסוים, ישראל תמיד אומרת שלא, זה לא היה ככה, זה היה בכלל אחרת.
"תירוצים ועוד תירוצים, ואלה היו תירוצים שהיו מאוד מוכרים לי. אני עיתונאית פה הרבה מאוד שנים. יותר מעשרים שנה. ואני צריכה בכל פעם מחדש לכתוב גם את התירוצים האלה בשם הצבא"
"אז ישבתי ככה במטבח, ועברו לי בראש כל המקרים שהכרתי, מקרה אחרי מקרה, כולם מקרים דומים, שגם בהם הצבא תמיד אמר 'זה לא אנחנו' וגם כאשר הייתה הוכחה שזה כן הוא, הצבא המשיך להגיד 'אבל זה לא ודאי'. והצבא חייב עיתונאים לכתוב שזה לא ודאי, למרות שאם היית שואל את העיתונאים, הם היו אומרים לך שברור שזה ודאי".
הלפרן עיתונאית מנוסה, שראתה דבר או שניים בחייה המקצועיים. היא בת 54, עיתונאית ותחקירנית במזרח התיכון ובאזורי סכסוך אחרים, שעובדת עבור "הוושינגטון פוסט" ו"פורוורד", ערוץ 4 הבריטי והטלוויזיה האוסטרלית.
היא מדווחת על הסכסוך הישראלי פלסטיני כבר שנים, ועבדה בעבר גם בעיראק ובאפגניסטן. ובבוקר שבו שירין אבו עאקלה נהרגה – אולי מתוך הזדהות רגשית איתה – הלפרן הרגישה שהיא בוערת מכעס, ועשתה משהו שלא עשתה בעבר.
"התחלתי לחשוב על כל המקרים הדומים שהכרתי, וחשבתי על כל הדרכים שהצבא בעצם מתחמק מאחריות. ועל השיטות: זה לא אנחנו, זה הם. או שזה בלתי נמנע, כי זה קרה בדיוק באמצע חילופי אש. כל מיני דברים כאלה. תירוצים. או פשוט התעלמות מוחלטת מהטענות וההוכחות. ואז זה פשוט יצא ממני.
"חשבתי על כל המקרים הדומים שהכרתי, ועל כל הדרכים שהצבא בעצם מתחמק מאחריות. ועל השיטות: זה לא אנחנו, זה הם. או שזה בלתי נמנע, כי זה קרה בדיוק באמצע חילופי אש. כל מיני דברים כאלה. תירוצים"
"ישבתי וכתבתי על כל זה מאמר ל'טיים מגזין' שאני מפרסמת בו מדי פעם, ושלחתי להם בלי לבדוק אם בכלל מעוניינים בזה. בדרך כלל, כשאני כותבת להם, אני קודם מציעה הצעה ומחכה לאישור שלהם שזה מעניין אותם שאכתוב, ורק אחרי שהם מאשרים לי אני מתחילה לכתוב.
"במקרה הזה, זה כל כך בער בי, שפשוט כתבתי וכתבתי וכתבתי, עם מלא דוגמאות, ושלחתי להם בלי לשאול. בחיים לא עשיתי דבר כזה.
"שלחתי ל'טיים' והם פרסמו את המאמר, ואז התחילו להגיע המון תגובות. והיו המון שיתופים ברשת. ואז, אחרי חודש בערך, הוועד להגנה על עיתונאים יצר קשר איתי ושאלו אם אני מוכנה לערוך למענם תחקיר מקיף, על איך הצבא הישראלי חוקר הריגת עיתונאים.
"האמת היא שלא כל כך התלהבתי בהתחלה. זה הפחיד אותי. זו נראתה לי משימה עצומה. אבל הם התעקשו ואמרו שהם רוצים רק אותי, אחרי שהם קראו את הכתבה שלי ב'טיים'. וככה יצאנו לדרך".
פרסום הדוח – תחת הכותרת "דפוס קטלני" – נקבע ליום השנה הראשון למותה של שירין אבו עאקלה.
