כבר חצי שנה המדינה סוערת. ממשלת הימין שזכתה בניצחון בבחירות החליטה לקדם "רפורמה" משפטית שתכליתה שינוי דרמטי ביחסי הכוחות בין הממשלה לרשות השופטת. הרפורמה קודמה בסיבוב הראשון בהליך אגרסיבי ומהיר בהובלת יריב לוין ושמחה ורוטמן ומקודמת כעת בצורה מתוחכמת וזהירה יותר בהובלת ראש-הממשלה בנימין נתניהו, אך המטרות נשארו זהות.

בתגובה ליוזמת הממשלה, פרצה מחאה בהיקפים חסרי תקדים, הכוללת מלבד מחאות נרחבות, גם קריאות להשבתה של סקטורים מסוימים במשק והכרזות על הפסקת התנדבות למילואים, זאת לצד פגיעה במעמדה הבינלאומי של ישראל ובמיוחד של נתניהו עצמו.

תומכי הקואליציה זועמים. עיקר כעסם הוא על כך ש"מתנגדי הממשלה מסרבים לקבל את תוצאות הבחירות ואת הכרעת הרוב". טיעון זה נשמע לאחרונה גם בקרב ימנים מתונים ואף משמש כהסבר מדוע "אסור להיכנע" ומדוע חייבים להעביר את ביטול הסבירות, גם אם לטענתם אינם מזדהים איתה במיוחד.

תומכי הקואליציה זועמים. עיקר כעסם הוא על כך ש"מתנגדי הממשלה מסרבים לקבל את תוצאות הבחירות ואת הכרעת הרוב". טיעון זה נשמע לאחרונה גם בקרב ימנים מתונים ואף משמש כהסבר מדוע "אסור להיכנע"

האומנם האופוזיציה אינה מקבלת את הכרעת הרוב? או שדווקא הקואליציה אינה מבינה את מגבלות הכוח של אותו רוב שזכה בבחירות?

בטיעון הבסיסי ביותר תומכי הממשלה צודקים, זכותה של ממשלה שזכתה ברוב חוקי לקדם מדיניות. אך היא גם נושאת באחריות לתוצאות ולהשלכות. באותה נשימה תפקידה של האופוזיציה (בכנסת וברחוב) להתנגד ואף לנסות להפיל את הממשלה.

לאורך שנים, במקרים רבים נמנעו ממשלות שונות בישראל מיישום הרוב שלהן בסוגיות טעונות, מתוך הבנה שהחלטות כאלה יובילו לעימות פנימי שאינו שווה את התועלת שבקידום אותה מדיניות. לדוגמה, החלטתו ההיסטורית של דוד בן-גוריון להכיר בכך שיש כאלה ש"תורתם אומנותם" ולכן ייהנו מהטבה בלתי-שוויונית של פטור מגיוס, אליו מחויב כל צעיר יהודי בגיל 18.

משנת 99' חייב בג"ץ השנוא את ממשלות ישראל לתת מענה לאי-השוויון המובהק שנוצר כתוצאה מכך שאותם מאות פטורים הפכו למאות אלפים. למרות זאת שורה של ממשלות, שהחזיקו ברוב מובהק של מפלגות חילוניות (אריאל שרון 2003, אהוד אולמרט 2006 ובנימין נתניהו 2009-2015), נמנעו מהובלת מהלך נרחב של גיוס חרדים לצבא.

רוב להחלטה כזאת היה קיים בכנסת, אולם ההשלכות היו ברורות. מחאות ענק (פרועות בהרבה מהמחאה הנוכחית) והתדרדרות לאלימות קשה, אם היו נשלחות ניידות לבתיהם של תלמידי ישיבות בני 18. תוצאות דומות היו מתרחשות אילו היה נעשה ניסיון מסוג זה לחייב את הציבור הערבי בשירות לאומי.

הפשרה העגומה הייתה הקמת ועדות חוזרות ונשנות, שהציגו פתרון מצומצם אך אפשרי ליישום, ובצד זאת לא הובילו להתנגשות אלימה מהסוג המתואר.

