היה רגע, בדקה ה-85 של חצי גמר המונדיאליטו, שמאות אלפי אנשים בישראל החסירו יחד פעימת לב. עומר סניור – עלם החמודות מהפועל תל אביב, שמרחף על הכנף ושכבר העיף את יפן בתוספת הזמן של המשחק האחרון בשלב הבתים – פרץ לרחבה של אורוגוואי והגיע לאחד על אחד נחשק מול השוער. הייתה הרגשה שהוא מסוגל לעשות את זה שוב. שזה יכול לקרות שוב. אבל הפעם זה לא קרה.

נבחרת ישראל אמנם הפסידה ולא העפילה לגמר גביע העולם עד גיל 20, אבל היא גם הייתה קרובה להישג הפנטסטי הזה עד כדי כך. עד כדי הסטת כדור אחת בדקה ה-85.

וזה באמת הישג בלתי נתפס וגם חסר תקדים בתולדות הכדורגל המקומי, עד שלא נותר אלא לשלוח יד וירטואלית אל הצד השני של העולם, לטפוח לבחורים הצעירים והמרגשים האלה על הכתף, ולומר להם: תודה.

המהירות שבה הפך המונדיאליטו מטורניר שמעט מאוד אנשים בישראל בכלל מודעים לקיומו, לאירוע לאומי – כולל כותרות ראשיות, הקרנות מסחריות על מסכי ענק של משחקי הנבחרת, ברכות של פוליטיקאים (מיקי זוהר המריא עם המשפחה לארגנטינה. בכל זאת, שר הספורט), ואפילו סיקור של חתן פרס ישראל, נחום ברנע, שליח "ידיעות אחרונות" לארגנטינה – כל אלה ממחישים את גודל ההישג ואת התודה שאנחנו חייבים לנבחרת המלהיבה הזו.

נבחרת ישראל הצעירה במונדיאליטו 2023 (צילום: Seb Daly, UEFA/UEFA via Sportsfile)

והם גם ממחישים דבר מה נוסף: את עוצמת הערגה של ישראלים לחוות, ולו פעם אחת, הישג בינלאומי בכדורגל. ערגה שנולדה רגע אחרי קום המדינה ומלווה אותנו מאז, דור אחרי דור.

נבחרת לאומית בכדורגל – יודעים סוציולוגים להסביר – היא פרויקט חברתי מאחד, שחשיבותו בולטת יותר ככל שהשסעים בחברה עמוקים יותר. היא מהווה, ולו לזמן מה, גשר מעל המתחים הסוערים. מזמינה כל אחד להזדהות, לאהוד, לעודד, לשיר ולהתחבק ביציע או מול המסך. ובישראל זו הזמנה לטפח ציפיות ואז לצפות בהן מתרסקות בדקות האחרונות (בדרך כלל אחרי בעיטה חופשית).

נבחרת לאומית בכדורגל – יודעים סוציולוגים להסביר – היא פרויקט חברתי מאחד, שחשיבותו בולטת יותר ככל שהשסעים בחברה עמוקים יותר. היא מהווה, ולו לזמן מה, גשר מעל המתחים הסוערים

הערגה הזו והאכזבה שבעקבותיה נולדו שנייה אחרי שדוד בן-גוריון הודיע שאנו מכריזים בזאת. בקיץ 1949, כשהמדינה חגגה יומולדת שנה, המריאה הנבחרת הלאומית לבלגרד, להתמודד שם עם נבחרתה האימתנית של יוגוסלביה על מקום באליפות העולם 1950 בברזיל.

יוגוסלביה לא התקשתה לנצח את נבחרתנו התמימה 6:0, מה שלא מנע מעיתונות הספורט המקומית לבחור בשוער יעקב חודורוב כשחקן המצטיין בנבחרת, ולשבח את זינוקיו המופלאים, שהצילו את ישראל מתבוסה משפילה בהרבה.

נבחרת ישראל בכדורגל עולה על המגרש בניו יורק עם גדל המדינה, אוקטובר 1948 (צילום: הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני, הספרייה הלאומית)

כמו שאפשר לנחש, לישראל לא נותרו סיכויים גדולים במשחק הגומלין ברמת גן. אבל המשחק משך בכל זאת לא פחות מ-20 אלף איש – במדינה שהיו בה אז פחות ממיליון תושבים. מקביל לקהל של כ-200 אלף איש היום.

סוציולוג הספורט אמיר בן-פורת מספר ש-40% מהנוכחים באצטדיון רמת גן במשחק ההוא נגד יוגוסלביה היו עולים חדשים, שהגיעו מיישובים בפריפריה. 9% מהאוהדים היו ערבים, שרק שנה קודם חוו את ה"נכבה" של בני עמם, והיו עדיין תחת משטר צבאי. מאות אלפים האזינו למשחק ברדיו. זה מה שכדורגל עושה.