"הריגתה של אבו עאקלה, אחת מהעיתונאיות המוכרות והאהובות ביותר בעולם הערבי, לא היה אירוע בודד", קובע הדוח, "מאז שנת 2001, תיעד ארגון CPJ לפחות 20 מקרי הרג של עיתונאים על ידי צה"ל. רובם הגדול של העיתונאים – 18 מביניהם – היו פלסטינים; שניים היו כתבים זרים אירופאים; אף לא אחד מהם היה ישראלי. איש מעולם לא הועמד לדין או הוכר כאחראי למקרי המוות הללו.
"מאז שנת 2001, תיעד ארגון CPJ לפחות 20 מקרי הרג של עיתונאים על ידי צה"ל. רובם הגדול של העיתונאים – 18 מביניהם – היו פלסטינים; שניים היו כתבים זרים אירופאים; אף לא אחד מהם היה ישראלי"
"לקראת יום השנה הראשון למותה של אבו עאקלה, בדק CPJ מחדש את 20 המקרים הללו וזיהה דפוס בתגובה הישראלית, שמצביע לכאורה על כוונה להתנער מאחריות.
"ישראל לא ביצעה חקירות מלאות של ההריגות הללו, וניהלה בדיקות מעמיקות יותר רק כאשר הקורבן היה אזרח זר או עבד עבור גוף מוכר, ואפילו אז, החקירות נגררות במשך חודשים או שנים ומסתיימות בניקוי היורים מכל אשמה. הצבא מצהיר בעקביות כי חייליו חששו לביטחונם או הותקפו ומסרב לשקול מחדש את כללי הפתיחה באש.
"ישראל לא ביצעה חקירות מלאות של ההריגות וניהלה בדיקות מעמיקות יותר רק כאשר הקורבן היה אזרח זר או עבד עבור גוף מוכר, ואפילו אז, החקירות נגררות במשך חודשים או שנים ומסתיימות בניקוי היורים מכל אשמה"
"ב-13 מקרים לפחות לא ניתן משקל לעדויותיהם של עדים ולדיווחים עצמאיים. מעלימים עין מניגודי אינטרסים בשרשרת הפיקוד. בדיקות הצבא מסווגות והצבא אינו מציג לציבור ראיות למסקנותיו. במקרים מסוימים, ישראל מתייגת עיתונאים בתור טרוריסטים, באחרים נראה כי הריגות עיתונאים כלל אינן נבדקות. והתוצאה תמיד זהה – איש אינו נושא באחריות".
"קופי-פייסט מאיזו תגובה כללית"
אל מול התהודה הגדולה של דוח CPJ באירופה ובארצות הברית, קשה להבין את חוסר שיתוף הפעולה הישראלי איתו. אם אין מה להסתיר, למה להסתיר? ואם בוכים כל הזמן על "הסברה", למה להתעלם בצורה כה לא אלגנטית (ואף למטה מזה, כפי שיתברר בהמשך), מניסיונות רציניים לתאר את המצב לאשורו ולהגיע לחקר האמת, ככל שניתן?
אולי כי בסוף תמיד חוזרים לבעיה הקלאסית של ישראל, שאותה הגדיר בחדות ידידנו הוותיק הנרי קיסינג'ר: לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים.
אם הייתה לישראל מדיניות חוץ, היא לא הייתה מוותרת על האפשרות להשפיע על דוח כזה – שמהדהד עכשיו בין הבי-בי-סי לסי-אן-אן ובין לונדון לוושינגטון. מאחר שיש לישראל רק מדיניות פנים – היא יודעת שלרוב הישראלים לא אכפת כשפלסטינים מתים. גם אם הם רק אזרחים. ובטח אם הם עיתונאים.
"עד עתה, היעדר האחריות יצר סביבה מסוכנת יותר בשטח עבור כתבים מקומיים וזרים כאחד", נכתב בדוח. גיום לבלה, יושב ראש איגוד העיתונות הזרה בישראל, אמר בהצהרה ל-CPJ: "כתבים רבים המדווחים על פשיטות ומתחים דומים – אשר התגברו באופן משמעותי מאז הריגתה של שירין – פוחדים שיירו עליהם.
