לצד צער על חיים שנגדעו באלימות, בושה לנוכח היהירות ורגעי גועל מול הגסות – תחושות לא נדירות לאחרונה – השבוע החולף לווה גם בעקצוץ משונה של פליאה, שרק הלכה וגדלה עם כל ריאיון, ציטוט, פוסט או ציוץ של בכירי הממשלה הנוכחית, מראש הממשלה בנימין נתניהו דרך שריו, ועד תומכיהם הרבים והקולניים בתקשורת וברשתות.
מצד אחד ניבטה המציאות, שגם השבוע לא נראתה כמו דוגמנית מסלול, אלא יותר כמו טירון שבו"ז בסוף מסלול: פיגוע רצחני בעלי, טנטרום פירומני של מאות מתנחלים בכפרים פלסטיניים, אלימות נמשכת בחברה הערבית, גל מחאה חדש בחברה הדרוזית, קרע עמוק בחברה היהודית, ולצד כל אלה ירידה נמשכת בהשקעות בהייטק, נדנדה לא בריאה בשער השקל, יוקר מחיה ודיור, מצוקה במערכת החינוך, ותחושה שאפילו היחסים עם ארצות הברית לא כתמול שלשום.
ומן העבר השני – הזיה. זחיחות בלתי נתפסת מצד אלה שזה עתה הגשימו את חלומם הפוליטי והקימו "ממשלת ימין מלא-מלא", ומאז רק מלהגים, בביטחון עצמי שאין לו שום הצדקה, על הצלחות והישגים שרק הם רואים בעיני רוחם, ומוסיפים להתנהג כאילו הם בקמפיין נצחי ולפזר הבטחות, שספק אם אפילו הם עצמם מאמינים שיקוימו.
עשרות כלכלנים בכירים – בארץ ובעולם, מהשוק הפרטי ומהשירות הציבורי – חוזרים ומזהירים שהכלכלה הישראלית בסכנה? בצלאל סמוטריץ', שר האוצר של מדינת ישראל, לא מתרגש. הוא ממשיך לקרקר כמעין קיקרו של הכלכלה, שהגיע הזמן להשתחרר מ"הברומטר של הדולר" (זה אחרי שעומת עם גרף שמראה קשר מובהק בין התנודות בשער השקל, בכל פעם שהממשלה מקדמת את ההפיכה המשטרית, או יוצרת רושם שהיא נזנחה).
שר האוצר: צריך להתנתק מהברומטר של שער הדולר pic.twitter.com/ZuBCfJU9tP
— ישי כהן (@ishaycoen) June 21, 2023
כאילו קיימת אפשרות "להתנתק" – ככה, במכה, כמו שתולשים פלסטר – מהזיקה בין שערי המטבע, לרמת האינפלציה ולגובה הריבית, וכאילו זה הגיוני ששר אוצר יכריז שהוא החליט להתעלם מההשפעה של כל הגורמים האלה על חיי היום יום של אזרחי במדינה.
מתברר שאפשר, בעזרת השם.
היחסים עם ארצות הברית מתקררים, שלא לומר קופאים כקרח? זה לא מפריע לשרת ההסברה של מדינת ישראל גלית דיסטל אטבריאן להסביר השבוע לגולשים בטוויטר ש"ארצות הברית זקוקה לישראל גם כן. זו לא רק ישראל הקטנה שמקבלת מארצות הברית. היום ישראל מעצמת-על שנותנת הרבה לארצות הברית".
זה מה שהיא אמרה. שככה יהיה לי רע.
היחסים עם ארצות הברית מתקררים, שלא לומר קופאים כקרח? זה לא מפריע לשרת ההסברה של מדינת ישראל גלית דיסטל אטבריאן להסביר השבוע לגולשים בטוויטר ש"ארצות הברית זקוקה לישראל גם כן"
רוצים לדעת איך הגיעה שרת ההסברה לתובנה המדינית העמוקה? ובכן, מתברר שבביקורה בניו יורק היא ערכה תחקיר מעמיק. "יצאתי מחוץ למלון", היא סיפרה בשידור "ספייס" בטוויטר, "שתיתי לי כוס קפה וחיכיתי להסעה. עמד לידי השוער של המלון ופטפטנו לנו, הוא ידע שאני שרה ישראלית. ואז הוא אמר לי דבר יפה, הוא אמר לי 'את יודעת מה, אתם לא צריכים אותנו יותר. אנחנו צריכים אתכם'.
"כשעומד שוער במלון בניו יורק ואומר לי 'אנחנו זקוקים לישראל בכל כך הרבה מובנים – טכנולוגיים, מודיעין, סייבר, חדשנות' – הגענו למצב ששוער במלון חושב את זה. וואלה – זה אומר שישראל ממוצבת בתודעה האמריקאית כמיני-מעצמה".