סוציולוג הספורט אמיר בן-פורת מספר ש-40% מהנוכחים באצטדיון רמת גן במשחק ההוא נגד יוגוסלביה היו עולים חדשים, שהגיעו מהפריפריה. 9% מהאוהדים היו ערבים. מאות אלפים האזינו למשחק ברדיו

יוגוסלביה לא נאלצה להזיע יותר מדי אחרי הניצחון המוחץ בבלגרד, וישראל הפסידה בגומלין בתוצאה המכובדת 5:2, כששייע גלזר הבקיע את שני השערים, ונרשם באותיות של זהב בהיסטוריה ככדורגלן הישראלי הראשון שהבקיע שער במשחק רשמי אחרי הקמת המדינה.

שבע שנים מאוחר יותר – ב-1956 – הוגרלה נבחרתנו להתמודדות קשה על כרטיס לאולימפיאדת מלבורן מול נבחרתה הקשוחה של ברית המועצות. אלה היו שני משחקים שדיברו עליהם בישראל שבועות וחודשים לפני שריקת הפתיחה ועוד שנים אחריה.

נבחרת ישראל בכדורגל בשנים 1956-1957 (צילום: הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני, הספרייה הלאומית)

המאמן החדש של נבחרת ישראל, האנגלי ג'ק גיבונס, העיף מהנבחרת את דור השחקנים המבוגר של אלי פוקס ודוביד שוויצר מימי המשחקים הכושלים מול יוגוסלביה, ובנה הרכב מבטיח שהתבסס בעיקר על צעירים בני 18-20, בני הגיל של הנבחרת הצעירה הנוכחית.

רגע לפני הטיסה למשחק הראשון במוסקבה, ראש הממשלה בן-גוריון התערב ודרש מכל שחקני הנבחרת לעברת את שמות המשפחה. השוער יעקב חודורוב הפך ליעקב הוד. יעקב ויסוקר הפך ליעקב סוקר. אליעזר שפיגל שינה את שמו לאליעזר אלרואי. יהושוע גלזר התחכם והלך על גל-זר. בראש המשלחת עמד ד"ר יוסף לם, שופט בית המשפט העליון. עד כדי כך זה היה חשוב.

רגע לפני הטיסה למשחק הראשון במוסקבה, ראש הממשלה בן-גוריון התערב ודרש מכל שחקני הנבחרת לעברת את שמות המשפחה. השוער יעקב חודורוב הפך ליעקב הוד. יעקב ויסוקר הפך ליעקב סוקר

בבית הכנסת במוסקבה הוגנבו מאות פתקים מיהודים, שביקשו למסור אות חיים לבני משפחותיהם מעבר למסך הברזל. מזג האוויר היה גשום. השוער הגמיש כפנתר חודורוב נתן משחק הרואי מול 70 אלף צופים נרגשים וישראל הפסידה רק 5:0.

ב-31 ביולי 1956 התייצבו הבחורים למשחק הגומלין מול ברית המועצות. רבבות הקיפו את אצטדיון רמת גן המלא מפה לפה, וחיפשו פרצה להתפלח דרכה. המדינה עצרה את נשימתה והקשיבה ברדיו לתיאור המשחק הנרגש של נחמיה בן-אברהם.

נבחרת ישראל נגד נבחרת ווילס באצטדיון רמת גן ב-1958. מימין, השוער יעקב חודורוב (צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף אדגר הירשביין, הספרייה הלאומית)

בדקה ה-66 הבקיע נחום סטלמך בנגיחה לשער של לב יאשין, שנחשב אז לגדול שוערי תבל. בדקה ה-87 הובילו הרוסים 2:1, כשהחלוץ המרכזי מפרק ההגנות, שייע גלזר, נותר לבדו מול השער. גלזר בעט בעוצמה, ולב יאשין – הפנתר השחור – זינק והדף בידו השמאלית. מספרים שאת אנחת האכזבה באצטדיון שמעו עד למושבה יסוד המעלה.

בספרו "חולצה מספר 9" כתב גלזר לימים:

"לאחר המשחק במוסקבה ולאור חולשתי שם, היו ויכוחים באם להרכיב אותי במשחק הגומלין. הדבר הרגיז אותי והחלטתי לקחת את עצמי בידיים. לקראת הסיום קיבלתי מסירה מצוינת, פרצתי קדימה וראיתי את יאשין הגדול סוגר לי כמו נמר את השער. כיוונתי את רגליי, בעטתי ויאשין הרים את ידיו והדף. יכולתי לעשות 2:2. זה הכאיב לי מאוד ורבים החלו לזרות מלח על פצעיי. כאילו לא רציתי לכבוש את שערו של יאשין".

וכך, מתבוסה לא מחויבת המציאות להפסד מכובד, ישראלים המשיכו כל השנים לאהוב כדורגל, ללוות את הנבחרת הלאומית ולקוות לטוב.

ההישגים בכדורסל היו מרשימים יותר. לג'ודו יש ארון מדליות אולימפיות. גם השייטים והמתעמלות זכו לרגעי תהילה בינלאומיים. אבל מה לעשות, ישראלים מתים על כדורגל – ענף ספורט שממשיך להאכיל אותנו בעיקר מרורים ואכזבות.

שייע פייגנבאום (משמאל) במשחק נבחרת ישראל מול אוסטרליה באצטדיון רמת גן, 4 בדצמבר 1969 (צילום: משה מילנר/לע"מ)

זה לא מקרי, שכמעט לכל אוהד כדורגל ישראלי יש במקביל גם קבוצה בחו"ל שהוא אוהד מרחוק ולפעמים אפילו טס במיוחד כדי לעודד. זה לא מקרי שכמעט כל אוהד כדורגל ישראלי מנהל במקביל רומן עם נבחרת לאומית שאינה נבחרת ישראל, שאותה הוא אוהד בטורנירים הבינלאומיים הגדולים. קשה ליהנות מטורניר כדורגל בלי הזדהות רגשית עם אחת המתמודדות. וישראל פשוט אף פעם לא שם.

זה לא מקרי שכמעט כל אוהד כדורגל ישראלי מנהל במקביל רומן עם נבחרת לאומית שאינה נבחרת ישראל, שאותה הוא אוהד בטורנירים הבינלאומיים הגדולים. קשה ליהנות מטורניר בלי הזדהות רגשית עם אחת המתמודדות

עד כמה מצבנו נוגע ללב? כבר 53 שנה מקרינים פה שוב ושוב את השער ההוא של מוטל'ה שפיגלר, השער היחיד של נבחרת ישראל אי פעם מהמונדיאל היחיד שהיא השתתפה בו. במקסיקו 1970.

כבר 30 שנה שאבי רצון ממשיך להרגיע את מאיר איינשטיין "מאיר תירגע!" אחרי השער ההוא של ראובן עטר נגד צרפת בפארק דה פראנס. "ככה לא בונים חומה" של יורם ארבל מ-1989 הוא עדיין חלק ממילון הספורט המקומי.

ופתאום: קבוצת המופלאים הצעירה הזו, שמגיעה עד לגמר אליפות אירופה בכדורגל (ומפסידה בו 3:1 לאנגליה – נבחרת ששחקניה פזורים בקבוצות הטובות ביותר בפרמייר ליג) ואז מעפילה לאליפות העולם, ומגיעה לחצי הגמר, כשהיא מנצחת בדרך את ברזיל (את ברזיל!). מה זה צריך להיות?

נבחרת ישראל הצעירה חוגגת את הניצחון על נבחרת ברזיל ועלייתה לחצי גמר המונדיאליטו, סן חואן, ארגנטינה, 3 ביוני 2023 (צילום: AP Photo/Natacha Pisarenko)

אולי זו יכולה להיות הצצה אל העתיד? אולי עוד צפויים לנו ערבי כדורגל רבים שבהם נהנה מאור ישראלוב וסתיו למקין, האדומים מתל אביב, ניצבים כחומה בצורה, ומסכלים כל ניסיון להתקרב לשערו של תומר צרפתי הנתנייתי המעולה.

אולי עוד נראה ממש בעוד שנים ספורות את תאי עבד, אחמד סלמן, ענאן חלאילי וחמזה שיבלי משתפים פעולה עם אוסקר גלוך, עומר סניור, אל-ים קנצפולסקי ורן בנימין – ומעניקים לנבחרת הבוגרים העתידית של ישראל חדות בקישור, מחץ בהתקפה – וכן, גם קירוב לבבות ביציעים.

האם מותר לקוות – בזהירות, בצניעות, בלי הכרזות בומבסטיות – שההישג הספורטיבי הנפלא בארגנטינה לא ייזכר כאירוע יוצא דופן, אלא כהתחלה של תקופה חדשה?

האם מותר לקוות – בזהירות, בצניעות, בלי הכרזות בומבסטיות – שההישג הספורטיבי הנפלא בארגנטינה לא ייזכר כאירוע יוצא דופן, אלא כהתחלה של תקופה חדשה?