"אם עיתונאי בעל דרכון אמריקאי (כמו אבו עאקלה – א.ב.ד) עלול להיהרג ללא כל השלכות משפטיות, עיתונאים פוחדים שגורל דומה עלול בקלות להיות צפוי להם בעתיד. תחושת הפגיעות הזו חזקה במיוחד בקרב העמיתים הפלסטינים שלנו. חלק מהם פוחדים שאולי אפילו יורים עליהם בכוונה".
בדוח מצוין כי CPJ שלח בקשות רבות לדובר צה"ל לראיין תובעים צבאיים ובעלי תפקידים אחרים, אולם הבקשות סורבו כולן.
"דיברתי רוב הזמן רק עם האיש הכי נמוך בהיררכיה של דובר צה"ל", מספרת הלפרן, "לא נתנו לי גישה לפרקליטות הצבאית. ביקשתי כמובן. אמרתי להם שיש לי המון שאלות ושאני אשמח לקבל את התשובות המוסמכות מהגורמים האחראיים. אמרו לי 'נראה, נראה, נראה', ואז הזמינו אותי לפגישה בדובר צה"ל אבל לא הסכימו שאקליט את הפגישה הזאת.
"לא נתנו לי גישה לפרקליטות הצבאית. ביקשתי כמובן. אמרתי להם שיש לי המון שאלות ושאני אשמח לקבל את התשובות המוסמכות מהגורמים האחראיים. אמרו לי 'נראה, נראה, נראה'"
"אמרתי להם: חבל, כדאי לכם לשתף פעולה. אם אין לכם מה להסתיר, תציגו את כל מה שיש לכם – ואנחנו כמובן נכניס הכול לדוח. תסבירו: אלה השיטות, זו הדרך שבה אנחנו חוקרים כל מקרה. אמרו 'טוב, נראה'.
"הם היו נחמדים, אבל התשובות בסופו של דבר היו כלליות ומתחמקות. וגם כששאלתי על מקרים ועל עיתונאים ספציפיים שנפגעו, התשובות היו קצרות – ממש קופי-פייסט מאיזו תגובה כללית שנכתבה איפשהו".
אנחנו עושים כל מאמץ כדי שלא ייפגעו אנשים בלתי מעורבים וכו' וכו'?
"בדיוק. ממש ככה. תשובה גנרית".
אז מה עשית, כשהמשימה שלך היא לכתוב דוח על איך הצבא חוקר את המקרים האלה?
"הייתי צריכה לאסוף חומר בדרכים אחרות. עשיתי תחקיר והגעתי למסמכים שונים, ראיינתי פרקליטים צבאיים במילואים שעבדו בזה, הסתמכתי על דוח מבקר המדינה שהתייחס לחקירות של הפרקליטות הצבאית, ודיברתי עם ארגונים כמו 'בצלם' ו'יש דין' שיש להם הרבה ניסיון במעקב אחרי הנושאים האלו".
מה שיצבע, מן הסתם, את הדוח שלך כ"שמאלני" בעיני רוב הישראלים.
"מעניין להגיד בהקשר הזה, שמ-2016 'בצלם' הפסיקו להעביר לצבא שאלות על ארועים שבהם שנהרג או נפגע מישהו. הם התייאשו מהתשובות הכלליות שהם קיבלו שוב ושוב. הם רואים בזה מצג שווא. 'יש דין' ממשיך לבקש תגובות מהצבא".
"מ-2016 'בצלם' הפסיקו להעביר לצבא שאלות על ארועים שבהם שנהרג או נפגע מישהו. הם התייאשו מהתשובות הכלליות שהם קיבלו שוב ושוב. הם רואים בזה מצג שווא. 'יש דין' ממשיך לבקש תגובות מהצבא"
מה את יכולה להגיד על היחס של ישראל למקרים כאלה לאורך השנים?
"הוא השתנה. יש הבדל בין היחס לפני האינתיפאדה השנייה ואחריה, וזה גם המשיך להשתנות כמה וכמה פעמים. נעשו כל מיני ניסיונות. ב-2010 היה אמור להיות השינוי הגדול. באותה שנה היה האירוע במרמרה. חיילים ישראלים הרגו אזרחים טורקים על הספינה.