ובינתיים, בתחנת דלק בשולי המעצמה נרצחו ארבעה ישראלים. אחרי זמן קצר, צף מחדש ציוץ ישן של ראש הממשלה בנימין נתניהו. ישן… מהשנה שעברה. ב-7 במאי 2022 ליתר דיוק. יממה אחרי ששני מחבלים רצחו ארבעה יהודים באלעד.
אחרי זמן קצר, צף מחדש ציוץ ישן של ראש הממשלה בנימין נתניהו. ישן… מהשנה שעברה. ב-7 במאי 2022 ליתר דיוק. יממה אחרי ששני מחבלים רצחו ארבעה יהודים באלעד
"היום חמאס רואה ממשלה חלשה שתלויה בתומכי טרור ולא מסוגלת להילחם בטרור, להכות בבכירי חמאס ולהחזיר את השקט והביטחון לאזרחי ישראל", האשים מנהיג האופוזיציה דאז את "הממשלה החלשה" של נפתלי בנט ויאיר לפיד, שבגלל רפיונה הטרור מרים ראש.
אצל נתניהו מי שעומד מולו תמיד חלש והוא תמיד חזק. זו תמונת העולם שהוא משווק מאז שנכנס לפוליטיקה. והוא המשיך ותקף: "אין סיבה לחכות לפיגוע הבא. הממשלה הזאת חייבת ללכת הביתה. חייבים להקים מייד ממשלה לאומית חזקה בראשות נתניהו שתחזיר את השקט והביטחון לאזרחי ישראל".
ובכן – הממשלה החזקה הוקמה. נתניהו עומד בראשה. מה קורה עם השקט והביטחון שהוא הבטיח?
בדיוק כשתקף אותי עוד גל דכדוך אל מול התהום הזו, שפעורה בין הרהב היהיר והפטפטת הזחוחה של הפוליטיקאים, לבין אוזלת היד שלהם בכל מה שנוגע למציאות עצמה, נתקלתי במקרה בפוסט פייסבוק קצר של אסף שגיב.
הפוסט כלל ציטוט מתוך מאמר מ-1933 של יחזקאל קויפמן. ציטוט, שבניכוי כמה עניינים שהזמן השכיחם, וכמה שינויים בלתי נמנעים בשפה, נקרא כאילו נכתב אתמול בצהריים.
ביקשתי משגיב שישלח לי את המאמר כולו, ותכף אצטט מתוכו, כי הוא רלוונטי למציאות חיינו יותר מרוב המאמרים שבאמת נכתבו אתמול בצהריים.
רגע לפני שניכנס למכונת הזמן וניסע בדיוק 90 שנה אחורה, רקע קצר וחיוני: אסף שגיב הוא אחד הקולות הבולטים והמעניינים בצד השמרני-ימני של המפה הפוליטית. עד לפני שנתיים הוא היה העורך הראשי של הוצאת המרכז האקדמי שלם. והוא גם מבקר חריף של חברי הקואליציה הנוכחית ושל תומכיו הקולניים של ראש הממשלה נתניהו.
שגיב מזכיר, שוב ושוב, לפעמים במאמרים מנומקים וארוכים ולפעמים בעוקצנות סאטירית, שלא צריך להיות איש שמאל, או "פרוגרסיבי", כדי להסתייג, להילחץ ולפעמים אפילו להיגעל מהתנהגות חברי הממשלה הנוכחית. מספיק להיות אדם הגון.
שגיב מזכיר, שוב ושוב, לפעמים במאמרים מנומקים וארוכים ולפעמים בעוקצנות סאטירית, שלא צריך להיות איש שמאל, או "פרוגרסיבי", כדי להסתייג, להילחץ ולפעמים להיגעל מהתנהגות הממשלה הנוכחית
יחזקאל קויפמן, שאותו שגיב מצטט, היה גם הוא אינטלקטואל ימני. עד היום אנשי ימין מצטטים לפעמים את מאמרו "חורבן הנפש", שבו תקף את האוטו-אנטישמיות של השמאל. אם כי לא בטוח שדעתו הייתה נוחה מהשימוש הפופוליסטי שהם עושים ברעיונות שלו.
המגנום אופוס של קויפמן הוא "תולדות האמונה הישראלית". הוא קיבל את פרס ישראל למדעי היהדות ב-1958 לצד חברו הטוב, יוסף קלוזנר, שהיה מדריכו הרוחני הנערץ של בנציון נתניהו ומועמד הימין לתפקיד נשיא המדינה הראשון. כשראש הממשלה נתניהו היה ילד, הוא היה מבקר עם אביו בבית קלוזנר בשכונת תלפיות בירושלים, ומעל הכניסה לבית נתלה השלט "יהדות ואנושיות".
