היה זה מעין צירוף מקרים סמלי. ביום שקדם לפתיחת שבוע הספר העברי נפתחה עדותו של יאיר לפיד במשפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. פוליטיקה וספרות הצטלבו. ראש האופוזיציה בכנסת ה-23 ומי שכיהן עד לא מכבר כראש ממשלה זמני נקרא להעיד על קשריו בעבר עם המיליארדר ארנון מילצ'ן. אותם קשרים שגשגו בימיו של לפיד ככוכב עיתונות וטלוויזיה צעיר וכן כסופר ופזמונאי ומדי פעם אף שחקן קולנוע.

יאיר לפיד, תיכף בן 60, חצה את הקווים ודילג מהתקשורת לפוליטיקה לפני כעשר שנים. כזכור, בתחילת יולי 2022 הוא התמנה לראש ממשלה זמני. קדמו לו במעבר מתקשורת לפוליטיקה טלנטים כגון שלי יחימוביץ, מרב מיכאלי וגם אבא טומי לפיד.

לפיד, תיכף בן 60, חצה את הקווים מהתקשורת לפוליטיקה לפני כעשור. כזכור, ביולי 2022 הוא התמנה לרה"מ זמני. קדמו לו במעבר מתקשורת לפוליטיקה טלנטים כיחימוביץ', מיכאלי וגם אבא טומי לפיד

באותם ימים נזכרתי ברגעים מתחילת הקריירה הספרותית של ראש ממשלתנו החדש דאז. בקיץ 1989 צפיתי בו חותם על ספר ביכורים שלו בכיכר רבין ("כיכר מלכי ישראל", כשמה אז), בדוכן של הוצאת זמורה ביתן. אותו ספר היה הבלש הפופולרי "הראש הכפול". איזה יפיוף שחור תלתלים היה אז יאיר לפיד! חברה שהייתה איתי שם לחשה באוזני: "תראי איך בחורות צעירות מצטופפות סביבו. שימי לב איך הוא ממגנט נשים".

למרבה הצער אסתר חברתי כבר הלכה לעולמה. ואני נזכרת וחושבת: מה היא הייתה אומרת היום על אותו יפיוף שחור תלתלים כראש הממשלה?

*  *  *

"הוא היה נער פרחים מוודסטוק" אמרה עליו לאחרונה עירית לינור הקנטרנית. אותו נער פרחים, לפיד, פרסם לא פחות מ-12 ספרים, ביניהם ארבעה מותחנים שהיו לרבי מכר. 22 מפזמוניו הולחנו. הידועים שבהם: "גרה בשינקין" (וההמשך: "שותה בקפה תמר") שהלחין רמי קלינשטיין ושרה להקת הבנות "מנגו" וכן כמובן "אהובת הספן". עוד שיר שקלינשטיין הלחין וריטה, אשתו אז, שרה בפסטיבל הזמר 1986. זה השיר שחולל את זינוקה המטאורי למעמד של כוכבת על.

אגב, אימו המקסימה של יאיר, הסופרת שולמית לפיד, כבר בת 89, הביעה לא מזמן תקווה בתוכנית הטלוויזיה "סוכן תרבות" שמנחה קובי מידן, כי בנה יאיר עוד יחזור לכתוב. גם אני מצטרפת לתקווה-משאלה: אנא, יאיר לפיד, אל תוותר על הכתיבה!

נזכרתי ברגעים מתחילת הקריירה הספרותית של לפיד. בקיץ 1989 צפיתי בו חותם על ספר ביכורים שלו בדוכן של הוצאת זמורה ביתן. אותו ספר היה הבלש הפופולרי "הראש הכפול". איזה יפיוף שחור תלתלים הוא היה

עיתונאים לא מעטים "חונים על הגבול הדק שבין עיתונות לספרות" כלשונו של העיתונאי הוותיק רון מיברג. לפיד, לעניות דעתי, היה אחד מאותם עיתונאים. מיברג עצמו גם הוא נע על אותו גבול דק-דקיק.

בעיתונות מתפרסמים לא מעט טקסטים משובחים שאינם נופלים לדעתי באיכותם מטקסטים של מיטב הסופרים. בין מחברי הטורים "הגולשים" לספרות כותבים לשעברים שכבר הלכו לעולמם. סופרים-עיתונאים כמו עמוס קינן ועמוס אילון, עלי מוהר, אדם ברוך, אמנון דנקנר וגם מאיר שלו ויהונתן גפן שעזבו אותנו לאחרונה. וייבדלו לחיים ארוכים עיתונאים לשעברים כגון דורון רוזנבלום, ירון לונדון, אריאנה מלמד, יגאל סרנה, יהודית אוריין. ויש כותבים עכשוויים שנעים על קו התפר שבין עיתונות לספרות. למשל רענן שקד, דנה ספקטור, אמיר בן-דוד. אפשר למנות עוד נוספים, ויש כמובן גם עיתונאים שאיני מכירה את כתיבתם. אני מנסה להימנע מהקלישאה המעליבה "ואחרים". גם ברשת מזדהרות בין הקש והגבבה פניני כתיבה איכותיות.