"אביחי מנדלבליט, שהיה אז הפרקליט הצבאי הראשי, הבין שמתחילה להיווצר בעיה מול בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג, והוא היה לחוץ על העניין הזה. החשש היה שישראלים – כולל בכירים מאוד – ייעצרו על ידי בית הדין הבינלאומי.
"לכן הוקמה ועדת טירקל, הביאו מחו"ל שני מומחים לחוק הבינלאומי, כשהמטרה הייתה להסתכל איך פועלים במדינות אחרות, איך ישראל פועלת, ובעצם מה ישראל צריכה לעשות כדי לעמוד בסטנדרטים הבינלאומיים".
"אביחי מנדלבליט, שהיה אז הפרקליט הצבאי הראשי, הבין שמתחילה להיווצר בעיה מול בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג, והוא היה לחוץ על העניין הזה. לכן הוקמה ועדת טירקל"
כשהעניין הוא, בעצם, להראות שישראל עומדת בסטנדרט המקובל לחקירות כאלה, ולכן אין סיבה לערב את בית הדין הבינלאומי?
"כן, על פי אמנת רומא (שנחתמה ב-1998 ומכוחה קם בית הדין הבינלאומי בהאג – א.ב.ד) כל מדינה אחראית לבדוק פשעי מלחמה בתחומה או של חייליה. כולל מעשי הרג. רק אם המדינה לא ממלאת את החובה שמוטלת עליה, כי היא לא מסוגלת או לא מעוניינת, רק אז בית הדין הבינלאומי ייכנס לנעליה.
"ומנדלבליט הבין את זה. הוא הבין שיכולה להיווצר בעיה, אם ישראל לא תחקור. או אם תחקור חפיף – בלי לאסוף ראיות בשטח, בלי לתחקר את הפלסטינים שנמצאים שם. אם מסתמכים רק על מה שהחיילים אומרים, זה לא יתקבל על ידי בית המשפט הבינלאומי כחקירה רצינית. לכן קמה ועדת טירקל.
"הוועדה הוציאה דוח ב-2013 שכלל המלצות לפעולה. ושנה אחרי, כשפרץ עוד מבצע בעזה ונפגעו בו אזרחים ועיתונאים, הצבא התחיל להפעיל חלק מההמלצות.
"אחת ההמלצות העיקריות הייתה להפעיל מה שנקרא 'מנגנון בדיקה מטכ"לי'. זה מנגנון שאמור לפעול במהירות, על פי ועדת טירקל הבדיקה לא אמורה להיסחב המון זמן, צריך לאסוף ראיות גם מהחיילים אבל גם מהזירה וגם לראיין את הפלסטינים. יש פירוט של פעולות שצריך לנקוט, כדי שיהיה תחקיר יעיל ואמיתי. לחפש באמת את האמת".
נו, מצוין.
"חלק ממה שכתוב בדוח זה, שהחקירה צריכה להיות מנוהלת על ידי הפרקליטות הצבאית, עם צוות מיוחד שמקבל הכשרה מיוחדת, עם אנשים שיכולים לראיין בערבית את העדים הפלסטינים. ואמורה להיות הפרדה בין מי שחוקרים את האירועים, לבין מי שנותנים הגנה משפטית לחיילים שנחקרים במקרים האלה, כדי שלא יהיה ניגוד עניינים".
מעולה. אז איפה הבעיה?
"מה שקרה זה שהם אמרו 'אנחנו נעשה מה שטירקל ביקש, נקים את המנגנון הזה, אבל הוא לא יהיה מתחת לפרקליטות הצבאית אלא מתחת לרמטכ"ל'. לכן הדוחות שלהם חשאיים. שום דבר לא חשוף. הצבא לא מציג את הראיות.
