נפתח בעדות רחוקה: מלחמת האזרחים האמריקאית פרצה והתאפשרה מעשית בשל מצב פוליטי וחברתי ייחודי, מסוכן, וכפי שיוצע להלן – רלוונטי לסיפור הישראלי.

בארצות הברית של אמצע המאה ה-19 שררה מחלוקת פוליטית מהותית, כשמרבית מדינות הצפון התנגדו למוסד העבדות הוותיק והמשגשג ברחבי ארצות הברית, בעוד שבמדינות הדרום היה המצב הפוך.

בארצות הברית של אמצע המאה ה-19 שררה מחלוקת פוליטית מהותית, כשמרבית מדינות הצפון התנגדו למוסד העבדות הוותיק והמשגשג ברחבי ארצות הברית, בעוד שבמדינות הדרום היה המצב הפוך

אלא שעל אף הרוב היציב והמובהק בכל חלק של המדינה הפדרלית, התקיים מיעוט בעל השפעה וייצוג פוליטיים גם לדעות המנוגדות שבכל אזור: בצפון היה ייצוג קבוע, גם אם מצומצם, לתומכי עבדות, ובדרום למתנגדיהּ.

מה שבין השאר תרם בסופו של דבר להתפוררות הלכידות האמריקאית ולמלחמה הקשה הוא התפוגגותם של המיעוט תומך העבדות בצפון ושל המקבילים להם, מתנגדי העבדות בדרום. כך נוצרה למעשה חפיפה עזה וכמעט מוחלטת בין המיקום הגיאוגרפי והעמדה הפוליטית, ונוצרו שתי מפלגות ושני מעוזים הומוגניים, בּצוּרים בעמדותיהם ובעלי אינטרסים מובהקים ומנוגדים. מכאן התקצרה הדרך למלחמה.

מהמקרה האמריקאי ניתן ללמוד עד כמה חשובים אותם גורמים מרככים, היוצרים ערבוב וחיתוך מסוימים בין השתייכות זהותית, גיאוגרפית או מעמדית ובין עמדות פוליטיות. הסבר זה יהיה נהיר יותר לאור המקרה הישראלי: אם בארה"ב עיקר הדיון דאז התמקד בעבדות, הרי שבישראל אופי היהדות ושאלת היחס בין האחרונה למדינה מובילים אותנו למשברים שונים פעם אחר פעם.

המאבק על צביונהּ היהודי של המדינה נובע בין השאר מכך שהיהדות, למרבה הצער והמבוכה, נוּכסה באגרסיביות על ידי הגורמים הפוליטיים החרדים והחרדים-לאומיים (חרד"ליים), שכרתו ברית לא-קדושה ולא-הכרחית – כפי שמוכיחה ההיסטוריה הפוליטית בישראל – עם מפלגות הימין. כתוצאה ממהלכים אלו, נמצאות היהדות וההזדהות עמהּ במתאם מדומיין, שגוי ומכעיס עם נטייה פוליטית-ימנית.

מהמקרה האמריקאי ניתן ללמוד עד כמה חשובים אותם גורמים מרככים, היוצרים ערבוב וחיתוך מסוימים בין השתייכות זהותית, גיאוגרפית או מעמדית ובין עמדות פוליטיות

המהלכים הפוליטיים האלה הביאו לתוצאות הרסניות: על החילונים נכפית יהדות מגַוון אחד בלבד, והם חשים מודרים מאותה יהדות, כפי שהיא מעוצבת בחוק ובתרבות הישראליים. במצב עניינים זה, גם מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית נשלל לא-אחת פתחון הפה בנושאים "יהודיים", או שהוא מבקש להתנער מזיהוי עם היהדות כפי שהיא מתעצבת בידי הגורמים בעלי הכוח הרלוונטי לגביה.

כך הגענו למצב דומה – גם אם ברמת עימות נמוכה בהרבה כרגע – לזה מן ההיסטוריה האמריקאית: שני צדדים שיש חפיפה בין שני מאפיינים בולטים שלהם, כשבמקרה הישראלי מדובר בזהות דתית ועמדה פוליטית. החלוקה נעשתה גסה וצרה לימין-דתיים ושמאל-חילוניים – כשתהום אדירה פעורה ביניהם, ללא גורמי ביניים מתווכים ותוך היעלמות מדאיגה של רצף רעיוני ופוליטי.