יש כמובן גם פובליציסטים מבריקים שאינם נוטים לספרותיות. כתיבתם רהוטה, חדה ושנונה, אנליטית, שופעת ידע ותובנות חכמות. בין הבולטים שבהם: נחום ברנע כמובן, יוסי ולטר, עמית סגל, בן כספית, אלון עידן. איש הטלוויזיה אמנון אברמוביץ, פרשן פוליטי כוכב,"מבליח" מדי פעם בעיתונות הדפוס ומפרסם טורי דעה ב"ידיעות אחרונות". ותיקים שבינינו ודאי זוכרים את אברמוביץ מככב בצעירותו בעיתון "על המשמר" המנוח ובהמשך – ב"מעריב".

עיתונאים לא מעטים "חונים על הגבול הדק שבין עיתונות לספרות" כלשונו של העיתונאי הוותיק רון מיברג. לפיד, לעניות דעתי, היה אחד מאותם עיתונאים. מיברג עצמו גם הוא נע על אותו גבול דק-דקיק

אשר לרון מיברג הוותיק: הוא השתקע לפני 18 שנים במיין שבארה"ב ושיגר משם רשימות למוסף "מעריב סופשבוע". כותב על אמריקה ואמריקאים, על עצמו, על ארצנו הים-תיכונית כפי שהיא נשקפת משם. כתיבתו עדיין ארכנית, אנרגטית וקולחת, שוצפת, צבעונית, עסיסית. שזורה וידויים לא חפים מחשפנות ומרחמים עצמיים. האירוניה של מיברג חלה גם על עצמו.

כאן בזמן ישראל מתפרסם לאחרונה מחדש מבחר כתבות ישנות של רון מיברג במדור "הארכיון של רון", וביניהן כתבה על פרובנס שפורסמה לראשונה ב-1995. כותרת הכתבה: "בנשוב המיסטרל" (מיסטרל זאת רוח קרה, חזקה, המשפיעה גם על איזור פרובנס). גיבורי הכתבה הם מיברג וידידו אמנון דנקנר ז"ל. השניים הרבו לשתף פעולה לפני שדם רע הפריד ביניהם. הם חרכו יחדיו את כבישי פרובנס שבצרפת בחיפושיהם אחר מסעדות, שווקים, מיני ביסטרו ומסעדות המתוארים בספר הלהיט "שנה בפרובנס" מאת פיטר מייל. הכתבה, לטעמי, משגעת.

לדברי מיברג "יחד נמרחנו על הנוף שסופרים, משוררים, תיירים וסתם מזדנבי נוף היו מוכנים להרוג עבורו. כאשר נמנמתי ירד דנקנר מהכביש המהיר ועלה על חוט שחור שהתפתל בין הגבעות המוריקות של איזור הגפנים שאטו-נפ-דה פאפ". האזור הציורי והדשן היה לפי מיברג "למין מיתוס קולינרי, דמוגרפי, טיולי וגיאוגרפי".

בכתבה יש ערבוביה מקסימה של תיאורי נופים, דרכים, דמויות צבעוניות וטיפוסים מקומיים, חלקם גרוטסקיים. וכן גם סיפורים קטנים, עושר דימויים ואסוציאציות. וכמובן – דיווחים פרטניים אך גם עסיסיים על מסעדות, שווקים, בתי קפה ומיני ביסטרו.

"מצוידים בהבנה מעמיקה של החלום הפוסט-יאפי יצאו מייל, המחבר, ואשתו לפרובנס כדי למצוא את האושר ואת חיי הנצח בליבו של ערש הכולסטרול הצרפתי".

גיבורי ספרו של מייל הם "השרברב האזורי, הרצף, צייד הכמהין, האופה מהכפר הקטן, מאדאם ומסעדתה הקטנה מול תחנת הרכבת והאיש שנותן שירות לבריכת השחייה".

הטקסט של מיברג שזור הערות על מלאכת הכתיבה ועל "הגבול הדק שבין עיתונות לספרות": "בחרנו, כדבריו, בקפה דה-פרוגרה כמשל, גם אנחנו מבינים דבר או שניים ברקמתן של מילים למעשה טלאים צבעוני ומכשף". וכן: "גם אנחנו יודעים מה צריך לעשות כדי לעבות סיפור רזה כך שיהפוך לקלישאה רבת מכר".

הטקסט של מיברג שזור הערות על מלאכת הכתיבה ועל "הגבול הדק שבין עיתונות לספרות": "גם אנחנו יודעים מה צריך לעשות כדי לעבות סיפור רזה כך שיהפוך לקלישאה רבת מכר"

רון מיברג כבר הביע בעבר הסתייגות מחלומם של עיתונאים רבים מדי להיות לסופרים, לבדות ולהמציא פיקציה. והלוא העיתונות מספקת לעיתונאי שלל סיפורים מרתקים ונפלאים. אז למה להמציא?

על הסתייגות מיומרתם של עיתונאים רבים מדי לחבר ספרות יפה כתב גם ארנון לפיד, אף הוא עיתונאי ותיק (אין קשר משפחתי בין שני הלפידים, ארנון ויאיר). ארנון לפיד, כיום תל-אביבי, הוא אקס קיבוץ גבעת-חיים איחוד, שם גדל. בעיני הוא הכותב הכי מבריק שהיה בעיתונות הקיבוצית לדורותיה.

בהבדל מרון מיברג הוא טוען שמלאכתו של סופר ראוי לשמו הבונה עולמות ודמויות עגולות הרבה יותר קשה ומורכבת ממלאכתו של עיתונאי. ולכן הוא החליט אחרי התלבטות לא לכתוב ספר. אני נוטה להעדיף את הגרסה של ארנון לפיד.

הוא הסביר את החלטתו לפני שנים בשבועון הקיבוצי "הקיבוץ" בגיליון שהתפרסם לרגל שבוע הספר בשנת 2006. כותרת רשימתו הפרובוקטיבית: "אל תקראו ספרים, קראו!"

"למה", שאל לפיד, "להשחית זמן על כתיבת ספר אם אפשר להתמוגג בו בזמן מקריאת ספרים?…מי שמרבה לקרוא ספרים (ספרים, לא ספרי טיסה) אינו רק מחכים, מרחיב אופקים, מעמיק את חשיבתו, רגשותיו ושפתו, אלא גם לומד להיות צנוע, תוך שהוא קורא ספרים ראויים. הוא לומד בהכרח גם את מגבלותיו, את כישרונו וחכמתו, ולכן יוותר על יומרתו, ולא ימהר להוסיף את מרכולתו הכתובה אל שוק הספרים הצפוף להחריד".

רון מיברג כבר הביע בעבר הסתייגות מחלומם של עיתונאים רבים מדי להיות לסופרים, לבדות ולהמציא פיקציה. והלוא העיתונות מספקת לעיתונאי שלל סיפורים מרתקים ונפלאים. אז למה להמציא?

בהמשך הרשימה ארנון לפיד הודה שכבר מנעוריו הוא השתוקק לכתוב ספר, מבלי שידע אפילו על מה. כאשר בגר הרבה לכתוב, אבל עוד יותר מכך לקרוא. ולימים, כדבריו "האיצו בי אנשים טובים שאכתוב גם אני ספר משלי". ואכן, לדבריו:

"איזה זמן השתעשעתי במחשבה המאתגרת וכבר היה לי רעיון וסיפור מסגרת, ואפילו מקדמה קיבלתי ממו"ל שהפריז בציפיותיו ממני. איזה מזל שחזרתי בי. היום, בגילי המופלג, זנחתי את היומרה לחלוטין…מה עוד יש לי לומר, או לכתוב, שלא אמרו וכתבו הם, חכמים, מוכשרים ומבריקים ממני? למה להשחית זמן יקר, שלעולם אין די ממנו, אם אפשר להתמוגג בו בזמן מקריאת ספרים?".

ארנון לפיד הוסיף וטען:

"המון המון ספרים לא ראויים רואים כאן אור מדי שנה. המון אנשים מתעקשים לראות את שמם על ספר שלאיש אין עניין בו ומקשים על הקוראים את ברירת המוץ מן התבן, אבל בעיקר חוטאים לעצמם בבזבוז משאבי זמן ואנרגיה".

רשימתו של לפיד נחתמה ב"הצעה צנועה משלי: לא חראם, חברים? אל תכתבו ספרים, קראו אותם!". אכן, חומר למחשבה.

ולפי הדו"ח השנתי האחרון של הספרייה הלאומית בשנת 2022 יצאו לאור בארצנו לא פחות מ-6.971 כותרים. מתוכם 2004 ספרי פרוזה ושירה. כדברי ארנון לפיד, "שוק הספרים צפוף להחריד".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.