הנחתי כאן בקיצור מברקי את הרקע הביוגרפי הזה רק כדי שיהיה ברור שכל מה שנכתב מכאן והלאה, נכתב מתוך לב הימין ולא מבחוץ. קויפמן כתב את הדברים הבאים על הרביזיוניסטים של 1933, בתגובה למאמר שהתפרסם בירחון "בית"ר" (שאותו ייסד בנציון נתניהו וערך יוסף קלוזנר).
שגיב ציטט אותו ב-2023, כי למרבה הפלא (או הזוועה) תוקפם של הדברים הללו לא פג גם אחרי 90 שנה. כשקוראים אותם היום, החוויה היא גם של הצצה מבהילה אל תוך הדי-אן-איי של הימין הישראלי הנוכחי.
המאמר של קויפמן נקרא "הרצליזמוס ורביזיוניזמוס". הוא מתמקד בשאלה שהעסיקה אז רבים בישראל המנדטורית – המזועזעת מרצח ארלוזורוב – בנוגע להבדלים בין הציונות המדינית של הרצל לציונות הרביזיוניסטית של ז'בוטינסקי. מה שראש ממשלתנו (שאביו היה מזכירו האישי של ז'בוטינסקי) היה עשוי לכנות בסרטון טיקטוק: ההבדל בין שמאל חלש לימין חזק.
חשוב לזכור שאנחנו ב-1933. עוד לפני המרד הערבי הגדול. שנים לפני השואה. 15 שנים לפני הקמת מדינת ישראל. וקויפמן כותב על הרביזיוניסטים בני תקופתו – שחלקם חבריו הקרובים – וטוען שהם אוחזים בהשקפת עולם "מופשטת או רומנטית, עד שניטלה ממנו כל הרגשת מציאות".
קויפמן כותב על הרביזיוניסטים בני תקופתו – שחלקם חבריו הקרובים – וטוען שהם אוחזים בהשקפת עולם "מופשטת או רומנטית, עד שניטלה ממנו כל הרגשת מציאות
הוא מתאר אותם כ"אנשים המדמים, שיש לנו אפשרות כל שהיא ללכת בדרכי כובשי אמריקה או כובשי דרום אפריקה, בתנאים אלה, בזמן הזה, במקום הזה, שעיני כל העמים נישאות אליו. הם כל מה שתרצו – אבל בוני מדינה אינם".
הרביזיוניסט – ממשיך קויפמן ומפרט – הוא אדם שמדבר גבוהה גבוהה על המדינה ועל חשיבותה, אבל בעצם מזלזל בה ובמוסדותיה כשהוא "נטול כל חוש של מציאות" והוא מרחיב:
"לא דבר ריק הוא שהרביזיוניסטים הקיצוניים מרגישים את עצמם קרובים לבריונים הקדמונים. לאותה כת של קנאים נלהבים, שנלחמה למדינה העברית בשארית כוחה ושהחריבה אותה במעשיה. גם הללו פרקו עול כל משמעת לאומית ולא גילו שום כישרון לכלכל ענייני מדינה.
"הם דימו שהקנאות לבדה תספיק, גם באין משטר וסדר ומשמעת לאומית עליונה (מלבד משמעת כל כנופייה ל"מנהיגה"). הם ניאצו והרגו את מתנגדיהם, רצחו לא רק את המתונים, אלא גם את מתנגדיהם מבין הקנאים, יצרו משטר אימים, שהבטיח את הניצחון לרומיים.
"אוי לנו אם נלך בדרכיהם, דרך האנרכיזמוס הלאומי. לא כל מי שמקנא למדינה הוא גם בונה המדינה. אלה שפורקים עול משמעת לאומית הם מחריבי מדינה, גם אם יישאו את שמה על שפתותיהם כל היום".
קצת חבל שקויפמן מת כבר 60 שנה. הייתי רוצה להפגיש אותו עם ח"כ אלמוג כהן, השרים איתמר בן גביר, גלית דיסטל אטבריאן ובצלאל סמוטריץ', ואושיות הטוויטר ינון מגל, שמעון ריקלין ואראל סג"ל. נראה לי שהוא היה מתפעל מהם ומהקנאות הנלהבת שלהם לא פחות מאסף שגיב.
לא בטוח שהוא היה מזהה אצלם הרבה "יהדות ואנושיות", ברוח הימין של ימיו – אבל היי, אי אפשר לצפות שהכול יהיה מושלם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו