מה שקרה בערב ה-24 ליולי, 2023, הוא מותה של הרפובליקה הישראלית הראשונה, והשקת המאבק של דמותה של הרפובליקה השנייה. האם זו תהיה מדינת יהודה, או דמוקרטיה אמיתית עם חוקה וסדרי ממשל, אשר ערה לסכנת השחיתות.
אני מהמר שזה יוביל לדמוקרטיה אמיתית, למרות הסימנים המדכאים שאנו רואים היום. זאת מכיוון שמדינת יהודה בלי הישראלים לא תוכל להתקיים, אבל מדינת ישראל בלי היהודאים – לא רק שתוכל להתקיים, אלא תזנק בכל התחומים, כלכלה, ביטחון, חינוך, תרבות, ובכל פרמטר.
אני מהמר שהמתרחש יוביל לדמוקרטיה אמיתית, למרות הסימנים המדכאים. מדינת יהודה בלי הישראלים לא תוכל להתקיים, אך מדינת ישראל בלי היהודאים – לא רק שתוכל להתקיים, אלא תזנק בכל התחומים
אפשר לנסח זאת גם כך: בעוד שהיהדות יכולה לשגשג בדמוקרטיה, הישראליות תמות בדיקטטורה. גם היהדות. היהדות האמיתית, לא של הגרנדמייזרים, היא דמוקרטית. התנ"ך הוא ביטוי לרוח הדמוקרטית של היהודים. בדיקטטורה – היהדות תהפוך לפשיזם.
אבל לפני הכל יש להבין מה קרה בכנסת וברחובות באותו יום הרה גורל. הכנסת איבדה את תפקידה כמוסד המביא לידי ביטוי את הדמוקרטיה הישראלית, והפכה להיות ה-D9 ההורס אותה.
חברי הכנסת של האופוזיציה יצאו מן האולם, ובכך עשו מה שמזמן היו צריכים לעשות – לא לתת לגיטימציה לחקיקת הדיקטטורה. האופוזיציה צריכה להישאר מחוץ למליאה, ואני מפנטז שהיא תתכנס באחד האולמות של הכנסת כדי להכריז על אספה מכוננת. אבל זה לא יקרה, כי הפוליטיקאים הישנים עדיין אינם מפנימים מה קורה פה.
זה כבר לא עילת הסבירות, או כל חוקי הדיקטטורה וההדתה, אלא זה מי אנחנו? בשביל מה אנחנו כאן? היהדות הפוליטית כבר הקדימה להגדיר את עצמה, והיא רוצה מקדש. מדינה דתית. החילונים הישראלים רצו רק שיניחו להם כדי שיחיו חיים נורמליים, וברחו מן ההגדרה העצמית. כעת הם מבינים שגם הם חייבים הגדרה עצמית. והם רוצים את ההפך ממה שרוצה היהדות הפוליטית.
זה כבר לא עילת הסבירות, או חוקי הדיקטטורה וההדתה, אלא זה מי אנחנו? למה אנחנו כאן? היהדות הפוליטית כבר הקדימה להגדיר את עצמה, והיא רוצה מקדש, מדינה דתית. החילונים רצו רק שיניחו להם
מה הנכס של היהדות הפוליטית ומה הנכס של החילוניות הישראלית? הנכס העיקרי של היהדות הפוליטית הוא הדמוגרפיה המכתיבה את מראה הכנסת. הנכס העיקרי של הישראליות היא ישראל המדינה על מוסדותיה, העומדת מול מתקפה.
למרבה הצער, עד היום הממלכתיות לא הבינה את עומק הסכנה. הנשיא ראובן ריבלין, שדיבר כל כך יפה במחאה מול הכנסת, הוא זה שיצר את התקדים של להטיל על נאשם בשוחד העומד לפני שופטיו – להיות ראש ממשלה. טוב שדיבר, גם זה חשוב, אבל יותר חשוב לעשות, ופה הוא נכשל.
לגבי הפוליטיקאים, ההתרוצצות של יאיר לפיד ובני גנץ אחרי הפשרה מעידה שגם הם לא באירוע. הם עדיין שקועים בפוליטיקה הישנה ולא קוראים מה קורה ברחוב, כי הם לא שם.
בין לפיד לגנץ יש תחרות מי מייצג את האופוזיציה בכנסת. הם דבקים בכנסת, והם יחזרו לשם, כי בלי כנסת הם לא רלוונטיים. ההבדל הוא שהחרדים דבקים בגנץ, ופוסלים את לפיד, בגלל עמדותיו הישנות בעד לימודי ליבה וגיוס.
הם מחדירים בגנץ את האמונה – תרתי משמע – שכאשר התנאים יאפשרו, הם יכניסו אותו לממשלה במקום איתמר בן גביר, שהוא אויב משותף. חדי אוזן שמים לב כי גנץ מתחיל לתבל את דבריו ב"עזרת השם". זה כשמן המור לאוזניו של משה גפני.
עד היום הממלכתיות לא הבינה את עומק הסכנה. הנשיא ריבלין, שדיבר כל כך יפה במחאה מול הכנסת, הוא זה שיצר את התקדים של להטיל על נאשם בשוחד העומד לפני שופטיו – להיות ראש ממשלה
מי שמקשיב היטב לדבריו של גנץ יכול לשים לב שמעבר למילים הרמות הוא מדבר על אחדות. זה יפה מאוד, מי יכול להיות נגד אחדות? אבל הערך אחדות הוא כעת דף המסרים של הליכוד.
האם גנץ בונה עם גפני "אחדות" עם בנימין נתניהו? המספרים לא בעד זה, שהרי במערכה מול בן גביר הוא הפסיד בגדול. הוא צריך את לפיד עמו כדי לחבור לנתניהו. אבל החרדים לא רוצים את לפיד, וגם לפיד לא נראה להוט.
אבל מה שבאמת חשוב – ראינו בכנסת את ראשי צה"ל וזרועות הביטחון מתרוצצים בכנסת כדי לשכנע את הפוליטיקאים שלא לתמוך בחקיקה, אבל נתניהו אפילו לא רצה לפגוש את הרמטכ"ל. מערכת הביטחון רואה את החורבן שהפוליטיקאים ממיטים על ישראל, ועיניהם כלות.
בג"ץ יתכנס בקרוב לדון בעתירות נגד חוק הסבירות, וכן בעתירה על ניגוד העניינים של נתניהו בהתעסקות במערכת המשפט. אם השופטת אסתר חיות תהיה נאמנה לדברים החדים שמסרה נגד החקיקה, צפוי עימות בין בית המשפט לבין הממשלה.
זה לא וודאי, כי רווחת פרקטיקה של דיבורים רמים במקום עשיית מעשה – ראה ערך ריבלין. אבל אם יפרוץ עימות בין מדינת ישראל לממשלת ישראל, קדם ממשלת יהודה – שומרי הסף יעמדו לימין מדינת ישראל, ולא לימין ממשלת קדם-יהודה.
ופה המערכה תוכרע.
פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו