"סטטוסים מצייצים" העלו לאחרונה תמונת רחוב, שצולמה במקור ע"י אדם בשם איציק כהן ורצה ברשת חזק, בה נראה רחוב שלם מלא בשלטי חניית נכים פרטית. מתחת לתמונה נכתב: "מקומבנים".

ואני, שיושב בכסא גלגלים בעקבות תאונת דרכים של טיול אחרי צבא, שואל: איך הוא מעז?

סטטוס בסטטוסים מצייצים

אבל בואו נלך לפי שיטתו, שיטת הקומבינה, ונשאל: האם בעלי הרכבים שחנו שם הם כולם באמת עם מגבלה? מתוך ניסיון החיים העמוק שלי עם מגבלה, סביר שרכבים רבים שם אינם שייכים לאנשים עם מגבלה, ודאי לא כאלה שמשתמשים בכסא גלגלים, וזאת רק מהתבוננות בסוג הרכבים העומדים ברחוב. כלומר, יש באמת רבים שמשיגים לעצמם תו נכה ואינם נכים. אבל אני לא יודע מה עמד מאחורי הדברים שכתב בפוסט – שהנכים מקומבנים או שאלו אנשים שקימבנו את עצמם על חשבון הנכים?

יש באמת רבים שמשיגים לעצמם תו נכה ואינם נכים. אבל אני לא יודע מה עמד מאחורי הדברים שכתב בפוסט – שהנכים מקומבנים או שאלו אנשים שקימבנו את עצמם על חשבון הנכים?

כך או כך, זה קורה הרבה – אנשים שמזלזלים בהנגשה. הנגשה שאנשים עם מגבלה זקוקים לה על מנת לחיות את חייהם כמו שצריך ולהשתלב בחברה.

כמה פעמים, בתור אדם משותק מהחזה ומטה, הגעתי למקום ציבורי וראיתי שחניית הנכים תפוסה, כי מישהו חשב שזה לא משמעותי ושמגיע לו. או תירוץ כמו "חניתי רק לשנייה" – שמאלץ אותי לחפש שעות חניה מתאימה לרכב שלי, רכב שיוצאת ממנו רמפה, ובסופו של דבר אני צריך לחנות רחוק, באזור עם מדרכות לא מתאימות לכסא גלגלים, ואני צריך להיאבק בדרך ולהגיע באיחור מתוסכל, ואז לראות את הנהג הזה נכנס בהליכה קלילה של איילה לאוטו שלו.

אגב, אותו הדבר קורה גם בשירותי נכים.

חניית נכה עבור אדם עם מגבלה זאת לא קומבינה! זה המינימום של הנגשה בעולם אייבליסטי, שמציב לנו מכשולים וסטריאוטיפים בדרכנו להגשים את חיינו. מאבק כוחות מתמיד כדי שלא תשימו אותנו בצד, כמישהו "אחר" לא רלוונטי. אבל אנחנו פה חברים ויש לנו כל כך הרבה להעניק לחברה מתוך הפרספקטיבה המיוחדת שלנו.

אולי אני צריך להסביר את המושג אייבליסטי – בעברית "יְכוֹלתָּנוּת" או "נכותנות" – היא התנהגות מפלה ואימוץ של דעות קדומות נגד אנשים נכים. זוהי נטייה לאפיין אנשים עם מוגבלות דרך מוגבלויותיהם, ולהחשיבם כנחותים מאלה שאין להם מוגבלות.

חניית נכה לאדם עם מגבלה זה לא קומבינה! זה מינימום הנגשה בעולם אייבליסטי, שמציב לנו מכשולים וסטריאוטיפים בדרכנו להגשים את חיינו. מאבק כוחות מתמיד כדי שלא תשימו אותנו בצד, כ"אחר" לא רלוונטי

אני לא צריך להצטדק על מה שאני לא, אני צריך לחיות את מה שאני כן. בניגוד למודל הרפואי של נכים שרואה בי מישהו עם פגם, אני מצדד במודל החברתי הרואה במכשולים שהחברה שמה, בחוסר הנגשה או בזלזול – דיכוי כוחני שהוא הסיבה למניעת השתלבות פרודוקטיבית וחשובה.

נפצעתי בתאונת אופנוע בהודו בטיול אחרי הצבא, ונאלצתי פתאום להתמודד בגיל 20 עם אובדן גדול מאוד בגוף ובארגון הזהות שלי מחדש. אני זוכר שפעם ראשונה שבכיתי בטירוף היה כשיצאתי לדיסקוטק לרקוד ולא ידעתי מה לעשות כאשר כולם רוקדים מעלי.

אז לימדתי את עצמי לרקוד, הפכתי את הלימון ללימונדה ובנות היו ניגשות אלי. אבל רוב הדיסקוטקים לא היו נגישים ובלי חניות נגישות, ועד שהייתי מגיע לרחבה, במקום לחגוג את החופש הייתי צריך קודם שעה לרקוד את התסכול החוצה.

אז אנשים עם מגבלה הם "מקומבנים"? ממש לא. אנשים עם מגבלה הם מסכנים? גם לא, למרות שקל ליפול לשם. אנשים עם מגבלה הם מתמודדים עם קשיי המגבלה וקשיי נגישות.

אבל יחד עם זאת, בחברה כיום, ראוי לראות בכל אדם באשר הוא את המכלול שהוא מייצג ולא את המגבלה, מנקודת מבט של כבוד, הערכה ואנושיות.

בניגוד למודל הרפואי של נכים שרואה בי מישהו עם פגם, אני מצדד במודל החברתי הרואה במכשולים שהחברה שמה, בחוסר הנגשה או בזלזול – דיכוי כוחני, שהוא הסיבה למניעת השתלבות

ואם באמת תרצו, תוכלו לייחל להפוך ל"קומבינטור" כמוני, תואר שקיבלתי בעל כורחי. תנסו יום אחד להתנייד בקומבינת הכסא שלי. אני די בטוח שלא תרצו להשאר שם.

עידו גרינגרד הוא שחקן, אמן אדריכל, אבא ודוגמן בסוכנות NET HUMAN לאנשים עם מוגבלויות (צילום: אדוארד שטרן)