"הם אמרו 'אנחנו נעשה מה שטירקל ביקש, נקים את המנגנון הזה, אבל הוא לא יהיה מתחת לפרקליטות הצבאית אלא מתחת לרמטכ"ל'. לכן הדוחות שלהם חשאיים. שום דבר לא חשוף. הצבא לא מציג את הראיות"
"במקרה של שירין אבו עאקלה, אין לנו גם עכשיו מושג איזה ראיות יש לצבא. הם לא מראים כלום. הם אמרו שהיו חמושים פלסטינים ושאפשר היה להתבלבל – אבל כל החקירות העצמאיות שנעשו מראות שלא היה שם אף אחד אחר. הצבא לא שיחרר שום צילומים מהמקום, גם לא מהרחפן הצה"לי, שידוע שהיה שם. כלום.
"וככה, הצבא כאילו אימץ את המלצות טירקל, אבל בעצם לא מיישם אותן. נערכת חקירה שכולה חשאית, המסקנות מועברות לרמטכ"ל ואז צה"ל מודיע: בדקנו את המקרה ולא מצאנו בעיה. והפרקליטות חותמת על זה כחותמת גומי. עובדה שלא הועמד עד היום אף ישראלי כאחראי ולו למקרה אחד מהמקרים".
"הצבא כאילו אימץ את המלצות טירקל, אבל בעצם לא מיישם אותן. נערכת חקירה שכולה חשאית, המסקנות מועברות לרמטכ"ל ואז צה"ל מודיע: בדקנו ולא מצאנו בעיה. והפרקליטות חותמת על זה כחותמת גומי"
אפקט אלאור אזריה
במקרה של שירין אבו עאקלה, תהילתה הייתה גדולה והלחץ הבינלאומי גדול בהתאם. ישראל לא יכלה להשתמש באסטרטגיות ההתחמקות הרגילות שלה, שחוזרות על עצמן בווריאציות שונות במקרים אחרים (אלה שלהם ישראל בכלל מגיבה. היא לא תמיד טורחת).
אז ישראל הודתה, בחצי פה, ובגמגום, שכן, יכול להיות שאבו עאקלה באמת נורתה על ידי חייל צה"ל, אבל גם אם כן – וזה לא בטוח! – הרי שזה לא היה בכוונה, ובכל מקרה סליחה, נשתדל שזה לא יקרה שוב. אף אחד לא הועמד לדין וגם חומרי החקירה לא נחשפו.
הסיבה שאף חייל ישראלי לא הועמד עד היום לדין על הריגת עיתונאי, היא כי אין לאף אחד בישראל תמריץ לעשות את זה. כולם עוד זוכרים את המהומה הציבורית סביב העמדתו לדין של אלאור אזריה.
שלמה ציפורי, לשעבר סנגור ראשי ביחידת הפרקליטות הצבאית, שמייצג חיילים בתיקים פליליים, הסביר ל-CPJ כי יש לאזן בין החקירות לבין היעדים הצבאיים, כי החשש הוא שחיילים עלולים להתחיל לחשב את צעדיהם בשטח בזהירות מופרזת אם יפחדו מהעמדה לדין.
"ייצגתי חייל שעדיין שירת בצבא בעת שנפתחה כנגדו חקירה פלילית בגין הרג פלסטיני ופציעה של פלסטיני אחר", אמר ציפורי. "מישהו זרק עליו בקבוק תבערה והוא לא הגיב, בגלל הטראומה שנגרמה לו בחקירות שעבר על ידי המשטרה הצבאית ומשום שלא רצה לעבור זאת שוב".
ציפורי גם אומר שהוא מודאג מעתיד החיילים. "אם תרשיע אותו, תהרוס לו את החיים. יש יותר מ-50 מקצועות שיהיו סגורים בפניו בחיים האזרחיים במשך 17 שנים אם הוא יורשע".
אבל הסיבה המשמעותית ביותר, שדוברים ישראלים רבים חוזרים עליה, היא שפלסטינים משתמשים באפודים שנושאים את הכיתוב "עיתונות" כהסוואה.
באפריל 2008, צלם רויטרס פאדל שנאעה לבש אפוד מגן כחול שנשא את כיתוב בולט של "Press". הוא עמד בסמוך לרכב עליו נכתב "TV" ו-"Press" כשטנק ירה מעל לראשו פגז פלאשט שמפזר חיצי פלדה. חיצים חדרו לחזהו ולרגליו של שנאעה והרגו אותו במקום.