לאורך שנים, במקרים רבים נמנעו ממשלות שונות בישראל מיישום הרוב שלהן בסוגיות טעונות, מתוך הבנה שהחלטות כאלה יובילו לעימות פנימי שאינו שווה את התועלת שבקידום אותה מדיניות

החלטות שמועברות ברוב קטן בנושאים שנויים במחלוקת יעוררו בהכרח התנגדות גדולה וקרע בציבור. תהליך אוסלו יצר שבר ציבורי גדול, ששיאו באירוע הטראומטי של רצח יצחק רבין.

חשוב לציין שממשלתו אומנם הובילה תהליך שנוי במחלוקת, אך בתוכו הציב רבין קו אדום בוהק – לא יהיה פינוי של ישובים יהודיים. השיקול לא היה בטחוני וגם לא אידיאולוגי, אלא הבנה כי צעד כזה יביא את הקרע הפנימי לרף שהממשלה (המחזיקה ברוב כמובן) אינה מעוניינת להגיע אליו.

רבין עמד בסירובו גם אחרי הטבח שביצע ברוך גולדשטיין, כאשר הופעלו עליו לחצים לפנות את הישוב היהודי בחברון והסקרים הראו שהציבור המזועזע מהרצח תומך ברוב גדול בפינוי. מיותר כמובן לציין שגם ללא פינוי ישובים.

ההתנתקות מרצועת עזה ב-2005 אומנם נחשבת להחלטה שיצרה אף היא קרע גדול במיוחד עבור ציבור המתנחלים, אולם החלטה זאת התקבלה בסוג של קונצנזוס בכנסת ולא ברוב דחוק. את ההתנתקות הובילה ממשלת ימין בראשות ה"ליכוד" של אריק שרון.

ההחלטה זכתה כמובן לתמיכת מפלגות השמאל מהאופוזיציה וגם של יריבו הגדול של שרון "בתוך הליכוד", שר האוצר בנימין נתניהו.

בקריאה השלישית והאחרונה תמכו בהצעה 67 ח"כים לעומת 45 מתנגדים, באותו זמן נהנתה התוכנית גם מתמיכה רחבה בציבור (לראייה הניצחון של "קדימה" בבחירות, זמן קצר לאחר ההתנתקות).

ההתנתקות מרצועת עזה ב-2005 נחשבת להחלטה שיצרה קרע גדול, במיוחד עבור ציבור המתנחלים, אולם ההחלטה התקבלה בקונצנזוס בכנסת ולא ברוב דחוק והובלה ע"י ממשלת ימין בראשות ה"ליכוד"

בבחירות האחרונות נפל דבר. לאחר 4 סיבובים ללא הכרעה, זכה גוש הימין בניצחון. רוב דחוק של 61-62 צמח ל-64 בזכות בזבוז קולות מקסימלי של "מרצ" שהשאירה 150 אלף קולות מתחת לאחוז החסימה.

זמן קצר לאחר הניצחון, החלו נציגי הממשלה ותומכיהם ברשתות החברתיות לקבע ספין "ניצחנו בבחירות, הכל מותר לנו". שרים מתלהמים וחסרי ניסיון כדוגמת עמיחי שיקלי, שלמה קרעי, גלית דיסטל אטבריאן ואיתמר בן-גביר לא מצליחים להבין בחצי השנה האחרונה איך היועמ"שית מעזה להפריע, למה מתנגדי הממשלה לא מצדיעים ושותקים, ובכלל מי צריך טייסים והייטקיסטים. ניצחנו בבחירות, תעשו מה שאנחנו אומרים.

ברוח זאת השיק הצמד לוין-רוטמן את הרפורמה השחצנית, ימים ספורים אחרי הקמת הממשלה. הקו המנחה היה ונשאר "אנחנו הרוב מותר לנו הכל".

ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, צריך להיות עיוור וטיפש כדי לא להבין שניסיון לשנות את המבנה הדמוקרטי במדינה תוך דריסת "מיעוט" של 49% (לפחות) מהאוכלוסייה, יתקל בהתנגדות עצומה. ממשלות קודמות נזהרו ונמנעו מקבלת החלטות שידרסו ציבורים קטנים בהרבה, צמד הגאונים הניח משום מה שבמקרה הנוכחי מחצית הציבור ירכין ראש ויקבל את השינוי הרדיקלי.