מצב זה מעמיד בסיכון הן את תחושת הסולידריות הבסיסית בין אזרחי ישראל היהודים והן את עתידה של היהדות הישראלית כמצע בסיסי לזהות משותפת ולתרבות ישראלית משמעותית ומשגשגת.

לכן יש לנסות ולנתק את הזיקה העוצמתית יתר על המידה בין הדת והימין, המצמצמת באופן מהותי את היהדות ומשמעותה ליהודי ישראל והעולם כולו. פעולה מתמשכת שכזו יכולה לתרום לחיזוק הסולידריות הבסיסית בין המחנות הניצים בישראל, אך גם להצלת היהדות והחיוניות שבה.

הגענו למצב דומה לאמריקאי: שני צדדים ששניים ממאפייניהם הבולטים חופפים, במקרה הישראלי – זהות דתית ועמדה פוליטית. החלוקה גסה וצרה לימין-דתיים ושמאל-חילוניים – וביניהם תהום

לשם כך, ניתן לחזק את הקבוצות והגופים הַמְּפֵרִים-במתכוון את אותה דיכוטומיה מסוכנת ומלאכותית: מסורתיים, כמובן, אך גם מי שרואים עצמם כשמאל-דתי או ימין-חילוני; באנשי מרכז-לכתחילה המבינים את סגולתו הַמַּפְרָה של המתח בין ה"יהודית" וה"דמוקרטית" שבבסיס המדינה ומוקירים כל אחד מיסודות אלה; אלו שמבינים שהמרחב הישראלי בנוי מרצף של זהויות ותפישות תיאולוגיות ואידיאולוגיות היוצרות פסיפס עשיר והטרוגני של קהילות ופרטים; ושמחויבים לברית הכל-ישראלית יותר מאשר למגזר, ולפלורליזם יותר מאשר לאמונה אבסולוטית.

ניתוק היהדות מהזיהוי הימני הבלעדי איתה והחזרתה למרכז השיח הרעיוני והפוליטי בישראל יכולים להוות פתח ליציאה מן המשבר בו אנו מצויים.

בניגוד למה שמקובל לטעון, הפרדה מוחלטת של הדת והמדינה אינה אפשרית: בצרפת, למשל, אליה ישראלים רבים נושאים עיניים, מתקיימים תהליכי דחיקה של אדוקים מכל הדתות מן המרחב הציבורי, כך שהדת והמדינה דווקא מוסיפות להתחכך ולהתגושש ולא להיפרד – והתוצאות בהתאם; בישראל, מטבע הדברים, המצב סבוך על אחת כמה וכמה.

ממילא, טוב יעשו הפוליטיקאים הדתיים והחרדיים אם יכירו בכך שאין להם מונופול על היהדות, וטוב יעשו חילונים ומסורתיים אם לא יותירו את המאבקים בתחומי יהדות ומדינה בידי גורמים אדוקים בלבד.

במסגרת המחאה הנוכחית רואים ניצנים של תופעות חדשות בהקשר זה: ישראלים שתורתם אומנותם והדמוקרטיה נשמת אפם, ואחרים שלצד המאבק על הסדר החוקי במדינה, דואגים גם לצביונה היהודי. לכן, יש לנצל את התנופה הזו כדי ליצור תשתית רעיונית מגוונת, מורכבת וכנה, שלא מתעלמת מן הסתירה שבין ערכים יהודיים ודמוקרטיים אלא מבקשת לקדם את אלו ואלו, במתח ובאיזון.

טוב יעשו הפוליטיקאים הדתיים והחרדיים אם יכירו בכך שאין להם מונופול על היהדות, וטוב יעשו חילונים ומסורתיים אם לא יותירו את המאבקים בתחומי יהדות ומדינה בידי גורמים אדוקים בלבד

דווקא בתביעת בעלות מחודשת של כל הזרמים על היהדות, בהפחתת כפייה, בשחרור היהדות מחיבוק הדוב שהיא זוכה לו מצד הפוליטיקאים הדתיים ובליבון מחלוקות מהותיות על מקומה של היהדות במדינה – במנגנוני תקצוב, בעיצוב זהות, בקביעת אזרחות, בחינוך ובעיצוב המרחב הציבורי – טמון פוטנציאל הצלת היהדות.

גלעד רובינשטיין הוא ראש תחום יהדות, חברה ומדינה במרכז מנור מבית יוזמת המאה. בעל תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו מהאוניברסיטה העברית. בעברו מנהל תכניות חינוכיות במרכז זלמן שזר ובמכון ון ליר