באפריל 2008, צלם רויטרס פאדל שנאעה לבש אפוד כחול שנשא את כיתוב בולט של "Press". הוא עמד בסמוך לרכב עליו נכתב "TV" ו-"Press" כשטנק ירה מעל לראשו פגז פלאשט שמפזר חיצי פלדה. הוא נהרג במקום
"הסימונים על רכבו של פאדל שנאעה הצביעו בבירור ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים על כך שמדובר בעיתונאי מקצועי בתפקיד", אמר מי שהיה אז העורך הראשי של רויטרס דיוויד שלזינגר, שתבע מישראל לחקור את המקרה.
הפצ"ר דאז מנדלבליט הציע פרשנות אחרת לסימני העיתונות של שנאעה. ארבעה חודשים אחרי התקרית הקטלנית, מנדלבליט כתב לרויטרס, שאפוד המגן של שנאעה היה "נפוץ בקרב מחבלים פלסטינים" ושהוא מיקם "חפץ שחור" מאיים – כלומר, מצלמה – על גבי חצובה. ולכן, הסביר מנדלבליט לרויטרס, החלטתו של החייל לפתוח באש על שנאעה הייתה נכונה.
אחיו של שנאעה, מוחמד שנאעה, אמר ל-CPJ שמעולם לא קיבל תשובות או התנצלות כלשהי מצה"ל. "הם ירו בו בגלל שלא רצו שיסקר את מה שקרה באזור הזה", טען. דובר רויטרס אמר ל-CPJ שהסוכנות עודנה "שרויה בצער עמוק על אבדן עמיתנו פאדל שנאעה".
אחיו של שנאעה, מוחמד שנאעה, אמר ל-CPJ שמעולם לא קיבל תשובות או התנצלות כלשהי מצה"ל. "הם ירו בו בגלל שלא רצו שיסקר את מה שקרה באזור הזה", טען
עשר שנים אחרי מותו של שנאעה, באפריל 2018, אמר אביגדור ליברמן, שהיה אז שר הביטחון, דברים מפורשים עוד יותר בבואו להצדיק ירי של צלף צה"ל בקולנוען העזתי יאסר מורתג'א, שלבש קסדה ואפוד עליהם נכתב "PRESS". "ראינו עשרות מקרים של פעילי חמאס שהתחפשו לאנשי רפואה ועיתונאים", אמר ליברמן, וכינה את הדרישות לחקירה "מצעד האיוולת".
ליברמן גם הגדיר את מורתג'א "חבר בזרוע הצבאית של חמאס בדרגה מקבילה לסרן, שהיה פעיל בחמאס שנים רבות" – טענה עליה חזרו בטוויטר שני דוברים של ראש הממשלה בנימין נתניהו. ליברמן מעולם לא סיפק כל הוכחה לטענה שלו.
ליברמן גם טען בנוסף, שמורתג'א העלה רחפן מעל חיילי צה"ל כדי לאסוף מודיעין לטובת חמאס, למרות שסרטון מתעד אותו מייצב מצלמה ידנית לפני שנורה ומת.
בכל מקרה, אם מורתג'א אכן היה קצין בחמאס שהשתמש באפוד עם הכיתוב "עיתונות" כהסוואה, למה ישראל נמנעת מלפרסם את הראיות שבידיה, כמו שהיא מזדרזת לפרסם סרטונים שמעידים על כך שטייסי צה"ל נמנעו מלירות אל אזור שהיו בו אזרחים?
"לי לא ידוע על אף מקרה שבו חמושים פלסטינים השתמשו בציוד שכתוב עליו 'עיתונות'", אומרת הלפרן. "מה שכן ידוע לי, זה שכשעצרו את מרואן ברגותי, חיילי צה"ל שעצרו אותו התחבאו באמבולנס.