ממשלות קודמות נזהרו ונמנעו מקבלת החלטות שידרסו ציבורים קטנים בהרבה, צמד הגאונים הניח משום מה שבמקרה הנוכחי מחצית הציבור ירכין ראש ויקבל את השינוי הרדיקלי

ואחרי כל זאת זכותה של הממשלה ליישם מדיניות, בזכות הרוב שהיא מחזיקה בו בכנסת, כחלק מכך היא צריכה להיות מוכנה לשאת באחריות לתוצאות. הניסיון לשנות את מבנה הדמוקרטיה בישראל יוביל למחירים גבוהים, לא רק מחאות וקרע פנימי, אלא גם פגיעה בביטחון, במעמד הבינלאומי ובכלכלת ישראל. עדיין זכותם החוקית של קברניטי הממשלה להוביל מדיניות כזאת ככל שהם מצליחים לשמור על הרוב ומאמינים שהמחיר מוצדק.

פרופסור יובל נח הררי אמר וצדק ש"הישראלים הם לא עם של עבדים", וכאן בדיוק הטעות של חלק גדול משרי הממשלה ביחס למגבלות הכוח. הממשלה יכולה לאשר כל החלטה חוקית בכנסת, היא לא יכולה למנוע מהמוני אזרחים למחות, להכריח להתנדב למילואים, למנוע מרופאים לשבות וגם לא לקבוע עבור משקיעים ישראלים וזרים האם לשים את כספם בישראל או במדינה עם מערכת משפט חופשית.

אישור עילת הסבירות לא יכריע את המאבק, אלא רק יוביל להסלמה שלו. הממשלה ובמיוחד העומד בראשה הם האחראים הבלעדיים לתוצאות, כפי שברור שאריק שרון הוא האחראי להתנתקות. עם כל כאבם של המתנחלים והקרע שיצרה ההתנתקות, הפעם ה"מיעוט" מונה חצי מהאוכלוסייה, ובהתאם לכך גם עוצמת ההתנגדות וההשלכות.

מלבד זאת בעקרון של הכרעת הרוב כאמצעי בלעדי יש סיכונים גדולים. הוא מוביל לשני מצבים אפשריים: הראשון, הממשלה הבאה על-פי אותו עקרון תהפוך כל החלטה שקיבלה קודמתה ואם כך מה הועילו חכמינו ומה התועלת בתיקונים שאפשר להפוך אותם בקלות כזאת. השני והסביר יותר, נטרול בית-המשפט מהתערבות יאפשר לקואליציה ליצור תנאים, שיבטיחו את הניצחון שלה בכל מערכת בחירות עתידית – וזה קץ הדמוקרטיה פשוטו כמשמעו.

הממשלה יכולה לאשר כל החלטה חוקית בכנסת, אך לא למנוע מהמוני אזרחים למחות או מרופאים לשבות, להכריח להתנדב למילואים, או לקבוע למשקיעים אם לשים את כספם בישראל

נשמע מופרך? שימו לב לאירועי החודש האחרון, במהלכו ספגה הקואליציה שתי תבוסות – נציגת האופוזיציה, קארין אלהרר נבחרה לוועדה למינוי שופטים, ואפי נווה יקיר הקואליציה וערוץ 14 הובס בבחירות לראשות לשכת עורכי הדין.

מה עושים? משנים את הכללים! לא חלף שבוע והממשלה הודיעה שבכוונתה לבטל את הוועדה הקיימת ולהקים וועדה חדשה למינוי שופטים בהרכב שונה. במקביל נחתה על שולחן הכנסת הצעת חוק חדשנית לבטל את לשכת עורכי הדין.

ממשלות שאין עליהן ריסונים פשוט משנות את חוקי המשחק תוך כדי תנועה ולמעשה מונעות כל אפשרות להפסד שלהן בכללים הרגילים. בהונגריה, פולין, רוסיה וטורקיה, ממשלות נבחרות כביכול בבחירות חופשיות. אולם בכל המדינות האלה נוטרל בית-המשפט ולאחר-מכן הועברו שורה של חוקים ו"תיקונים" שלמעשה מבטיחים את ניצחון הממשלה בבחירות, אפילו ללא צורך בזיופים.

ד”ר למדעי המדינה וליחסים בינלאומיים. עבודת הדוקטורט שלי בנושא “כללי משחק בלוחמה א-סימטרית” זכתה בפרס הקרן ע”ש ענבר עטיה ז”ל למחקרים בנושא טרור.