"לי לא ידוע על אף מקרה שבו חמושים פלסטינים השתמשו בציוד שכתוב עליו 'עיתונות'. מה שכן ידוע לי, זה שכשעצרו את מרואן ברגותי, חיילי צה"ל שעצרו אותו התחבאו באמבולנס"
"אבל אני משתדלת לא לדבר על דברים שאני לא יודעת עליהם, ואני לא יודעת על מקרים כאלה. אני רק שומעת על זה כל הזמן מישראלים. אני לא מכירה אף מקרה שאפשר להצביע עליו ספציפית ולהגיד – כאן חמוש פלסטיני התחפש לעיתונאי.
"ליברמן גם אמר שמורתג'א השתמש ברחפן. הוא לא השתמש ברחפן. אבל עזוב – מה שליברמן בעצם אומר זה: האיש היה חמאסניק ואנחנו חיסלנו אותו. צריך להבין: הבן אדם עמד עם הרבה עיתונאים, ואז הוא נורה למוות. ואז באים ואומרים 'הוא נורה לא כי הוא היה עיתונאי, אלא כי הוא היה איש חמאס'. אז בעצם אתה אומר שהחייל קיבל הוראה לחסל אותו, כי זיהיתם אותו כאיש חמאס?"
העיתונאים שנהרגו בשטחים בעשרים השנים האחרונות (לחצו על כל אחד לקבלת פרטים נוספים)
לא. זה לא מה שליברמן אומר. מה שהוא אומר זה: אנחנו יודעים, מחומר מודיעיני שיש לנו, ושאני לא יכול להגן עליו או להתווכח איתו, כי הוא חסוי ולכן לא ראיתי אותו – ששנאעה היה שם מחופש לעיתונאי, כדי לפגוע בחיילי צה"ל, ולכן הוא נורה ונהרג.
"אז לפי ההיגיון הזה, תירה בכל העיתונאים שנמצאים בשטח. אם החיילים לא יכולים להבדיל בין עיתונאים ללא עיתונאים ואם ההנחה היא שהפלסטינים מתחפשים לעיתונאים כדי להסוות את עצמם – זה אומר שמותר לחיילים לירות בכל עיתונאי בשטח, לא?
"חייל לא יכול, על דעת עצמו, להחליט שמישהו אולי הולך לפגוע, כי אולי הוא רק מחופש לעיתונאי, ולכן מותר לירות בו על מנת להרוג. אם זה ככה – אז שישראל תגיד, אנחנו יורים במי שמזהים את עצמם כעיתונאים.
"חייל לא יכול, על דעת עצמו, להחליט שמישהו אולי הולך לפגוע, כי אולי הוא רק מחופש לעיתונאי, ולכן מותר לירות בו על מנת להרוג. אם זה ככה – אז שישראל תגיד, אנחנו יורים במי שמזהים את עצמם כעיתונאים"
"אני לא מצליחה להבין למה כל כך קשה לישראלים להאמין, שיכול להיות מצב שבו חייל ישראלי ירים את הנשק ופשוט יירה בעיתונאי פלסטיני על מנת להרוג אותו.
"אנחנו יודעים שיש אלימות גדולה של חיילים כלפי פלסטינים, אנחנו יודעים שהם שונאים עיתונאים – למה בכל פעם שאני מעלה את הנושא הזה בארוחות ערב עם חברים ישראלים כולם ישר מזדעזעים ואומרים 'זו בטח הייתה טעות, לא יכול להיות שחייל ישראלי יהרוג סתם ככה עיתונאי פלסטיני'?
"לא יכול להיות? באמת? אני לא מצליחה להבין את זה. ואם זה מה שאתה מניח מראש – שלא יכול להיות מקרה כזה – אז אל תחקור. זה מיותר. אתה כבר ממילא יודע את המסקנה".
אני לא מצליח להבין איך צה"ל לא הבין את ההד שיהיה לדוח שלכם, ולא ניסה אפילו להציג לך חלק מהראיות שצה"ל חוזר וטוען שיש ברשותו ושיכולות להצדיק את הטענות שלו.
"אז תשמע סיפור, שמבחינתי, כעיתונאית, היה שיעור ממש מרתק. אמרתי לך קודם שביקשתי שוב ושוב, שיאפשרו לי לראיין אנשים מהפרקליטות הצבאית. וכל הזמן אמרו לי 'נראה נראה' ולא קרה כלום. ואז, לקראת חודש מרץ, כשכבר כמעט גמרו את העריכה של הדוח לקראת הפרסום שלו, פנו מ-CPJ בניו יורק לצה"ל והסבירו להם שהולך לצאת דוח גדול ושכדאי לצבא להתייחס אליו ברצינות, לטובת הצבא.
"ואז אני מקבלת פתאום טלפון, מאותו בחור חמוד בדובר צה"ל שכל הזמן פניתי אליו. אני זוכרת שטיילתי עם הכלבים והופתעתי שהוא בכלל מתקשר אליי, כי עד אז רק אני התקשרתי אליו. הוא אף פעם לא התקשר אלי מיוזמתו. והוא אומר לי: 'היי אורלי, תקשיבי, את יכולה להיפגש עם הפרקליטות הצבאית!' קפצתי ואמרתי מה? באמת? וואו!
"ואז אני מקבלת פתאום טלפון, מאותו בחור חמוד בדובר צה"ל שכל הזמן פניתי אליו. והוא אומר לי: 'היי אורלי, תקשיבי, את יכולה להיפגש עם הפרקליטות הצבאית!' קפצתי ואמרתי מה? באמת? וואו!"
"כל כך הרבה פעמים ביקשתי וזה לא קרה. התלהבתי. לא הבנתי מאיפה זה בא. אמרתי יופי! נהדר! ואז הוא אמר 'אבל דבר אחד חשוב: זה הכול אוף דה רקורד'. אמרתי סליחה? מה זאת אומרת זה אוף דה רקורד? אז מה הפואנטה בפגישה כזאת? מה ייצא לי מזה? הוא אמר לי 'את לא יכולה לצטט שום דבר מהפגישה'.
"לא הבנתי. אמרתי לו, אז מה אני אמורה לעשות עם זה, אם אסור לי לצטט את הפגישה? אז הוא אמר לי 'את יכולה להשתמש באינפורמציה שניתן לך, אבל את לא יכולה להגיד שזה הגיע מאיתנו'. אמרתי לו: אז ממי אני אמורה להגיד שהאינפורמציה נמסרה לי? הוא אמר לי 'תכתבי את זה כאילו שזה משהו שאת חקרת ואלה עובדות. את יכולה לסמוך עלינו'.
"אז הוא אמר לי 'את יכולה להשתמש באינפורמציה שניתן לך, אבל את לא יכולה להגיד שזה הגיע מאיתנו…תכתבי את זה כאילו שזה משהו שאת חקרת ואלה עובדות. את יכולה לסמוך עלינו'"
"הייתי בשוק. אמרתי לו, הצבא רוצה שאני אכתוב שהדברים שאתם אומרים הם עובדות? ושזה לא בא ממכם? הוא אמר לי 'כן. בדיוק'. אמרתי לו, אז עזוב. אני לא רוצה פגישה ולא רוצה ריאיון. עכשיו הוא היה בשוק. הוא באמת לא הבין וביקש שאסביר לו. אמרתי לו 'מה אתה רוצה? שאני אשקר לקוראים ואגיד שמה שאתם אומרים זה עובדה, בזמן שאני לא יכולה לדעת שזו עובדה, אלא רק שזו הגרסה שלכם?'
"ואז הוא אמר 'ומה אם יאשרו לך להגיד שזה הגיע אליך מהצבא, אבל ממישהו אנונימי, שאת לא יכולה להזכיר את שמו?' אמרתי לו, מה פתאום? אתה רוצה שזה ייראה כאילו יש לי מקורות אנונימיים בצבא, שמדליפים לי מידע פנימי? שזה ייראה כאילו השגתי משהו מסווג, שלא הייתי אמורה לקבל, ממקורות שאומרים לי דברים שאסור להם להגיד, בזמן שזו בכלל הגרסה הרשמית של הצבא? למה שאני אעשה דבר כזה?
"וככה לא ריאיינתי אותם וזה נגמר".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו